בהמשך לבקשתה של שירה המקסימה-אני פותחת שרשור חדש

[אורהגנוז]

בהמשך לבקשתה של שירה המקסימה-אני פותחת שרשור חדש

בשנה שעברה,עברתי גרידה בהרדמה מלאה,בבית חולים,בעקבות דופק שהיה ונעלם בפתאומיות בשבוע 9.הדופק נצפה כבר בשבוע חמישי,וכל הרופאים אחיות טכנאיות התלהבו כמה שזה מצויין.לרגע לא חשבתי,על הגרוע מכל.בבדיקה שגרתית אצ הרופאה,לא ראתה דופק....מיותר לציין שההלם שתקף אותי,היה קשה מנשוא,ועד היום אני לוקחת כדורים נגד חרדה ודכאון בגלל האירוע הזה,הגרידה,ומה שקרה אחריה.גיהנום עלי אדמות.התקפי חרדה מטורפים,דופק מהיר,צריבה בשוקיים,סחרחורות מטורפות במשך כמעט 8 חודשים,וכל זה,כשאני אמא לשני ילדים וצריכה לתפקד כרגיל.אני מאד מאד מפחדת להכנס להריון שוב,למרות שאני מאד מאד רוצה.אני בפחדים איומים,ואפילו קוראת בפורומים של לידות שקטות,כדי להכין את עצמי לבאות.אני ממש מפחדת שיקרה לי משהו,או לעובר.אין לי אומץ עדיין לנסות להרות,וגם אם אצליח,התחושה שלי תהיה קשה,כי אפחד מאד להקשר לעובר,כדי שלא יעשה לי שוב "ויברח"......

 

[רחלולי1]

קבלי חיבוק

מבינה אותך מאוד
עברתי גילוי של הפסקת דופק פעמיים (בינהם נולד לי בן) לאחר שהא נצפה
ועוד פעם אחת הרופאה גילתה שההריון מחוץ לרחם כשהייתי לבד..........
(הגרידה השניה היתה קשה וטראומתית)
היה לי התקפי חרדה נוראיים טופלתי אצל משהי מקסימה החרדות עברו כמעט לחלוטין,
כרגע לקראת סוף טיפול כשהתכנון שברגע שיתגלה הריון חדש אחזור לטיפול כדי שאוכל להתמודד עם הריון חדש.

 

[אורהגנוז]

תודה.מאחלת לך הצלחה מכל הלב

 

[תמי1100]

הי

החששות שלך טבעיים ומובנים, נראה לי שהרבה פה עם חששות כאלה אחרי מה שעברנו, כל אחת והסיפור שלה.
מאוד מציעה לך לגשת לטיפול (אם תרצי יש לי המלצה למישהי מצוינת שההתמחות שלה זה טיפול בחרדות)
גם אני חששתי מאוד מהריון (ולידה) לפני ההריון האחרון, והיא עזרה לי מאוד ונרגעתי.
&nbsp
מה שער לי לא להתעסק בחששות שלי וגם לצאת מהעצב אחרי אובדן ההריון (שהיה בשבוע הרבה יותר מתקדם משלך) הוא שהתעסקתי בדברים אחרים- ממש השקעתי עצמי בפרויקטים. קודם כל, אחרי הפסקת ההריון החלטנו שאנחנו מפצים את עצמנו- תכננו מייד טיול כיפי לחו"ל והשקעתי עצמי בתכנון שלי- מה שהרחיק מחשבות על מה שהיה וגרם לי להתעודד מאוד.
אח"כ טיפלתי (התנדבתי לטפל) בשיפוץ של הבנין שלנו אז כל הזמן הראש היה טרוד בזה.
אח"כ שיפצתי את הדירה שלנו.
נסענו לכמה נופשים כפיצוי על מה שעברנו- וזה מאוד עזר ועודד אותנו, את שנינו.
&nbsp
מאחלת לך הצלחה בהמשך, את ודאי יודעת שמה שעברת מאוד שכיח וקורה להרבה מאוד.

 

[אורהגנוז]

תודה רבה

הייתי בטיפול בעקבות המקרה,וסיימתי את הטיפול.עזרה לי מישהי מקסימה ומקצועית.
בתקופת החרדות,לא יכולתי לעסוק בשום דבר,גם אם רציתי,וניסיתי מאד.היו לו תופעות מאד מאד קשות של כובד עצום בראש,סחרחורות,ועוד ועוד דברים שגרמו לי פשוט לא להצליח לתפקד ולא לחשוב.פשוט לא יכולתי לחשוב.הראש היה כמו טבול בתוך זפת שחורה ודביקה.הדבר היחיד שעזר לי בעיקר,אלה כדורים נגד חרדה ודכאון.אני יודעת שמה שעברתי הוא שכיח וקורה להרבה בנות,אבל כשזה קורה לי עצמי,ובייחוד שאני מאד פרפקציוניסטית,ומבחינתי אם משהו משתבש,זה הסוף....היה לי קשה מאד.בייחוד הריון,שזה דבר שאין לך שליטה עליו.זה מאד קשה בעיני..מאחלת גם לכם הצחה בכל.

 

[מרעישה בשקט]

חוץ מהכדורים, האם את בטיפול?

בעיניי ברמת החרדה הנוכחית שאת מתארת, אין מה לדבר על הריון נוסף.
הריון אחרי אובדן הוא הריון חרדתי, ולכן לא הגיוני בעיניי להתחיל הריון כזה כשרמת החרדה הנוכחית היא מקסימלית.
אם פרט לכדורים את לא מטופלת כרגע, זה הזמן להתחיל.
בנוסף לטיפול, כדאי למצוא מסיחי דעת. זה יכול להיות חוג, זה יכול להיות פרוייקט בעבודה או בבית, זו יכולה להיות פעילות גופנית (אולי עם יעד לעוד כמה חודשים, נניח ללכת או לרוץ מרחק מסויים ב-X דקות), זו יכולה להיות התנדבות.
העיקר להתעסק במשהו אחר ולא במחשבות טורדניות.

למרות שאני טוענת שידע זה כוח, במצב שלך כרגע נראה שככל שאת צוברת עוד ידע, את רק נחלשת ונפגעת.
ממליצה להפסיק לקרוא על לידות שקטות ועל שאר אסונות, ואולי אפילו להפסיק לקרוא כאן שרשורים של אחרות, להכנס לכאן רק כדי לכתוב הודעה משלך ולקבל תמיכה אישית.

תודה שפתחת שרשור נפרד. השרשור ההוא כבר לא קופץ לראש העמוד, וההודעה שלך ראויה לקבל מקום משלה.

 

[אורהגנוז]

תודה

גם ההריון הראשון שלי,היה חרדתי מאד,ולמזלי,הוא עבר בשלום,ונולדה ילדה מקסימה.כל החיים למעשה פחדתי מהריון ולידה,ולפני ההריון הראשון,הייתי שנתיים בטיפול,בעיקר בגלל שפחדתי מזה שמשהו ישתבש בהריון או בלידה.הפחד הזה מאד מוגדר,ומכונה טוקופוביה,והייתי גם בקבוצות תמיכה כאן בתפוז,באותן שנים.שלוש שנים לאחר מכן,נולדה לי עוד ילדה מדהימה.את ההריון השני,עברתי ללא חששות וללא פחדים בכל.אמרתי לעצמי שנה עברתי אחד,והכל היה בסדר,ולרגע לא חשבתי שמשהו עלול להשתבש.לשמחתי הכל היה מעולה.אבל בשלישי....חטפתי את הבום הענק.הריון שפתאום נפסק לו הדופק.הרגשתי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי.הייתי בטיפול בעקבות זה,וחשתי שמיציתי את הטיפול.בינתיים אני לא מתכננת הריון נוסף,אך בהחלט כן חושבת על זה באופן תאורטי.

 

[מרעישה בשקט]

עכשיו זה יותר ברור

אני לא מבינה בזה מספיק, אבל אני משערת שהאובדן הצית את הפוביה מחדש, סביר להניח שבעוצמה חזקה יותר מבעבר.
לא פשוט להתנהל תחת הלחץ של משהו שאין לך שליטה עליו.
מעריכה מאוד את המאמצים שאת עושה כדי לטפל בעצמך ומאחלת לך שגם אם תבחרי שלא להרות שוב, תוכלי לחזור לנינוחות שאפיינה את ההריון השני שלך. למעשה, מאחלת גם לעצמי את הנינוחות הזו, עם הריון או בלעדיו.

 

[איןאריותכאלה]

כל האמת: אי אפשר להתכונן. את מכניסה את הסיוט אל תוך חייך.

קיבלת עצות מצויינות מקודמותיי איך להתמודד עם המחשבות הטורדניות האיומות שלך. אני פה כדי להגיד לך משהו קצת אחר.

דבר ראשון: אי אפשר להתכונן. נדמה לך שאת מתכוננת לאובדן הבא כשאת קוראת סיפורים של לידות שקטות. את לא. את עושה משהו אחר לגמרי. אני קראתי בפורום הזה עוד לפני ההריון עם בתי הבכורה, אז אני מבינה ללבך. אני רק לא רוצה שיהיו לך אשליות. אי אפשר להתכונן לאובדן. חבר שלי שספד לאביו שהיה חולה חודשים ארוכים מאד התמוטט על קברו. ידיעת האובדן לא הופכת אותו לקל יותר. ואי אפשר להתכונן אליו מהסיבה הפשוטה שהוא אינו נוכח כרגע, אלא הוא בגדר אפשרות שתתממש או לא תתממש בעתיד.

מה שמוביל אותי לנקודה השניה: בעצם קריאתך סיפורים של לידות שקטות את נותנת מרחב ומקום לאבל שלך, וזה דבר שחשוב מאד לעשות בעיני (וכבר התוודיתי שגם אני עושה אותו). אבל את גם מכניסה את הסיוט אל תוך חייך. כי הראש שלך כל הזמן עובד: ואם אני אהיה בהריון, ואם ההריון לא יהיה תקין, ואם ואם ואם ואם ואם ואם.
כל זה כשהמציאות שלך היא שאת יושבת על הכורסה בסלון (נניח) או בכל מקום אחר ואת בכלל לא בהריון.

אני הראשונה שתאמר שצריך להקדיש לאובדן, אבל נשמע שאת גם טובעת בו - וכאן צריכים להתעורר כוחות החיים שלך והנחישות שלך - בשביל לקום באמת מאבל צריך להילחם ולהתגייס, לא לשקוע.אם זה מה שאת רוצה (ואני לא בטוחה שזה מה שאת רוצה) - את צריכה להילחם במחשבות הקודרות האלה.

הזמן הזה שחולף כשאת מדמיינת איך תהיי בהריון ואיך ההריון יסתיים באסון והמצברוח הקודר שאופף אותך כתוצאה מכך - הזמן הזה הוא הוא החיים שלך - ואין לך חיים אחרים. לא כדאי לשקוע במציאות הדמיונית והחלופית כי היא מחליפה את ההווה שלך - הילד השלישי שאינו קיים במקום שני הילדים שישנם - האשה האבלה והשבורה שאחרי הלידה השקטה מחליפה את האמא המתפקדת שקיימת ומחשבות איומות וקודרות מכסות את היומיום שאני בטוחה שיש בו גם דברים טובים.

הייתי שם. אני יודעת בדיוק איך זה לחיות על אוטומט כשהנפש במקום אחר לגמרי. לי נשמע שהטיפול שאת מקבלת לא מספיק ושאת זקוקה ליותר תמיכה. ניתן להגדיל את מינון התרופות / להוסיף אחרות / להחליף פסיכיאטר + להיכנס לטיפול רגשי תומך כדי להתרומם (אני הייתי הולכת פעמיים בשבוע) כי את מתארת חיים קשים מאד מאד ורמת חרדה בלתי נסבלת.

לו אני במצבך הייתי מונעת ובשום אופן לא נכנסת ככה להריון. קודם כל את צריכה לקבל את עצמך בחזרה. אחר כך תוכלי לתת חיים לעוד אדם.
חיבוק גדול על העוצמה בה הכה בך האובדן. אנחנו פה בשבילך.

 

[תמי1100]

מסכימה עם אריות (אם הבנתי נכון את כוונתה)

גם אני לא בעד לקרוא בפורומים הקשים שאת נכנסת אליהם.
למה?? להתכונן לזה אם זה יקרה?למה שיקהר לך? למה לחשוב בכיוון? למה לשקוע בסיפורים העצובים האלה?
אגב- אני בפורום הזה (אובדן) ממש לא הרבה. כתבתי כאן אחרי שקרה לי (תחילת יוני), ולפני שבועיים בערך. לא נכנסת לפה הרבה, הסיפורים קשים ומחזירים אותי אחורה ואני רוצה להתקדם.
ממש לא מציעה לך לקרוא סיפורים על לידות שקטות או אובדנים אחרים, אותי הם לא מחזקים, נכון שיש משהו בצרת רבים חצי נחמה אבל אותי זה מכניס לחששות כמה התופעה נפוצה ושזה עלול לקרות לי שוב- חרדות שגם את כתבת עליהם.

 

[אורהגנוז]

תודה על התגובה החשובה.

1.אני מרגישה,שכן אפשר להתכונן.כשאני הגעתי לגרידה,והאחות אמרה לי שזה קורה לאחת מחמש,פשוט הייתי בשוק.לא ידעתי שזה כל כך נפוץ,כי לא קראתי על זה אף פעם.גם לפני ההריון הראשון,שהתנהל תקין,אך לווה לפניו בחרדות,לא קראתי מידע על אסונות שקשורים בהריון ולידה.הפחד פשוט היה שם.ודווקא היום,ככל שאני שומעת/קוראת יותר מידע בנושא,אני מרגישה שזה יותר מוחשי,יותר כאן,ויותר אפשרי ומציאותי,ולא איזהמשהו ערטילאי.לכן,זה באיזהשהו מקום,גם יותר מרגיע אותי,ומכין אותי לאפשרות,חלילה,ולא יגיע כשוק מטורף.
גם כאשר סבתי נפטרה,זה הגיע אלי כרעם ביום בהיר לפני שנתיים,ככה בפתאומיות.אני ציפיתי איפשהו בתוכי,שהיא כאילו תחיה עד 120,אבל לא....החיים יכולים להפתיע,וכדאי להתכונן,ולא לחיות באשליות.ככה למשל,אני מיידעת את עצמי שזה עלול לקרות להוריי להוריי בעלי,וכו כי זו דרך העולם.וכך זה גם לא יגיע אלי כבום.
2.אני ממש לא מרגישה שאני טובעת באובדן,להיפך,אני חיה חיים מלאים ובאמת מאושרים,וללא חרדות,אלא אם אני מדמיינת את עצמי בהריון.אני לא מקדישה למחשבות על ההריון יותר מדי זמן ביום.אולי דקה שתיים...והמחשבות לא קודרות,אלא יותר מאופיינות בחרדה מאם זה שוב לא יצליח....שמחתי אני לא חיה על אוטומט בכלל.להיפך,אני חווה כל רגע ורגע בבהירות מוחלטת ובהנאה.כן חייתי על בשנה שעברה,מרגע הגילוי על הפסקת הדופק,ועד שלושה חודשים אחרי.זה היה פשוט איום ונורא.לא מאחלת הרגשה כזו לאף אחת.אבל אז התחלתי עם הכדורים ומצבי באמת באמת מעולה.אני כן חזרתי לעצמי,מכל בחינה....רק שאם אני חושבת שוב על להכנס הריון,עולים הפחדים.בעיקר מהלהתרסק שוב....מהלקחת את זה כל כך קשה.אם אני מדמיינת את עצמי בהריון,אני פשוט לא אוכל להרגע מרוב הפחד,שבכל שניה ושניה,הדופק של העובר יכול לעצור וזה ממש לא בשליטה שלי.זו מחשבה שיכולה להוציא אותי מדעתי.מה גם שלא הרגשתי שזה קורה....הרגשתי רק טוב. בשנה שעברה,ואמרתי לבעלי,איזה כיף,כל העייפות עברה לי,אין לי בחילות,ואני לא מרגישה בהריון בכלל...כנראה שזה היה השלב שכבר ההורמונים של ההריון ירדו,ובאמת הרגשתי מעולה למרות שהעובר היה בתוכי,אך ללא רוח חיים,ולא ידעתי זאת..כי בהריון עצמו הייתי במצב ממש נורא.בקושי יכולתי לעמוד על הרגליים,או ללכת מאה מטר ברחוב.

 

[שירהד1]

לאחר שקראתי את כל השרשור, אני כותבת לך-

תראי, יש טיפוסים שונים, בכל המובנים. וגם בכל מה שקשור לנושא החרדה- בלי שום קשר לאובדן הריון או אובדן אחר, חלילה, בחיים- יש טיפוסים יותר חרדתיים, יש טיפוסים פחות חרדתיים, יש גם הפרעת חרדה, שזה דבר מאוד מאוד ידוע ומוכר בעולם הרפואה והפסיכיאטריה.
משום שכתבת לגבי עצמך שהיו לך חרדות קשות גם בהריון הראשון ואף כתבת את האבחנה (טוקופוביה- מודה שלמדתי היום משהו חדש)- אני מתארת לעצמי שמה שקרה זה שההפלה היתה איזשהו טריגר להתפרצות של התקפי החרדה, על כל ההשפעה הקשה שיש לזה על החיים.
לכן, טוב מאוד שטיפלת בעצמך, וטוב מאוד שאת ממשיכה לטפל בעצמך.
אני מקווה שמעבר לטיפול תרופתי, את גם מטופלת בשיחות,כי אני חושבת שזה משלים האחד את השני. בכל הנוגע לחרדות, אני בעד הגישה הטיפולית הקוגניטיבית (או ההתנהגותית-קוגניטיבית).

אם וכאשר תחליטי על הריון נוסף, אני ממליצה לך להמשיך ולהיות מלווה מקצועית מכל הכיוונים (תרופתית ורגשית- שיחות), ולהמשיך עם הטיפול גם מספר חודשים לאחר הלידה, כדי להימנע ממצב של דיכאון לאחר לידה.
אני יודעת שאני קופצת, אבל חשוב לי לכתוב לך את הדברים במלואם.

לסיום הפוסט, חשוב לי לכתוב ל עוד כמה דברים פרקטיים-
1. חשוב חשוב חשוב שתהני מהילדים שבבית.
2. אנא ממך, הפסיקי לקרוא דברים שקשורים לאסונות שקשורים לילודה. כמו שאת לא קוראת סיפורים קשים על אנשים וילדים שנפטרים ממחלות קשות, או על תאונות דרכים וכן הלאה- תפסיקי להלעיט את עצמך בסיפורים קשים מעולם הילודה. זה עושה לך נזק, וחבל.
3. תכניסי לעצמך לראש שמה שעברת, ההפלה ההיא הטראומטית בשבוע 9- זה משהו שקורה אחת לחמישה הריונות. כלומר- זה משהו שנשים רבות ביותר עוברות, וזה חלק נורמאטיבי מהסטטיסטיקה של עולם הילודה. יש משהו מרגיע בזה שנשים כה רבות חוו את זה, והצליחו לאחר מכן ללדת תינוק/ת בריא/ה.
4. המשיכי לטפל בעצמך- תרופתית ושיחות.

ואנחנו פה, לכל דבר ועניין, אבל תחליטי אם זה עושה לך טוב להיכנס לפה או לא.
אגב, לגיטימי מאוד בעיניי להיכנס רק כדי לכתוב על עצמך, או להחליט שעצם העובדה שאת נכנסת לפורום "אובדן הריון" עושה לך רע. הכל לגיטימי.

שירה.



שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[שירהד1]

וכמובן- עוד דבר לגיטימי לחלוטין (חשוב)-

להחליט ששני ילדים זה נפלא, ושאת בוחרת שלא להמשיך, בשל החשש הגדול לגבי הנפש שלך ויכולתך התפקודית. אין לגיטימי יותר מאשר לחשוב על הבריאות הפיזית והנפשית שלך.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028

 

[אורהגנוז]

תודה שירה)

אני חושבת שהאבחנה שלך מאד נכונה.כל מה שפחדתי ממנו לפני ובמהלך ההריון הראשון,קרה בשלישי,וזה אכן הפעילא ת החרדה בעוצמה הכי גבוהה שלה.אני מאד נהנית מהילדים שבבית,ובכלל מהחיים.אני מרגישה שגם אם יוולד לי עוד ילד זה יופי,וגם אם לא זה יופי,ואהיה מרוצה בשני המקרים,כמובן שאהיה מרוצה יותר אם יוולד לי עוד אחד.ממשיכה לטפל בעצמי תרופתית.כרגע לא מרגישה צורך בשיחות.
תודה שוב
&nbsp

 

[איןאריותכאלה]

לאורהגנוז - עכשיו אני מבינה אותך יותר

אם את מרגישה שקריאת סיפורי לידה שקטה מסייעת לך להתכונן לאובדן נוסף (חס וחלילה), מחסנת אותך מפני הכאב ומיטיבה איתך - יש המון סיפורים והם כולם נגישים בפנייך וזו כמובן בחירה שלך לאן לנתב את זמנך וכוחותייך.

האינטרפרטציה שלי למצב חוסר הוודאות שנכפה עלי (יותר מפעם אחת לאורך חיי) היא אחרת, אבל זה כמובן כי אני אדם שונה. אני בוחרת לוותר על השליטה (כי אני מבינה שהיא מראש לא בידי ולא היתה בידי גם כשחשבתי שהיא כן). אני חיה פתוח. מקווה מאד מאד לטוב, תמיד מבקשת בריאות, ומאמינה שיש לי ושיהיה לי הכוח להתמודד עם כל מה שהחיים עתידים לזמן לפניי, ולא מאמינה שניתן להתכונן לרע שאולי ייארע.

לעניין ההריון, האבל והחרדות - אני שמחה שהחיים שלך מלאים, טובים, מאושרים ומספקים. נשמע שאת מודעת לגמרי לקושי סביב ההריון, טיפלת בו בכל כוחך ויכלת לו כשהרים ראש, ומונחת בפנייך ההחלטה האם לנסות ולהרות שוב או לוותר. בעיני למודעות שלך יש עוצמה גדולה מאד, ואני מאחלת לך הצלחה בכל דרך בה תבחרי ללכת, וכמובן, שהחיים שלך יישארו מלאים, טובים, מאושרים ומספקים כמות שהם.

 

[אורהגנוז]

תודה רבה

מאחלת לך,ולכל הבנות כאן,רק טוב.