שנתיים, לעולם לא אשכח...

שנתיים, לעולם לא אשכח...


שנתיים לזכרך. 27.10.2014.

זוכרת אותך בועטת עד השנייה האחרונה. עד שכבר לא...

הספירה לקראת הלידה המשוערת נפסקה בשבוע 25+0.
ואז, אחרי שהגיע התל"מ, התחלתי לספור אחורה. כדי לראות מה הפסדתי.
והופ, עברו להן שנתיים.

זוכרת שהייתי כל כך חולה ומעורפלת, עד שנתתי לסובבים אותי, רופאים, משפחה, לעודד אותי להחליט.
להחליט להיפרד ממך. ולוותר עליך.

זוכרת שילדתי אותך. את הגודל שלך. בעיקר את השקט בחדר הלידה. ואז את השקט של כולם. לא יודעים מה להגיד. איך לנחם.

שנתיים להחלטה הכי קשה שהיתה לי. שהיתה בלתי אפשרית. הרי חיכינו לך 3 שנים. איך מוותרים בלי להילחם ? קראנו לך ליה – לי מה'. כי ההריון היה נס. אבל מעולם לי היית שלי. אפילו לא ראיתי אותך, ולא נפרדתי ממך אחרי.

יכולת להיות בת שנתיים. ואת אינך.

מאז נולד לך אח, אבל אני לא שוכחת אותך. הזמן מרפא את הנפש, אבל היא לעולם לא תחלים.

יהי זכרך ברוך.
 

טומה1008

New member
צר לי על מה שנאלצת לעבור לפני שנתיים.

אני כל כך מבינה רגשות שלך. השקט בחדר לידה...אצלי עדיין טרי...חודשיים. ותאריך ההוא אני אזכור תמיד. תאריך של אבל שלי.
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי, עצוב כל כך. בוכה איתך


אני מתלבטת אם לכתוב לך שאני בטוחה שלא את החלטת להיפרד, אלא הנסיבות הרפואיות של ההריון. אבל למה ההתלבטות? כי אני לא יודעת את הפרטים הרפואיים ואת מהלך הדברים (סליחה- אולי שיתפת בעבר,ואינני זוכרת), וגם כי אני יודעת ששום דבר שלא אכתוב- לא ממש ישכנע אותך בזה.
אבל בכל זאת- בחרתי לכתוב לך.

כתבת: "אפילו לא ראיתי אותך, ולא ניפרדתי ממך". האם את מתחרטת על כך? אני יודעת שזו שאלה קשה, אבל אני מנסה להבין האם סתם ציינת עובדה, או שיש לך גם לגבי זה יסורי מצפון, והאם את עושה עם זה משהו?

ואם תחליטי לא לענות לי- זה ממש ממש בסדר.

שירה.


שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון, תפוז.
09-7749028
 
היי שירה, עונה...

היתה לי רעלת הריון בשבוע 23.
הייתי מאושפזת שבועיים כמעט כי המצב שלי החמיר.
היו לי שתי אפשרויות - ללדת אותה חיה, עם כל המשמעויות של שבוע ההריון הצעיר והמשקל הנמוך (היא היתה IUGR) או ללכת לועדה להפסקת הריון.

בגלל שהיינו צריכים להחליט מהר, בגלל מצבי הרפואי המתדרדר, לא היה לנו הרבה זמן להתלבט, הסביבה הפציצה אותנו בנתונים, סטטיסטיקות, רופאי ילדים, כולם סיפרו סיפורי זוועות, ושיכנעו אותנו שעדיף ללכת לוועדה.
וכך עשינו.

בדיעבד, בידיוק לפני 4 ימים התפרסמה במאקו כתבה על תינוק שנולד בשבוע הזה, במשקל אפילו נמוך יותר, שחוגג היום שנה. והוא בריא. וזה קשה. למרות שבאותו הרגע זה הרגיש שזו ההחלטה הנכונה.

לגבי הפרידה, נורא חששתי, ולא קיבלתי עידוד מהצוות הרפואי להיפרד, כי זה ישפיע עלי ריגשית. לעולם לא אדע. אבל בתוכי אני מצטערת שלא ראיתי, ונפרדתי ממנה.
 

שירהד1

Member
מנהל
אוי...כמה שזה עצוב,

עצוב מאוד. ממש כואב לי הלב. לפעמים המציאות מכתיבה לנו התנהלות מסויימת.
אני מודה שלא הייתי מעולם במצב שתיארת, אבל מהידע שלי כמרפאה בעיסוק, לא הייתי מוכנה להתמודד עם פגות כה קשה ועם ההשלכות החמורות שלה.
אחד הפחדים הכי מרכזיים שלי בהריון עם מעיין היתה פגות קשה. שחס וחלילה וחס ושלום לא יקרה כלום בהריון ותהיה פגות על כל השלכותיה- שיתוק מוחין, עיוורון, חרשות, פגיעה מוחית קוגניטיבית...זה גרוע מבחינתי ממות העובר.
אני כמובן כותבת את הדברים על עצמי ואת התחושות שלי בלבד.

אני חושבת שהחלטת מה שהיה נכון עבורך ועבור בעלך, ואי אפשר להתווכח עם זה שזה מה שהיה נכון.
מודה. קורים ניסים. אני מכירה את הכתבה שהזכרת. ועדיין- על מקרה כזה של נס, יש המוני מקרים זוועתיים. תבואי פעם לבית איזי שפירא ברעננה ותראי מה פגות קשה גורמת. קטסטרופה.

תודה שבחרת לשתף בנושא כה כאוב.

שירה.

שירה דוד
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים עם קשיים התפתחותיים ולקויות למידה
הדרכת מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות
מנהלת פורום אובדן הריון, תפוז.
09-7749028
 
למעלה