תגובות הסביבה

[אור 2222]

תגובות הסביבה

בואו נדבר על זה רגע...
מיד כששיתפתי כאן על הפסקת ההריון שלי, בנות חכמות וטובות הזהירו אותי מתגובות הסביבה..ואוי כמה צדקתן. אני מוצאת את עצמי בשבוע האחרון חופרת ומנהלת "פנקס חשבונות".זה לא תורם לי ופוגע בי מאוד, אני יודעת. אבל אני מתקשה להבין את האנשים שבחרו לא להתייחס בכלל (אלו שאני יודעת שיודעים ולא שאלו לשלומי באף צורה), אלו שלא מאפשרים לי לכאוב ומונים מדי את הברכות שלי בחיים ומרצים לי להרים את הראש ולהמשיך, וגם את אלה שמרגיש לי שמתרחקים ממני כאילו שאני מחלה מדבקת.
התאכזבתי מאוד מהרבה..

 

[איןאריותכאלה]

תגובת הסביבה היא באמת נושא כאוב, אגיד לך למה זה ככה לדעתי

תזכירי לי בבקשה, אור, באיזה שבוע איבדת את ההריון שלך. סליחה שאני לא זוכרת.
את מחלקת את הסביבה לשלוש תגובות עיקריות:
התעלמות (יעני לא קרה כלום)
התנגשות (יאללה, מה את עושה סיפור, החיים שלך דבש)
התרחקות (ניתוק גמור)
התגובות האלה מתאימות למה שאנשים מרגישים ביחס אלייך, וגם - למה שאת מרגישה ביחס לאנשים אחרים.
האחרים רוצים בטובתך. לא תמיד הם מבינים בדיוק מה עובר עלייך (נו, נפל הריון, אפשר לארגן אחד חדש, לא?) הריון הוא פחות מוחשי מילד חי וקיים (בחיים לא היו אומרים את זה לאשה ששכלה ילד, והיו מניחים לאבל שלה להימשך ולהימשך ולהימשך), וגם אם הם כן מבינים, הם לא כל כך יודעים איך לגשת אלייך.
ואז את מקבלת תגובות של התעלמות מוחלטת - לא כי לא אכפת להם, כי הם לא יודעים מה להגיד ואיך לבוא אלייך בצורה שלא תפגע בך.
וגם תגובות של התרחקות - מאותה הסיבה. הם לא יודעים איך לגשת. וחוששים.
והתגובות של "מה את עושה סיפור" - גם הן לא מרוע. אנשים מסתכלים על כל יתר החיים שלך וחושבים שבסך הכל המצב לא רע. אז אפשר לסבול את האובדן, לא? לא! ברור שלא! האובדן בולע את הכל ומסתיר את השמש וצובע הכל בשחור ובכבד ובכואב. הם פשוט לא שם איתך.

מהצד השני - גם לך יש אחריות למצב. את עצמך בוודאי משתבללת, מצמיחה קוצים, מרחיקה אנשים, שקועה בעולם הפנימי שלך. זה לא מעודד התקרבות וקשר, זה מעודד התרחקות ונתק.
חוויתי את זה על בשרי עם החברה הכי טובה שלי בעולם. שמיד אחרי ההפלה היתה בקשר טלפוני צמוד פעמיים ביום. ואחרי 3 ימים הפסיקה. אני ממש נפגעתי. היא חשבה שזה מספיק. היא אוהבת אותי באמת. היא החברה הכי טובה שלי בעולם. זה לא פגע בקשר שלנו, אבל היו כמה חודשים איטיים ומורכבים יותר. ומהצד שלי - לא יכולתי להגיד לה: כן, תמשיכי להתקשר פעמיים ביום עד שאני אגיד לך שזה מספיק לי. כי זה לא הרגיש נכון גם כן.

בקיצור, כל תהליך האבל, ובכללו היחס של הסביבה אלינו ושלנו אל הסביבה - מורכב מאד. אבל גם דינמי ומשתנה עם הזמן.

 

[אור 2222]

כל מה שאמרת נכון

אני הפסקתי את ההריון בשבוע 20. אני יודעת בתוך תוכי שאני גם לא יודעת להסביר תמיד איזו תגובה או איזה יחס יתאים לי ביותר באותו רגע. את יודעת, ממש ממש אחרי שזה קרה הייתי עסוקה כל כך בהישרדות (וגם בקטנה שלי שכמובן שהיתה חייבת לחלות יומיים אחרי שהשתחררתי מבה"ח)...ולא ייחסתי חשיבות, או אפילו, לא הייתי מודעת למי דיבר איתי ואיך. היום חודש וחצי אחרי, פתאום צצות להן כל המחשבות האלו. הפסיכולוגית שלי ציינה בפני שזה דווקא מראה על יציאה מסויימת מהמשבר הגרעיני (אני קראתי לזה כך), כלומר מהטראומה הראשונית, שכן אני מתעסקת שוב בדברים שלא קשורים למקרה עצמו וגם שחזרתי להתעסק בדברים שהעסיקו אותי לפני (יחסים בינאישיים).

 

[shira3121]

ממש מבינה את האכזבה שלך

אני כאדם פרקטי העברתי דרך צדדים שלישים את המסר שאני מבקשת מכולם לא להגיד לי על זה כלום ודיברתי על זה רק עם אנשים שידעתי שיתנו לי את התגובה שאני רוצה לקבל ולשאר שידרתי מסר של יהיה בסדר ואני אתגבר. סך הכל אנשים לא יודעים מה להגיד אז יוצאים להם דברים מפגרים מהפה לפעמיםאז העדפתי לא להעמיד אותם במצב לא נוח שיגרום לי לצבור כעסים. אלו שמתרחקים זה כבר ממש ממש מעליב ואליהם הייתי עשויה לגשת ולספר שיש לי יכולות עין הרע וששמתי אותן עליהם.

 

[אור 2222]

גרמת לי לצחוק

אשקול גם להפעיל את היכולות המיסטיות שלי

 

[תמי1100]

אני קצת כמו שירה

ביקשתי מחברה 1 שתגיד לכל היתר (היותר רחוקות) לא לדבר איתי על זה, לא לשאול, לא להסתכל עלי במבט מרחם, להתעלם כאילו לא קרה. ככה לי היה קל יותר. ומאוד שמחתי והודתי להן בלב שהן עשו כך.
כשחברה אחרת פגישה אותי ברחוב והסתכלה עלי במבט המום ומרחם והתחילה לשאול שאלות מייד פרצתי בבכי ושנאתי אותה על זה.
אז לכל אחד יש צורך אחר בתגובות.
יכולה להגיד לך שגם לאנשים קשה להכיל ולדעת איך להגיב. אני למשל, קשה לי עם זה ומעדיפה להתעלם. מישהי מהשכונה שלנו עברה לידה שקטה, ואני לא מסוגלת להסתכל עליה, אני בקושי רואה אותה אבל פעם או פעמיים כשראיתי- עשיתי עצמי לא רואה. לא ידעתי מה להגיד לה.

 

[אור 2222]

מאוד מזדהה

עם מה שאמרת על המבטים של אנשים. לפעמים יוצא שאני פוגשת מישהו, וגם אם הייתי במצב רוח טוב אבל אני קולטת במבט משהו רחום או דואג, זה "מוריד" אותי. כמו שעניתי לאין אריות כאלה, אני מודה שלא תמיד אני יודעת איזו תגובה מתאימה לי ומתי וכמובן שאין לי שליטה על זה. אני חושבת שעשית יפה שמצאת את הדרך שהתאימה לך כדי לשמור על עצמך מתגובות הסביבה.

 

[shira3121]

קרה גם לי שמישהי מהמסדרון שאני מחבבת

החליטה להביע את השתתפותה בצערי וזה רק גרם לי לבכות ועדיף שהיא לא הייתה עושה את זה אם כי הערכתי את הכוונה הטובה שלה.

 

[חובטת שטיחים]

בת'כלס המצב חרא...

לא משנה מה התגובה של הסביבה, היא בדרך כלל לא תקלע למה שאת מרגישה... למה? פשוט כי הם לא במקום שלך! וטוב שכך... כאן זה בערך המקום היחיד שבו תקבלי תגובות פחות או יותר סבירות למצבך כי כולנו עברנו את זה כך או אחרת.
ואת יודעת מה? אפילו פה כל אחת קצת אחרת.
מכרה טובה שלי שאני עובדת בצמוד אליה עברה לפני כמה שבועות לידה שקטה בשבוע 25, שלחתי הודעות של השתתפות בצער, אני ממשיכה לשלוח הודעות (עכשיו יותר של הצעת עזרה או עידכונים), מקבלת תגובות קצרות אם בכלל... ותאמיני לי שאם הייתי "סתם" בנאדם יכול להיות שהייתי קצת כועסת או אפילו נעלבת ומתרחקת, רק בגלל שאני למודת אובדנים בעצמי, אני מבינה את ההתנהגות שלה.
בכל מקרה, לדעתי גם בתוך האבל על האובדן, עדיף לגלות סלחנות כלפי הסביבה, אין להם שום דרך לדעת איך את רוצה שיגיבו לאובדן שלך ולכן אין לשפוט אותם כאשר הם מנסים, כל אחד בדרכו לעשות את המיטב: לעודד (בינינו, אנחנו מעודדות את עצמינו בילדים ובמשפחה שיש, אז למה כשאחרים עושים את זה אנחנו מתעצבנות?), להתרחק (אולי כדי לא להעיק או להציק), או להתעלם (כדי לא להראות חטטנים או מתערבים בעניינים לא שלהם).

 

[אור 2222]

עלית על משהו נכון

לנו מותר לומר לעצמנו דברים מסויימים ("אני ברת מזל שיש לי ילדה מדהימה") למשל, אבל כשחברה אמרה לי את זה התעצבנתי נורא, כאילו, רגע, אבל תהיי איתי שניה בכאב שלי לפני שאת רצה לנחם. התחושה היתה שהיא לא יכלה להכיל את זה ולכן מיהרה לנחם (בעצם גם את עצמה). את צודקת שצריך לגלות סלחנות כלפי הסביבה, וזה באופן כללי, לדעתי, עדיף לעשות כדי לחיות חיים טובים יותר. הפעם, במקרה הספציפי הזה ובנק' זמן הזאת, קשה לי לעשות זאת. מקווה שכמו כל שלב, גם זה יעבור.

 

[וליבי מבקש]

הסביבה באמת לא יודעת איך להכיל

והאמת.. נראה לי שאם אני הייתי בצד השני גם אני לא הייתי יודעת לעשות .
יש אנשים שאומרים דברים ממש לא במקום, מייד גורמים לבכות ולהכנס לתסכול (כדי להתמודד עם זה פתחתי בתחרות "המשפטים הכי חסרי טקט", והקרב צמוד..)
יש את אלו שמנסים להשתתף בצער ואפילו לפעמים מצליחים ויש את אלו (הרוב) שפשוט נבוכים, מנסים לא לפגוש מבט, מתביישים..שזה בעיני הכי הגיוני אבל גם הכי קשה.
כלומר.. לא מספיק מה שעברתי אני גם צריכה שאנשים יתרחקו ממני ולא ירגישו נעים לידי?
ולפעמים כשאנשים, בעיקר קרובים, מנסים מאד לא לדבר איתי על זה כדי לא להעציב, בא לי לומר להם- תדברו איתי על זה!! כי שנינו יודעים שאנחנו מדברים על דברים חסרי תכלית רק כדי לא לדבר על זה, ודווקא בדיבור יש כח מרפא ומנחם, אז יאללה...
זה שונה מאד משיבעה על נפטר, אבל- העניין של ניחום אבלים הוא כדי שתהיה הבמה לפרוק רגשות ולדבר על זה. ולנו אין את זה....
ולפעמים פשוט צריך. להוציא ולהוציא.
ואור2222- כל כך מזדהה איתך לגבי ה"פנקס חשבונות".. כל כך ניסיתי לא להגיע למצב הזה אבל פשוט מצאתי את עצמי "מסמנת"- מי התייחס? איך? האם ביקור או הודעה?
וזה ככ לא רלוונטי, ותלוי ברמת הקירבה, אישיות, המקום שבו זה פוגש את האחר וכו'. זה אני יכולה לומר ברציונאל. אבל בפועל..... עסוקה יותר מדי בלהתחשבן. בלי סיבה.

 

[שירהד1]

מצטרפת למעשה לכל מה שכתבו לך פה-

אני למדתי שמה שיעזור לי זה לעזור לסביבה הקרובה שלי לעזור לי. יצא משפט מצחיק...אני מתכוונת שלרבים מהאנשים בסביבה שלי פשוט אמרתי מה אני מצפה, מה אני רוצה, מה יעזור לי, מה לא יעזור לי. כתבתי "פשוט", אבל זה מאוד מורכב.
יש גם אנשים שלא יכולתי לדבר איתם עד כדי כך בגלוי.
אבל השתדלתי. עם מי שיכולתי- דיברתי ואמרתי מה אני מצפה. מודה באשמה, שהרבה פעמים זה היה בבכי, או אחרי התפרצות כעס שלי, אבל לפחות דיברתי.

ממליצה לך לדבר- מי שמתעלם- לומר לו שהיה עוזר לך אם היו שואלים לשלומך, כי קשה לך בתקופה הזו. לאלו שלא מאפשרים לכאוב- לומר שאת צריכה עכשיו לכאוב, שזה הזמן שלך לכאוב, ושיתנו לך לכאוב. ואלה שמתרחקים- זו כבר יותר בעיה- כי אי אפשר לדבר איתם...אז אפשר לכתוב הודעה בסגנון של: "התרחקנו קצת בזמן האחרון ותהיתי האם רק אני מרגישה זאת..ואשמח אם נשוב להיות בקשר...".

זה קשה מאוד, אבל אימון טוב לחיים. להיות גלויה עם עצמך ועם אחרים שמשמעותיים עבורך. וכן, תמיד יהיו כאלו שימשיכו בשלהם ולא יתחשבו בצרכים שלך. זכותך להתרחק ולהיות בקשר עם מי שטוב לך.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון ופורום הריון אחרי אובדן, תפוז
09-7749028

 

[סימון בוליבאר]

ההורים שלי מגיבים בצורה ממש דפוקה

הם גרושים, כך שכל אחד מהם מפנק אותי בנפרד בתגובות ההזויות שלו.
אני אחרי הלידה סיננתי את כל המשפחה. לא היו לי כוחות. אח"כ הפשרתי קצת, כנראה קיבלו תחושה שהכל סבבה, אז אבא שלי כבר שאל אם אוכל לעזור לו באיזה עניין... כן, אני רצה למינהל מקרקעי ישראל בשבילך, מחר דבר ראשון בבוקר. *זה* מה שבא לי לעשות עכשיו. ואמא שלי פשוט מפטפטת על שטויות, למה אנחנו לא עוברים לביטוח ישיר ואיזה מסלול מעולה היא עשתה אתמול באופניים, בלה בלה בלה... ואפילו לא שאלה אותי פעם אחת מה בעצם קרה.
אנשים מהסביבה זה משהו אחר. בשביל רובם זה משהו שהיה ועבר. אולי דווקא נוח לי כך, כי גם לא הייתי רוצה שיצטרכו להזהר לידי כל הזמן.
היו כמה שממש בעדינות אמרו שהן בעצם לא יודעות מה קרה. אני הערכתי את זה מאוד. כי זה נתן לי פתח לספר, בלי להרגיש לחץ, ובאמת מי ששאלה אז סיפרתי.
והיו כמה ששמעו ועלו להן דמעות. משום מה אני מרגישה אסירת תודה להן. כאילו הן מרגישות בשבילי חלק זעיר מהעצב התהומי שלי על התינוקת שאיבדנו. לא יודעת להסביר. אני ממש מרגישה שזה מנחם לדעת שעוד מישהו עצוב עליה, שהיא לא לגמרי נשכחת בעולם.

 

[איןאריותכאלה]

גם אני עצובה עליה. מאד. וחושבת עלייך הרבה

ומתחברת לתהום של הכאב ושל העצב.

 

[סימון בוליבאר]

 

[חובטת שטיחים]

ההורים שלך עושים הכי טוב שהם יכולים

אל תשכחי שהם חונכו שרגשות זה משהו מאוד אישי ששומרים בפנים. בטח ובטח רגשות שליליים. הם מנסים להוציא אותך מהאבל באמצעות "עשייה". זה מה שהם עושים גם לעצמם (תהיי בטוחה שהם מאוד עצובים וכואבים אבל לקחו על עצמם "משימה" לא להתעסק עם זה, להדחיק, היה-נגמר-ממשיכים הלאה בחיים).
אמא שלי עוד הגדילה לעשות בהדחקה ובהתעלמות וסיפרה לי בלי הרף - לא על ביטוח ישיר ומקרקעי ישראל - אלא על כל בנות הדוד שלי שבדיוק בהריון וילדו... והכל כמובן בפרטי פרטים. כשפרצתי בבכי וצרחתי עליה שתפסיק כבר היא עוד אמרה שאני קנאית... (ותאמיני לי שהיא רצתה את הנכד הזה לא פחות משאני רציתי את התינוק שלי...).

 

[סימון בוליבאר]

וואו.

זה ממש אכזרי כבר. אני לא מבינה את ההתנהגות הזאת. כמו לדבר עם מישהו שהרגע קטעו לו את שתי הרגליים ולקטר על נעליים לא נוחות. שיא האטימות דווקא מצד האנשים שלהם הכי איכפת.

 

[כבשה0פועה]

גם אני חושבת על התינוקת שלך

לא שזה מנחם, לא שזה מרגיע או מכאיב פחות, אבל אני מניחה ומקווה שההתנהגות של ההורים שלך (וגם של אחרים בסביבה, אבל עם ההורים בודאי צורב יותר) נובעת ממבוכה ולא בגלל אטימות או קהות. כמו איןאריות וחובטת שטיחים אני מניחה שההורים שלך לא יודעים כיצד לגשת אליך, ועצובים איתך ועליה, ומנסים 'לעשות משהו'.
ועל אף שזה לא עוזר, גם אני עצובה איתך עליך, על התגובות שאת נתקלת בהן (כולל מהמטפלת ומהממונה עליה באיכילוב) ובעיקר על התינוקת שילדת לפני שישה שבועות ועל היעדרה.

 

[סימון בוליבאר]

תודה על שאת זוכרת אותה

באמת עברו אתמול שישה שבועות, זה אומר שאם היא היתה פה, עכשיו היינו מעיפים את המנשא לופי השובר גב הזה והיינו עוברים לבייבי ביורן האהוב עלי. עוד משהו שחיכיתי לו ולא יקרה.
זה נכון מה שאמרת שהם לא יודעים איך לגשת. אז הבחירה היא כנראה לגשת כאילו הכל רגיל ולא קרה כלום. זה רק עוד יותר מעצבן. אבל אין לי כוח לעשות שום דבר בכיוון. מתישהו תיגמר לי הסבלנות.