צריכה לפרוק

[פצים]

צריכה לפרוק

ביום ראשון עברתי (שוב...) הפלה, הפעם הפלה מאוחרת בשבוע 19 או ליתר דיוק לידה שקטה + גרידה.
לפני שנה (בסוף ינואר) עברתי הפלה טבעית בשבוע 16 ועקב איבוד דם מסיבי נכנסתי לגרידה. באותו הזמן הייתי משתתפת סמויה פה בפורום... קראתי את הפוסטים פה, גיליתי שהרבה נשים שאני מכירה עברו הפלה והבנתי שגם אני נכנסתי לסטטיסטיקה הלא נעימה והלא מדוברת הזו.
יחסית חזרתי לשיגרה ולעבודה די מהר, עם רצון להמשיך הלאה ולחשוב על ההריון הבא.
להריון הבא לקח קצת זמן להגיע, אבל אחרי שני סבבים של IVF, נקלטתי. אושר גדול וקיבלתי בהבנה ובזרועות פתוחות את כל בחילות והעייפות של החודשים הראשונים. עברנו את הסקירה המוקדמת בשלום (שלא הגענו אליה בפעם הקודמת..) עדכנו את המשפחה והחברים, כבר בעבודה ידעו.
ואז ביום שישי בדיקת מי שפיר (שמשום מה מאד חששתי ממנה) והפרופסור קורא לבעלי שחיכה בחוץ ומעדכן אותנו שאין דופק...
למה עוד פעם? זה לא פייר!! כל כך רציתי את הילדה הזו...
יום ראשון הלכנו למיון נשים, המתנה לאוטראסאונד כדי להבין מה גודל העובר ובהתאם מה הפרוצדורות האפשריות. מאחר והעובר הפסיק להתפתח בשבוע 16 והיה קטן, החלטתי על כדורים (ציטוטק) ולידה שקטה ולא ישר להיכנס לניתוח. אני לא אכנס לתיאורים הנוראים מה הכדורים האלה עושים ובכל מקרה, נכנסתי לניתוח לנקות את הרחם משאריות. יש עוד נחמה קטנה שאולי יגלו משהו בניתוח של העובר...
מאז אני בבית, עוד לא מסוגלת לצאת, או לדבר עם אנשים, חוץ מלהכניס/להוציא את הבן הגדול מהגן...
בוכה קצת, מחפשת מה לעשות עם עצמי, בוכה עוד קצת ומעבירה את הזמן בלתעד את המתכונים של אימי ז"ל במחשב. לא מוסגלת כרגע לחשוב על עבודה. מה עושים הלאה? שוב לנסות להיכנס להיריון? עוד פעם סבב של טיפולים? אני כבר מעל 40, אולי הביציות שלי כבר "זקנות" מדי? אולי לנסות תרומת ביציות?
כל כך הרבה אולי....

 

[איןאריותכאלה]

מה עושים הלאה

פצים יקרה, אני מצטערת לשמוע על האובדנים הקשים שלך. הלוואי ולא היית פה. את יודעת, זה פורום שאף אחת לא רוצה להיות חברה בו. אבל זו המציאות שלנו.
את שואלת מה עושים. טיפולים, תרומת ביצית.
אנחנו לא יודעות לענות לך על זה, בוודאי אם את לא מספרת לנו משהו על ההסטוריה המיילדותית שלך. אני מניחה שאת מכירה את הפורומים "פוריות" ו"תרומת ביצית" בהם קיים מאגר אדיר של ידע ותובנות לגבי רופאים, פרוטוקולים, כדאיות מעבר ממסלול למסלול, עלויות וכל היתר. אם את לא מכירה אני ממליצה לך ללכת ולקרוא שם. אלה שתי קהילות חמות, תומכות וחזקות של נשים והן ישמחו לתת לך מענה על כל שאלה שיש לך.
אנחנו פה עוסקות יותר בצד הרגשי של הדברים. אנחנו מתאבלות. אנחנו בוכות ביחד. אנחנו מקנאות. כועסות. לא מבינות איך זה קרה לנו או איך זה קרה לנו שוב. ושוברות את הראש איך לקום ומתי. ואיזו עזרה כדאי לקחת בשביל זה.
אני אישית נעזרתי פעמיים בטיפול תרופתי סביב אובדני ההריון שלי. הם שאבו ממני את כל החיות, את כל האנרגיה, וצמצמו מאד את היכולת התפקודית שלי ועוררו רכבת שדים מטורפת של מחשבות טורדניות וחוסר שינה וחוסר תיאבון שלא עזרו לי לחזור לעצמי בכלל.
ממליצה מאד גם על טיפול בשיחות עם מטפל/ת במקביל. לנסות ולהיעזר בסביבה הקרובה (חברה, אמא, אחות, בעל). והי, גם אנחנו פה. אנחנו אמונות על אובדן ועל שקיעה, על החסר הזה בנשמה והכאב שאי אפשר להכיל אותו בכלל. ואין מה לדבר על שגרה כי בכלל מה זו המציאות המסוייטת הזו אליה נקלענו.
אז אנחנו פה בשבילך לכל מה שתרצי. חיבוק גדול על הזמנים הקשים שעוברים עלייך.

 

[mimi831]

משתתפת בצערך על האבדנים

התמודדות לא פשוטה כלל.
לא יודעת לייעץ אבל שולחת חיבוק ענק

 

[מרעישה בשקט]

משתתפת בצערך על האובדנים

במידה ותבחרו בהריון נוסף, ממליצה לעבור לפני כן בירור מקיף לגבי סיבות אפשריות לאובדנים שחווית. רוב הפסקת דופק בשבוע 16 היא נדירה יחסית וכך גם הפלה טבעית בשבוע 16.
מצטרפת להמלצות של איןאריותכאלה לגבי הפורומים השכנים.

מדהים אותי שזמן קצר כל כך אחרי האובדן, את כבר לוקחת אל הגן ואוספת. לי בדרך כלל לוקח יותר זמן לחזור לשגרה הזו.
לא כתבת אם הבן שלך ידע על ההריון, אבל בכל מקרה כדאי ליידע את הצוות על מה שעובר עליכם, שיהיו רגישים להתנהלות שלו. גם אם הוא לא ידע כלום, סביר להניח שהוא מרגיש שקרה משהו.

את מוזמנת להמשיך לחלוק איתנו את כל מה שאת רוצה. אנחנו כאן כדי לקרוא, לחבק ולנסות לעזור כמיטב יכולתנו.

 

[פצים]

מה אומרים לילד?

הבן שלי בן 3 וקצת, הוא לא ידע שאני בהריון אבל אני בטוחה שהוא מרגיש שמשהו שונה עכשיו.
ביום שאושפזתי בעלי אמר לו שאמא לא הרגישה טוב והלכה לבית חולים, והוא היה אצל סבתא. חוץ מפעם אחת שהוא דיבר על זה, הוא לא שאל שאלות ומתנהג כרגיל.אבל ביום שישי האחרון הוא שבר אותי טוטאלית...
כל יום שישי הם מחליפים ספר מהספרייה בגן על פי בחירתם, ושחוזרים מהגן, אני מקריאה לו את הספר. בשישי האחרון, דווקא השבוע (!) הוא בחר את הספר "האח החדש של איתמר"...
כשראיתי את הספר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ובפשוט הלכתי לחדר אחר לבכות בו.
מה אומרים לילד אם רואה את אמא בוכה? או שהוא שואל מתי אבא יקח אותו לגן?

 

[מרעישה בשקט]

אצלנו אני מסווה את זה בתור כאבי בטן

* יצאה לי הודעה ארוכה. מתנצלת אבל הכל נראה לי חשוב.

בחודש האחרון "כאבה לי הבטן". והרופאה שלי אמרה לי שאסור לי להשתולל איתה ולהרים אותה (בת 4 וקצת). היא קיבלה את זה ממש יפה. שעה וחצי לפני הגרידה האחרונה ביקרתי איתה אצל השכנים והם הציעו לי שוקולד, אמרתי שאני לא מעוניינת (הייתי בצום לקראת הגרידה) ואז היא אמרה שאסור לי כי כואבת לי הבטן.
אצלנו דווקא בתקופות הקשות, אבא שלה לוקח אותה אל הגן ובחזרה, כי אני לא מצליחה לאסוף את עצמי פיזית ונפשית.
ובתקופות שבהן אני בדרך כלל לוקחת אותה לגן, אנחנו משתדלים שאבא ייקח אותה ביום שישי. אז אולי אם הוא לא עובד ביום שישי, זה יכול להיות פתרון לזמן עם אבא.

אנחנו נמנעים מלדבר על בתי חולים, וקוראים להם מרפאה או "מרפאה מיוחדת כי שלנו סגורה". ביום של הציטוטק האחרון, הייתי חייבת לחזור למיון בערב בגלל הדימום הכבד + לארוז תיק כי היה נראה שזה יגיע לאשפוז (ובאמת אושפזתי). הסברתי לה שמאוד כואבת לי הבטן ובגלל שהמרפאה שלנו סגורה, אבא לוקח אותי למרפאה אחרת. הוספתי שאולי הרופאים ירצו שאשאר שם בלילה וסבתא תישאר איתה. היא בכתה וצרחה כשיצאנו, אבל זה באמת היה מקרה חירום, לרוב אני עושה לה הכנה טובה יותר.

למרות שזה נורא קשה, כדאי לא להתפרק מולו. אבל גם אם הוא רואה שאת בוכה, אפשר להגיד שאת עצובה עכשיו (אם מתעקש לדעת למה, אפשר להגיד שזה דברים של מבוגרים), ושאת מאוד אוהבת אותו ושמחה בו ואיתו, ושעוד מעט העצב יעבור לך.
בדיעבד הבנתי שמרוב שנזהרתי לא להראות עצב, הבת שלי לא הבינה למה אני אף פעם לא עצובה וכועסת. כשהיא היתה בת 3 וחצי, לקראת סופו של עוד טנטרום, הסברתי לה שזה בסדר להיות עצובה וכועסת. ואז היא שאלה למה אני אף פעם לא עצובה או כועסת. הבנתי שחשוב שהיא תלמד מאיתנו גם את הרגשות השליליים, ושאפשר להתגבר עליהם ושמותר להרגיש אותם.

בעיניי חשוב להדגיש שגם כשאתם מרגישים רגשות שליליים (עצב, כעס, לחץ), אתם עדיין אוהבים אותו ושאתם תאהבו אותו תמיד. חשוב להדגיש גם שהרגשות השליליים חולפים (לפעמים נדמה לנו שהם ישארו לתמיד), להראות שהם חלק ממכלול הרגשות האפשרי ושהם לא משפיעים על יחסי האהבה בתוך המשפחה, כי האהבה היא תמידית.

ועוד סיפור קטן על ספרים מהגן.
לפני כחודשיים הגננת ביקשה מתנדבים לתיקון ספרי הגן לקראת תחילת ההשאלות. לא התנדבתי, אבל יצא שקיבלתי ערמת ספרים. וביניהם היה כמובן ספר הפילפילים. הצלחתי להתגבר על האירוניה ובמקום לשרוף את הספר, תיקנתי אותו.
אם בחירת הספרים מתבצעת ע"י הגננת או הגננת+הילד, אפשר וכדאי לבקש ממנה להשתדל להימנע מספרי אחים ותינוקות.

אני יודעת שאת בתקופה נוראית, אבל את לא לבד. והתקופה הנוראית תעבור, ויהיו זמנים טובים יותר, ויהיו זמנים שבהם העצב יחזור במלוא כוחו, אבל את תצליחי להתרומם.

 

[shira3121]

שולחת לך המון חיבוקים

ההפלה עוד כל כך טריה שלא הייתי מתמקדת עכשיו במה לעשות הלאה ((()))

 

[אורהגנוז]

וואי,איזה כאב איום ונורא

אני קוראת מה שאת כותבת,ואני פשוט,לא יודעת איך אפשר להכיל את זה.שולחת לך חיבוק גדול,ואני כאן בשבילך בפרטי.אני יודעת שאני באופו אישי,אחרי שני נסיונות,הייתי מוותרת,אבל אני זו אני....מה שעברתי בשנה שעברה,הספיק לי בינתיים.זה בדיוק הפחד שלי...לנסות שוב,ושוב שיקרה משהו נורא כזה....תהיי חזקה,ותעזרי בכל מה שרק ניתן.

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדני שני ההריונות

קשה מאוד ועצוב מאוד.
אני מסכימה על כל מה שקודומתיי כתבו- ממש עם כל מילה ומילה.

יכולה לספר לך שיש לי חברה שבגיל 41 חוותה אובדן הריון בשבוע 19. גם היא, כמוך, הגיעה לבדיקת מי השפיר, וגילתה שאין כבר מה לבדוק, כי אין דופק. העובר היה מתאים לשבוע 16, כמו אצלך. לא הצליחו לגלות מה קרה. אבל- משום שהסקירה המוקדמת היתה תקינה לחלוטין, שיערו שהיה מדובר במשהו לא תקין בהריון, אולי משהו שקשור לשליה...היא עברה בדיקות של קרישיות יתר, והכל היה תקין. שנה לאחר מכן נולדה לה תינוקת בריאה, לאחר הריון תקין. היא לקחה אספירין בהריון, אבל זה היה בגדר של די סתם...

מה אני רוצה לומר?
1. שאני הכי מקווה עבורך שתזכו בהריון תקין ובתינוק/ת בריא/ה בסופו.
2. שאני חושבת שעלייך לעבור בדיקות מקיפות כולל הכל. בטח לבדוק את כל גורמי הקרישה. כי שתי ההפלות נשמעות לי מאותו הסוג. אגב, האם בהפלה הקודמת גם היתה הפסקת דופק? כתבת שעברת הפלה טבעית+גרידה. אבל האם את יודעת מתי הפסיק הדופק?
3. לאחר כל הבירורים- אני חושבת שאולי יהיה יותר קל להחליט על הדרך שבה תלכי.

לגבי הפן הרגשי- טוב שאת בוכה, טוב שאת מעסיקה עצמך, טוב שאת כותבת פה.
לי החזרה לעבודה כן סייעה (אחרת הייתי משתגעת), אבל תרגישי עם עצמך מה נכון עבורך. אני תמיד בעד סיוע רגשי ועיבוד הדברים בטיפול אישי ו/או זוגי. וכמובן שאת מוזמנת להמשיך ולשתף בפורום הזה ולקבל תמיכה מאיתנו, המבינות אותך כל כך.

שולחת חיבוקי נחמה וכוחות,
שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז.
09-7749028