הפסקת הריון

[אור 2222]

הפסקת הריון

הי,
אני חדשה פה. הגעתי בעקבות המלצות...אז לפני כמה ימים עברתי הפסקת הריון (לידה בעצם) בשבוע 20, אחרי שבמי שפיר התגלתה בעיה חמורה. מייד אחרי שזה קרה ונגמר הרגשתי הקלה עצומה אבל עכשיו אני מרגישה עצבות וכעס, מרגישה שאני שוקעת. בעיקר מנקרת בי אשמה על כך שביקשתי לא לראות את העוברית כי לא חשבתי שאוכל לעמוד בזה אבל עכשיו זה אוכל אותי ובא לי לבכות כל פעם שאני חושבת על זה. יש לי ילדה קטנה בבית ואני משתדלת להיות חזקה ומחוייכת בשבילה אבל זה קשה כל כך.....איך ממשיכים מכאן?

 

[mick nik]

משתתפת בצערך

את רק כמה ימים אחרי חוויה קשה ומטלטלת והרגשות שאת מתארת לגמרי הולמים את הסיטואציה הקשה שאיתה את מתמודדת.
גם אני זוכרת היטב את ההקלה אחרי לידה שקטה בשבוע 25. היה שם רגע שבו הסרתי מעלי את ההתלבטויות, הספקות ומערבולת הרגשות שנמשכה ימים ארוכים עד להחלטה להפסיק את ההריון.
וכמה ימים אחרי הכה בי הצער ותחושת האבדן נעשתה ממשית וקשה יותר מכל מה שהצלחתי לדמיין.
אפשרי לעצמך להפרד ולהתאבל על האבדן, על התמימות שלא תשוב ועל התקוות שלא התממשו, אבל תדאגי גם לקבל תמיכה . אל תשכחי שגם אם שבת לביתך בידיים ריקות, את עדיין במשכב לידה וזקוקה להחלמה של הגוף והנפש.
&nbsp
העזרי בכל מערכת תמיכה שיש סביבך, וגם בפורום הנהדר הזה. אף אחת לא היתה רוצה להצטרף לפורום הזה, אבל תמיד יש כאן נשים חכמות , שיודעות לומר את המילים הנכונות ומבינות באמת את מה שאת עוברת.
הסביבה לא תמיד יודעת להתמודד עם חוויה של אובדן הריון וזה יכול להקשות מאד בתקופה הזו.
&nbsp
כרגע תעברי יום אחרי יום ואל תהססי לחפש גם עזרה מקצועית אם תרגישי שאת זקוקה לה.
טוב שיש לך ילדה בבית. עם כל הקושי, הצורך לדאוג לה יכול לעזור לך שלא לשקוע.
&nbsp
ובאשר לפרידה בחדר הלידה- יודעת שקל לומר מליישם, אבל אל תלקי את עצמך על ההחלטה שקיבלת. היא כנראה היתה נכונה לך באותו הרגע ואת הנעשה אין להשיב. נסי להיות סלחנית כלפי עצמך ולזכור שתפקדת בסיטואציה בלתי אפשרית, שדרשה ממך כוחות רבים.
&nbsp
שולחת לך חיבוק ואיחולים לימים טובים יותר.
&nbsp
&nbsp

 

[מרעישה בשקט]

משתתפת בצערך על האובדן

את בתחילתו של המסע, תחילתם של החיים שאחרי האובדן.
בהתחלה הכאב שורף, מוחץ ושובר. נראה שאין עתיד ויש רק את מה שהיה יכול להיות. המון מחשבות של "מה אם...". בהמשך מגלים שהחיים בכל זאת ממשיכים, ושאפשר גם לחייך ולצחוק.
הדכאון שאת חווה הוא טבעי, אבל אם את מרגישה שאת שוקעת עמוק מדי, כדאי להיעזר באנשי מקצוע כדי לצוף בחזרה למעלה.
רגשות אשמה הם חלק מאובדן הריון, בין אם יזום ובין אם לאו. ובכל זאת את העבר לא ניתן לשנות. חרטה על החלטה שהיתה נכונה לאותו הרגע, לא תורמת לך דבר. יכולה לשתף שגם אני בלידה שקטה בשבוע 21 בחרתי שלא לראות אותה ואני שלמה עם ההחלטה. זה מה שהיה נכון לאותו הרגע ולכן זה מה שנכון.
ב-3 האובדנים שעברתי מאז נולדה בתי, היא היתה (בעל כורחה וללא ידיעתה) ההצלה שלי. בגלל הצורך להמשיך לתפקד כאמא, הצלחתי שלא לשקוע לתהומות והכרחתי את עצמי להמשיך לצאת ולחייך.
גם החזרה לעבודה עזרה לי, למרות שבהתחלה לא באמת הייתי מרוכזת ובאתי בעיקר כדי לא לטפס על הקירות בבית.

מוסיפה עוד משהו לגבי הפסקת הריון יזומה.
אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאלו שלא מתכוונים לבצע הפסקת הריון יזומה, לא עושים בדיקות.
את כל הבדיקות שאני עושה, אני עושה מתוך ידיעה שהן עלולות להעמיד אותי בפני החלטה נוראית.
אני חיה בשלום עם ההחלטות שלי (2 הפסקות הריון יזומות), כי הן נועדו בראש ובראשונה להגן על בתי הקיימת.
אין לי מושג מה היה בתוצאות שלך, אבל מבקשת שתזכרי שאת אמא נהדרת ואת דואגת לילדה שישנה.

את מוזמנת להמשיך להתייעץ כאן או במסר פרטי.
שולחת לך חיבוק

 

[רונית 294]

הייתי שם...

משתתפת בצערך הרב. זו הייתה תקופה קשה ונוראית עבורי. אומנם אצלי מסיבות אחרות אבל גם לי בזמנו הייתה ילדה אחת בבית ובחרתי לא לראות את העוברית. דווקא בעניין הזה ממרומי שנתיים אחרי אני חושבת שבחרתי נכון. מאחלת לך השלמה.

 

[אור 2222]

תודה

המון תודה לכן.לשמוע שאני לא היחידה שבחרה לא לראות את העובר ושאתן שלמות עם זה נותן לי כוח. לשמוע שזו ההחלטה הנכונה עבור ביתי הקיימת גם נותן לי כוח משום שזה התקליט שהשמעתי לעצמי שוב ושוב.אני באמת מאמינה שזו היתה ההחלטה הטובה ביותר לשמור על בריאות המשפחה שלי, ועדיין כמובן, הכאב שם.אתן מדהימות וחזקות

 

[שירהד1]

משתתפת בצערך על אובדן ההריון

הבנות הנפלאות פה הקדימו אותי, וכתבו לך דברים מרגשים ונבונים מניסיונן שלהן, ואני מצטרפת לכל מילה ולכל אות שהן כתבו לך.
אחרי כל הפלה והפלה שעברתי, הרגשתי ביום- יומיים הראשונים תחושת הקלה אדירה- שגמרתי עם זה בהיבט הפיזי, שאני אחרי, שאני בסדר. ואחר כך תמיד (תמיד!!!) באה הנפילה הנפשית. כי רק כשהגוף בסדר ומחלים, הנפש יכולה לצאת ולבוא לידי ביטוי, ואז מתחיל תהליך האבל הקשה.
אני באופן אישי נעזרתי בסביבה הקרובה שלי, בפורום, ובטיפול רגשי.
ממליצה בחום לשתף את הסביבה, ולטפל בעצמך- בכל דרך שנוחה וטובה עבורך, וגם לא לפסול שימוש בטיפול תרופתי, אם את רואה שאת ממשיכה לשקוע.

אשמה? נסי להניח לה. החלטת החלטה שהיתה נכונה עבורך, והחלטת אותה בצדק, לפי מצבך באותו הרגע. וזה מעולה שהקשבת לעצמך (אגב- לא הייתי במצב זה, אבל לפי מה שאני מכירה את עצמי- הייתי מחליטה את אותה החלטה שלך).
אגב, ניתן לעשות משהו סמלי אחר של פרידה- כתיבת מכתב לעוברית (את גם יכולה לפרסם זאת פה), כתיבת שיר (כנ"ל לגבי הפרסום פה), הדלקת נר זיכרון, הליכה במקום שאת אוהבת או שמדבר אלייך ומזכיר לך את ההריון ודיבור אליה, אם את מציירת- אפשר להביע עצמך באמצעות האומנות.....
לא יודעת- מה שמרגיש לך נכון.
לא חייבים טקס פרידה, כמובן. רק אם זה מרגיש לך שזה נכון עבורך.

לגבי הילדה שלך- אם היא קטנה, אני מניחה שלא ידעה על ההריון, ויותר טוב שכך. אמצי אותה לליבך והתנחמי. זה לא גורע מהאבל הקשה, אבל מאפשר נשימה בתוך הכאב. יכולה לומר לך ששני ילדיי היוו עבורי קרש הצלה לאורך שנות אובדני ההריון שלי (הם לא ידעו מאומה על ההפלות, אבל בזכותם החזקתי מעמד).

האם הבעיה שהתגלתה במי השפיר היא מקרית או חלילה משהו שעלול לחזור? רוצה לספר לנו מה התגלה? (גם אם לא- זה ממש בסדר...).

אנחנו כאן בשבילך, לכל דבר ועניין.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פוורם אובדן הריון, תפוז
09-7749028

 

[אור 2222]

תודה שירה

באמת כתבתי לה מכתבי פרידה, אחד לפני הלידה ושני אחריה, בו סיפרתי לה על התהליך עצמו והודיתי לה שהקלה עלי...בנסיבות האלה.כולם תמיד אומרים מסביב שצריך לשים את זה מאחור ולהמשיך הלאה, אבל גיליתי שזה דווקא הקושי שלי ולכן אני מחפשת כרגע דרכים נוספות לזיכרון והנצחה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, כדי לוודא שתמיד תישאר לה פינה אצלי במידה מסוימת.דווקא המחשבה הזו מעודדת אותי.

 

[מרעישה בשקט]

מחשבות

בשנים האחרונות אני כמעט ולא עונדת תכשיטים, אבל חשבתי שכשנחליט שסיימנו עם ענייני הילודה, אקנה לעצמי שרשרת דומה לשרשרות/צמידים שעליהן תולים צלמיות של ילדים.
התוכנית היא לתלות צלמיות של ילדים בהתאם לכמות הילדים שתהיה לי (כרגע אחת. מאוד מקווה שהיא לא תישאר אחת), ולהוסיף חרוזים כלשהם לציון האובדנים (כרגע 4. מאוד מקווה שהמספר לא יגדל).

מעבר לכך, הנוכחות שלי כאן בפורום מהווה עבורי זכרון והנצחה תמידיים. בזכות האובדנים גיליתי קהילה חמה שבה אני יכולה לשתף את הכאב שלי ולעזור למי שנמצאת עכשיו בתהומות שבהן הייתי בעבר.

 

[איןאריותכאלה]

מרעישה

אני מזדהה מאד עם דברייך, גם עבורי הפורום מהווה מקום קבוע של זכרון, הנצחה ועיבוד הרגשות הכרוכים באובדן.

את מצויה תדיר במחשבותיי. אני מאחלת לך ממעמקי לבי שבעוד שנה תענדי שרשרת ובה שתי צלמיות וארבעה חרוזים.

 

[אור 2222]

רעיון מקסים

את חזקה בצורה בלתי רגילה ומבלי להכיר אותך אני מאחלת לך הריון בריא ותקין בקרוב ושתזכי להרחיב את משפחתך, אמן. זה קטע כי יש רגעים שאני יכולה לדבר על הנושא באופן שקול ומרוחק ויש רגעים שרק אומרים לי "הי" ואני יכולה להתחיל לבכות. חוסר יציבות טוטאלי.

 

[מרעישה בשקט]

תודה

לך וגם לאיןאריותכאלה ולכבשה. לוקחת כל איחול ומכוונת אותו פנימה, לחזק את התקוה, האופטימיות והאור.

לגבי חוסר היציבות שלך, הוא נובע בראש ובראשונה מהאובדן ומתהליך האבל, ומתודלק ע"י ההורמונים שעדיין משתוללים בגוף שלך.
כתבתי את זה למישהי לפני כמה שבועות ואני כותבת גם לך: מנעד התגובות מאוד רחב יכול לנוע בין הסתגרות והתכנסות ושתיקה, לבין הכרזה שיוצאים לבלות, או שופינג או מסעדה או כל דבר שעל הטווח. ויכול להיות שבבוקר את בקצה אחד של הסקאלה ואחרי שעה את בקצה השני.
במצב לא נורמלי, כל תגובה היא נורמלית. היי סלחנית כלפי עצמך.

 

[כבשה0פועה]

זה רעיון מקסים

את מרגשת.
רוצה לראות במו עיני את השרשרת עם שתי הדמויות וארבעת החרוזים ובעיקר את הדמות הממשית בקיץ הקרוב.

 

[שירהד1]

למרעישה- מרגשת, כרגיל. תודה על השיתוף.

 

[פילפילוני20]

הנצחה

אני חודש אחרי אבדן הריון בשבוע 21 שהסתיים בעקבות מומים שנתגלו בסקירות.
אני חושבת שאחד הדברים שעזרו לי בהתמודדות עם האבדן הוא להנציח את קיומו של הילד. אני עונדת כרגע על היד צמיד עם תליון בצורת פרפר. מבחינתי העובר הזה הוא היה סוג של גולם, שפשוט לא הספיק להתפתח ולהפוך לפרפר יפייפה.
מכיוון שיש לי ילד אחד בבית, אני עונדת שרשרת עם דמות של ילד.
אני חושבת שבעתיד, כשיצטרף עוד ילד/ה למשפחה, אני אעביר את תליון הפרפר לשרשרת ואשים אותו בין התליונים של שני הילדים.
&nbsp
חוויתי עוד 2 אבדנים, אבל הם היו בשבועות מוקדמים (עש שבוע 8), כך שאותם אני פחות מרגישה צורך להנציח. אולי כי הם לא היו מוחשיים כמו הילד הזה.
&nbsp
וכמו שבנות אחרות רשמו לך, הפורום הזה הוא סוג של בית... זה המקום היחיד שבאמת מבינים אותך.
&nbsp
מעבר להנצחה, עזר לי גם לחזור לעבודה. חזרתי אחרי שבועיים של מנוחה בבית. הרגשתי שהשהייה בבית רק גורמת לי לשקוע יותר בדיכאון ובמחשבות.