איך מתמודדים? (דעה אחרת משל שירה)
שלום לך פיקפיק היקרה.
אני כל כך מצטערת למצוא אותך כאן איתנו. נשבר לי הלב ביחד איתך.
ואני גם מצטערת שאין לי שום נחמה להציע לך. תכף אני אסביר גם למה, ואני אסביר גם למה הזמן כן עוזר (במשהו) ולמה אני לא מסכימה עם שירה.
אבל קודם כל ולפני הכל - ההווה שלך. הוא נשמע גרוע. הוא נשמע מסויט. נשמע שהאסון שקרה לך הוא לא כפי מידותייך.
לכן עכשיו - אבל ממש ממש עכשיו - כלומר מחר על הבוקר - זה הזמן לחפש
עזרה מקצועית. לא חברה, לא אוזן קשבת, לא תמיכה. איש מקצוע. במצבך אני ממליצה על שילוב של תרופות עם שיחות.
אני עברתי שני אובדנים. בשניהם טופלתי תרופתית למשך כמה חודשים. עד שיכולתי לנשום שוב. כמובן גם בשיחות. כי את צריכה מקום שהוא רק שלך לפרוק את כל הכאב. בעלך - מדהים אוהב ותומך ככל שיהיה - מתאבל בעצמו.
רק קחי בחשבון שלוקח לתרופות כחודש עד שאת ממש מתחילה להרגיש את ההשפעה שלהן, וזה חודש די מתסכל - כי מצד אחד, הנה, את עושה כל מה שאת יכולה, אבל מצד שני, הנפש עדיין תקועה בבור השחור ובנאחס שקשה לדמיין בכלל. אחרי בערך חודש תתחילי להרגיש הקלה. התרופות לא יחזירו לך את העובר שלך ולא ימחקו את העבר שלך, אבל הן מקהות במשהו את הכאב ומאפשרות
חזרה לתפקוד.
אחרי שתוכלי לקום שוב בבוקר ולהתלבש ולצאת מהבית, אז תוכלי להתחיל לעבד באמת את החוויה האיומה הזו. זה לוקח זמן, אבל זה קורה. יש כאן עדות רבות לתהליך המדהים הזה של הנפש שמצליחה להשתקם, להתאזן, ואפילו למצוא דברים טובים בעולם, בחיים.
את שואלת אם הזמן עוזר. כן. חד משמעית כן. העניין הוא שלרוב רק
הרבה זמן עוזר. התהליך של ההחלמה הוא ארוך. אבל אין ברירה. זו דרכך.
למה אני לא מסכימה עם שירה.
אז קודם כל, אני מאד בעד הריון חדש. רק לא מיד. עוד מעט, כשקצת תתחזקי, תאגרי כוחות, תעמדי על הרגליים. כי הריון חדש אחרי אובדן מצריך עוד יותר כוח מהריון רגיל (שגם עבורו צריך כוח) משלוש סיבות:
הראשונה - האסון יכול לקרות שוב
השניה - ההריון מלווה בחרדות ובפחדים שלא כמו בהריונות קודמים (כי זה יכול לקרות שוב)
השלישית - כי בסוף ההריון לילד צריכה להיות אמא מתפקדת ולא אמא סמרטוט
שירה מספרת שרק ההריון עם מעיין נתן לה כוח. מהמשפט הזה נשמע כאילו רק מי שמצליחה ללדת ילד בריא אחרי אובדן מקבלת את האושר/החיים הטובים בחזרה.
ועם זה אני לא מסכימה בכלל.
לשירה קרה נס. הלוואי שהנס הזה יקרה גם לך.
שירה עברה 6 הפלות ברצף. זה היה ההריון העשירי שלה והאחרון שלה. והוא יכל באותה מידה בדיוק להיגמר אחרת לגמרי. וזה היה עצוב מאד אבל זה לא היה סוף החיים.
מאמארוני שאיבדה את אושרי בחודש תשיעי חיכתה לעצמה 4 שנים עד שניסתה להרות שוב. וגם לה יכל לקרות אסון. והיא ידעה את זה יופי. בגלל זה היא חיכתה 4 שנים. היא ילדה לפני כמה ימים.
כבשהפועה איבדה 2 הריונות. וילדה ילד בריא.
חובטת שטיחים איבדה 8 הריונות (ברצף) ולא הרתה שוב ויש לה חיים טובים היום.
ומרעישה בשקט עכשיו בנסיונות והלוואי שתלד ילד בריא. אבל אם לא אני בטוחה שיהיו לה חיים טובים.
לשים את כל האושר וכל השמחה בחיים על משהו שהוא חיצוני לנו זו טעות. כי ההצלחה של ההריון הבא לא תלויה בך. אז בעוד שאני מאחלת לך (ולכל אחת ואחת שרוצה בכך) הריון בריא וידיים מלאות - אני מאמינה שזה מסוכן לשים את כל האושר על כף ההריון.
כשעושים את זה - מפסיקים לחיות את ההווה. ההווה הופך למין "זמן המתנה" משעמם כזה עד שההריון הנכסף יגיע, ועד שההריון הנכסף יסתיים.
והזמן שעובר בינתיים - הזמן הזה הוא החיים שלך. הזמן הזה יקר מפז. אין לך חיים אחרים.
לכן הייתי קודם כל מוצאת את עצמי בתוך כל האובדן והכאב הזה. משתקמת. מארגנת את הגוף ואת הנפש. ורק אחר כך מתפנה לחשוב הלאה.
בואי אלינו. אנחנו מומחיות באובדן, בייסורי נפש, בנתיב ההחלמה הארוך והפתלתל, בקנאה שמתלווה אליו, בייאוש שיש בו, בחוסר האונים, בשיתוק, בחוסר התקווה, וגם בחלקים היותר מתקדמים שלו - ברגעים 'נקיים' מאובדן שעוד יגיעו גם אלייך ובעוד הרבה שלבים שיבואו בהמשך.
עכשיו כואב, שורף, נורא, הכל שחור. זה טבעי. רק אל תישארי ככה לבד. זה לא טוב. בשביל זה המציאו ענף שלם ברפואה ובפסיכולוגיה. חפשי עזרה. מיד. כתבתי לך ברצינות לגבי מחר.
אנחנו פה מתי שרק תרצי אותנו.
