להתקדם הלאה ועדיין לבחור לבכות על העבר
שלום לכן נשים יקרות,
כבר תקופה ארוכה אני מלווה בתחושות קשות, ריקנות לעיתים, חוסר אמונה, אי שקט ורצון עז להסביר לעצמי " למה אני?!".
אני אנסה לקצר , אני בת 28 , ניסינו עם בעלי להיכנס להריון מעל שנה ואז בחודש ה13 זה קרה. תחושות של אושר , אהבה כבר מהרגע הראשון, פחד ובלבול הציפו את שניינו. אבל מבלי להבין עדיין שום דבר בשבוע 7 התבשרתי שאיו דופק. בשבוע 8 נאמר לנו שהשק לא סימטרי ולא תקין ובשבוע 9 וחצי נאלצתי לעבור הפלה יזומה. בחרתי בציטוקק , חשבתי שהדרך הזאת תהיה לי "קלה" יותר. לצערי לא היה לי מזל הכדורים לא ניקוי את כל החלל ולאחר שבועיים שוב נטלתי ציטוקק. גם כאן לא היה לי מזל, נישארו שאריות דבוקות בחלל הרחם ושוב בדיקות ומעכבים. בסופו של דבר הוחלט על גרידה. חדר ניתוח ניראה מפחיד ביותר באותו יום, כשהתעוררתי מההרדמה עמדה מעלי רופאה ואמרה שהיא מצטערת היה הרבה חומר דבוק ועדיין נישארה לך שארית דבוקה בחוזקה. תחזרי על הפעולה עוד חודשיים שוב היא אמרה לי, ובנתיים תקחי כדורים הורמונלים שיכולים לעזור. בשוק, בכאב ובבכי רב הלכתי הבייתה בליווי בעלי ואמי.
לאחר חודשיים שוב גרידה, שוב מתעוררת מהרדמה הפעם רופא אחר מגיע למיטתי ואומר שהצליחו לנקות את הכל ותחזרי לביקורת בעוד חודשיים.
אופטימיות מילאה את ליבי, לאחר חודשיים מגיעה לחדר ניתוח לביקורת ( זאת אותה פרוצדורה ביקרות את ניתוח עצמו עדיין הרדמה) מתעוררת והרופא מודיע לי שצר לו שהיו הדבקויות אבל הם סידרו את זה . תחזרי עוד חודשיים לביקורת נוספת. שוב עוברים חודשיים שוב חדר ניתוח. הפעם היו קצת הדבקויות מזעריות ושוחררתי הבייתה ללא צורך בשום כדורים או המשך מעכבים בבית חולים. אז אחרי פעמיים ציטוקק ו4 פעמים בחדר ניתוח אני "נקייה" . אני רק אציין שעברתי הפלה במשך 9 חודשים. זה בלתי נתפס פשוט. 9 חודשים של יסורים וכאב .
סוף סוף לפני חודש וחצי רופא שלי אישר לנו לנסות שוב ( "הרירית קצת דקה" הוא אמר, "מאד דקה אבל זה בסדר לאור הניתוח שעברת "). מבולבלת חסרת ביטחון אני מנסה להיכנס להריון עכשיו שוב. אופטימיות לא ממלאה את ליבי כלל. אני אמורה לקבל וסת בכל רגע ( היו כבר סימנים מקדימים שזה קרב ובא) וזה כלכך מבאס. הרגשה שאף אחד לא מבין אותי, חברות שלי כולן עם ילד או בהריון שני ואני..אני כבר לא מסוגלת להכיל עוד בשורה על הריון של מישהי. אולי זה מגעיל, ואני באמת שמחה עבורן אבל בלב שלי ריקנות ועצב וגם שפע של רחמים עצמיים. עבור המשפחה והחברות אני "כבר בסדר", אני "אחרי", " היא מנסה שוב- עכשיו יהיה טוב". בעלי הוא מקסים ותומך ואני לא מסוגלת יותר לבכות לידו, לא רוצה להעציב אותו. אז הינה אני כאן, מוצאת את עצמי כותבת לכן, נשים יקרות שמאוחרי המסך. מאמינה שאולי רק אתן תבינו לליבי כי רק אתן עברתן בצורה כזאת או אחרת את מה שעובר עליי. ואולי אצליח להתחזק כאן כי באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ולאן לנתב את השליליות שלפעמים פוקדת אותי.
שלום לכן נשים יקרות,
כבר תקופה ארוכה אני מלווה בתחושות קשות, ריקנות לעיתים, חוסר אמונה, אי שקט ורצון עז להסביר לעצמי " למה אני?!".
אני אנסה לקצר , אני בת 28 , ניסינו עם בעלי להיכנס להריון מעל שנה ואז בחודש ה13 זה קרה. תחושות של אושר , אהבה כבר מהרגע הראשון, פחד ובלבול הציפו את שניינו. אבל מבלי להבין עדיין שום דבר בשבוע 7 התבשרתי שאיו דופק. בשבוע 8 נאמר לנו שהשק לא סימטרי ולא תקין ובשבוע 9 וחצי נאלצתי לעבור הפלה יזומה. בחרתי בציטוקק , חשבתי שהדרך הזאת תהיה לי "קלה" יותר. לצערי לא היה לי מזל הכדורים לא ניקוי את כל החלל ולאחר שבועיים שוב נטלתי ציטוקק. גם כאן לא היה לי מזל, נישארו שאריות דבוקות בחלל הרחם ושוב בדיקות ומעכבים. בסופו של דבר הוחלט על גרידה. חדר ניתוח ניראה מפחיד ביותר באותו יום, כשהתעוררתי מההרדמה עמדה מעלי רופאה ואמרה שהיא מצטערת היה הרבה חומר דבוק ועדיין נישארה לך שארית דבוקה בחוזקה. תחזרי על הפעולה עוד חודשיים שוב היא אמרה לי, ובנתיים תקחי כדורים הורמונלים שיכולים לעזור. בשוק, בכאב ובבכי רב הלכתי הבייתה בליווי בעלי ואמי.
לאחר חודשיים שוב גרידה, שוב מתעוררת מהרדמה הפעם רופא אחר מגיע למיטתי ואומר שהצליחו לנקות את הכל ותחזרי לביקורת בעוד חודשיים.
אופטימיות מילאה את ליבי, לאחר חודשיים מגיעה לחדר ניתוח לביקורת ( זאת אותה פרוצדורה ביקרות את ניתוח עצמו עדיין הרדמה) מתעוררת והרופא מודיע לי שצר לו שהיו הדבקויות אבל הם סידרו את זה . תחזרי עוד חודשיים לביקורת נוספת. שוב עוברים חודשיים שוב חדר ניתוח. הפעם היו קצת הדבקויות מזעריות ושוחררתי הבייתה ללא צורך בשום כדורים או המשך מעכבים בבית חולים. אז אחרי פעמיים ציטוקק ו4 פעמים בחדר ניתוח אני "נקייה" . אני רק אציין שעברתי הפלה במשך 9 חודשים. זה בלתי נתפס פשוט. 9 חודשים של יסורים וכאב .
סוף סוף לפני חודש וחצי רופא שלי אישר לנו לנסות שוב ( "הרירית קצת דקה" הוא אמר, "מאד דקה אבל זה בסדר לאור הניתוח שעברת "). מבולבלת חסרת ביטחון אני מנסה להיכנס להריון עכשיו שוב. אופטימיות לא ממלאה את ליבי כלל. אני אמורה לקבל וסת בכל רגע ( היו כבר סימנים מקדימים שזה קרב ובא) וזה כלכך מבאס. הרגשה שאף אחד לא מבין אותי, חברות שלי כולן עם ילד או בהריון שני ואני..אני כבר לא מסוגלת להכיל עוד בשורה על הריון של מישהי. אולי זה מגעיל, ואני באמת שמחה עבורן אבל בלב שלי ריקנות ועצב וגם שפע של רחמים עצמיים. עבור המשפחה והחברות אני "כבר בסדר", אני "אחרי", " היא מנסה שוב- עכשיו יהיה טוב". בעלי הוא מקסים ותומך ואני לא מסוגלת יותר לבכות לידו, לא רוצה להעציב אותו. אז הינה אני כאן, מוצאת את עצמי כותבת לכן, נשים יקרות שמאוחרי המסך. מאמינה שאולי רק אתן תבינו לליבי כי רק אתן עברתן בצורה כזאת או אחרת את מה שעובר עליי. ואולי אצליח להתחזק כאן כי באמת שאני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ולאן לנתב את השליליות שלפעמים פוקדת אותי.
