פוסט עצוב... גרידה בסוף שבוע 8 עקב שק הריוני ריק

[נונו6]

פוסט עצוב... גרידה בסוף שבוע 8 עקב שק הריוני ריק

פוסט עצוב... בת 29 הריון ראשון, סוף שבוע 8. הריון שהגיע אחרי שהרבה זמן לקח לי לשכנע את בן זוגי להתחיל לנסות, וזה לבד היתה התמודדות מאתגרת בשנתיים האחרונות (כמעט נפרדנו סופית על הבסיס הזה בחודש אפריל, אבל אני סוטה מהנושא).

ביום שני האולטראסאונד הראה שק הריוני ריק ושלייה גדולה מדי, חשד למשהו בשם מולה. שלחו את תוכן הרחם לפתולוגיה כדי לאבחן מה היה שם בדיוק, כי יש סכנה שזה יהפוך לסרטני, לכן אסור היה לדחות את הפרוצדורה. למחרת (אתמול) עשו לי שאיבה/גרידה, עדיין מעכלת את המצב החדש... קרה למישהי? עצוב לי וקצת מפחיד. לפחות זה מאחורי, גם זה משהו חיובי. אבל עדיין עצוב. מדי פעם מתפרצת בבכי. למרות שהחלק המטריד עכשיו זה לחכות לתוצאות הפתולוגיה, כי העיקר הוא שאין סרטן, בעיקר כואב האבדן של ההריון שכל כך חיכיתי לו.
אבי גם מאוד חולה וזה היה מקום לשמחה גדולה להורים שלי (כמובן שזו לא הסיבה שאני רוצה ילד, זה משהו עמוק הרבה יותר שמגיע מבפנים).

 

[אורהגנוז]

שלום יקרה.קודם כל חיבוק גדול

אני עברתי גרידה גם בסופש שמיני בדצמבר האחרון.לעובר היה דופק והכל נראה מעולה,כבר בשבוע חמישי.ופתאום בבדיקה שגרתית,נאמר לי שהדופק נדם וצריך לעבור גרידה.מאז אני נוטלת כדורי ציפרלקס נגד חרדה ודכאון.הדאון הרציני הגיע אלי אחרי שבוע וחצי בערך עם חולשה איומה דופק מהיר וסחרחורות קשות מאד.הייתי בחרדה איומה.היום אני במצב הרבה יותר טוב.חושבת על עוד הריון אבל מפחדת מאד.יכולה רק לשלוח לך אור ואהבה ובטוחה שיהיו בשורות טובות.אני כאן בשבילך גם בפרטי.

 

[נונו6]

אורהגנוז, תודה על השיתוף שלך.

ריגשת אותי מאוד שהצעת לעבור לדבר בפרטי. אני חייבת לספר שעזר לי לדבר עם חברות. בדרך כלל אני לא שומרת על קשר מאוד קרוב, אבל יש כמה חברות שמרגישה בנוח לדבר איתן. הן לא ידעו שאני בהריון (סיפרתי רק להורים, לאחות אחת ולפסיכולוגית שלי), וזה מאוד עזר לדבר, ולמעשה לשמוע שכמעט כולן חוו את זה, לפחות פעם אחת, בשלב זה או אחר של ההריון.
אחת החברות סיפרה שהיא לא רצתה כלל לנסות בחודש שלאחר הגרידה.
אני מאוד מצטערת לשמוע שעברת את זה. ומאוד שמחה לשמוע שהיום את במצב יותר טוב. זה אופטימי שזו המגמה. אני חושבת שמומלץ לתת לעצמך את כל הזמן שאת צריכה כדי להתחזק.
חיבוק חזק ותודה עמוקה על השיתוף ועל התמיכה.
מאחלת לך המון בשורות טובות!

 

[אורהגנוז]

בשורות טובות.....וכמובן שטיפול פסיכולוגי עוזר לי....וגם דבר על זה עם נשים....ובאמת מדהים שכמעט כל אחת חוותה את זה.פשוט לא מדברים על זה.בפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי,אמרתי לה שבהריון הבא,אני מקווה שלא אפול לתוך תהום כמו שנפלתי בפעם הקודמת,אם חלילה זה יקרה שוב.אמרתי לה שאני אתכונן יותר טוב.אז היא שאלה,ואיך ניתן להתכונן לדבר כזה?עניתי שלהבין באמת באמת שהסטטיסטיקה היא לא רק מספרים רחוקים ומרוחקים,אלא שאני באמת יכולה להיות אחת ממנה,וכשאני מסתכלת על מסך האולטראסאונד,להתכונן גם לזה שלא אראה דופק(כי בפעם הקודמת באמת שלא ציפיתי לזה.כשהרופאה ביקשה ממני להיבדק גם וגינלית כי אולי היא לא רואה טוב,כבר הגשתי את כל הדם אוזל לי מהגוף...שתבינו,שכשעה אחכ הייתי צריכה לאסוף את הבן שלי מהגן.ובאמת,בדקה וגינלית ולא היה....וככה עודגם בקופת חולים אצל עוד שתי טכנאיות כדי וודא,וכך גם בבית חולים,אצל 3 רופאים כדי לוודא שאין טעות,וכ פעם כזו,זה מוות מחדש(

 

[נונו6]

אני מזדהה לגבי השוק

ביום שני שעבר, בדיוק לפני שבוע ויום, הלכתי בכזו התרגשות לאולטארסונד, עם המון אופטימיות לראות דופק. הופעתי שקיימת בכלל אופציה אחרת (ובמקרה שלי אפילו משהו "גרוע" יותר, אם אפשר בכלל להשוות, בגלל הסיכון לגידול ממאיר).
האמת היא שאמא שלי הצטרפה אלי לאולטראסאונד במיוחד למקרה שבו יהיו חדשות רעות, כדי שלא אהיה לבד. היא חששה שבגלל שאין לי בכלל בחילות, אולי זה מעיד על בעיה בהריון (אמרתי לה שקראתי באינטרנט שזה לא אומר כלום, אבל רופאת הנשים אישרה שאולי לא היו בחילות הודות לזה שלא היה עובר).

בדיעבד היא צדקה... יום קודם התכוונתי ללכת לבדי כי לא העליתי בדעתי בכלל שיהיו חדשות לא טובות.

אבל את צודקת, זה עוזר להבין שזו אופציה שקיימת ושהיא לא נדירה בכלל.
אני חושבת שזה יעזור לי אפילו יותר להעריך את ההריון הבא.
ולמדתי כמה עוזר לכתוב בפורום כזה, וכמה עוזר (לי בכל אופן) לדבר ממש עם חברות. חברה אמרה לי, ונדמה לי שגם כתבו את זה פה, שזה כאב שעד שלא עברת אותו, את לא יכולה להבין.
.
אתקשר היום לבית החולים לשאול אם יש חדש לגבי הממצאים...

תרגישי טוב, אורהגנוז, מאחלת לך המון טוב.

 

[אורהגנוז]

היישמחה בשבילך שלא חווית את כל מה שאני חוויתי.אני יודעת מה זה ילד,מה זה ילדים.יש לי שלושה,והבנתי כמה שהפסדתי כאן.בייחוד שלקח לי שנתיים להקלט להריון הזה.בנוסף,חוויתי את כל המיחושים הכוללים:בחילות חזקות,עייפות,חזה כואב.בשלב כלשהו התחתי להרגיש ממש טוב,והכל חלף כלא היה,זה היה בערך בשבוע 7+5 וסיפרתי לבעלי שאני ממש חוזרת למיטבי ואיזה כיף.כנראה שזה גם היה סופו של ההריון ולכן,םיזית חשתי ממש טוב כשהדופק פסק ועוד לא ידעתי שזה קרה.זה גרם לי בדיעבד לחוש נורא,שכאילו הוקל לי מזה שההריון פסק,אבל כנראה שזו דרכו של הגוף/העובר או השד יודע מה,לומר שזה לא מתאים,או שמשהו כאן לא מסתדר חלק.

 

[שירהד1]

רגע- משהו חשוב לגבי בחילות!

הרופאה שלך טועה. וחבל. לא תמיד יש בחילות בהריון, וקיומן או אי קיומן לא אומר דבר על תקינות או אי תקינות ההריון.
באף אחד מההריונות שלי לא היו לי בחילות. אפילו לא אחת. גם בהריונות התקינים לא היו לי בכלל בכלל בחילות.
אז אם לאישה אין בחילות, היא צריכה לומר תודה, ולא לחשוב שמא משהו לא תקין

לעומת זאת, יש בנות שהדופק כבר פסק, ועדיין היו עם בחילות....

אז תעדכני את הרופאה שלך לגבי העניין, אם את מרגישה איתה מספיק בנוח. חבל שהיא אומרת מידע שהוא לא נכון, ועלולה לגרום למתח מיותר אצל נשים שסתם יש להן מזל ואין להן בחילות.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

איזה יופי שלא היו לך בחילות!

אני לא הייתי לחוצה בכלל כי קראתי באינטרנט שלא לכולן יש פשוט שמחתי שאין לי. והלוואי שלא יהיו לי גם בהריונות הבאים. המחזורים שלי כל כך קשים שאני חושבת שהרווחתי את זה ביושר

אני מבטיחה שאני אעדכן את הרופאה שלי בעניין הזה, אמורה לקבוע אליה תור לעוד שבוע כשיהיו תוצאות.
רק אציין שהיא לא אמרה שאם אין בחילה סימן שאין הריון, אבל היא ציינה שהגיוני שיש פחות הורמונים שגורמים לבחילות. כך או כך, אני אעביר לה את הדברים.

בינתיים אני ממשיכה לעקוב אחרי הבטא. הוא במגמת ירידה. יום לפני הגרידה זה היה 96 אלף, ביום ראשון (לפני 3 ימים) ירד ל-9600, והיום זה סביב 3600. אני מנסה לקחת את זה למקום אופטימי ובעיקר להרגיע את אמא שלי הלוואי שזה יתאפס. עבר רק שבוע אז אני מניחה שזה באמת לוקח קצת יותר זמן...

 

[שירהד1]

כן, באמת הלוואי שזה יתאפס...

ולגבי אימהות- זה סיפור מוכר....כל אמא רוצה שהילדים שלה יהיו מאושרים, וכשקורה משהו שהאמא לא יכולה לסייע בו, זה קשה להן.
אם היתה מישהי יותר אומללה ממני במשך שנות אובדני ההריון- זו היתה אמא שלי. היא לא הרבתה לדבר איתי על התחושות שלה. מספיק היה שאמרה לי כל שני וחמישי: "לא ישנתי בלילה מרוב דאגה"


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

בטוחה שאבין את זה טוב יותר כשאהיה אמא

אם כי המטפלת שלי אומרת שנולדתי אמא, כי אני כל כך דואגת להורים ולאחיות ולוקחת אחריות על הרבה דברים.
ויחד עם זאת, מחכה להיות אמא של הילד שלי.

וכן, אמא שלי לקחה את הסיפור קשה, גם היא לא ישנה הרבה בלילה שלפני הגרידה, והדאגות מאוד החלישו אותה. אבל זה כנראה טבעי וכיף שזכינו באמא אוהבת שרוצה להגן עלינו. אני יודעת שזה לא מובן מאליו (במיוחד כשאני חושבת על החוויה של בן זוגי של מה זה משפחה).

 

[איןאריותכאלה]

נונו היקרה

האמת העצובה היא.... שאין פה פוסטים שמחים.
אני מצטערת מאד שאת מצטרפת אלינו.
אנחנו פורום עצוב, על סיומים עצובים וכואבים לתהליכים משמחים ומלאי תקווה, על המוות שבא לפקוד אותנו במקום החיים להם ציפינו.

אני מצטערת שהצטרפת אלינו כבר בהריון הראשון שלך. מצטערת שאביך חולה ונגזלה ממך וממנו קרן האור הזו.

אני שמחה שבן זוגך השתכנע ואני שמחה שהתהליך הפיזי כבר מאחורייך (ללא תקלות, אני מבינה).

ואני מחכה לשמוע ממך עדכונים לגבי הממצא הפתולוגי, מקווה שהחשש לסרטן יוסר, שתזכי להחלמה מלאה בגוף, ולענייני הנפש....

מה אומר לך.
כמובן שאני מאחלת לך הריון חדש, תקין מלא וילד בסופו.
אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר, מן הסתם, כמו לפני האובדן שחווית.

בואי אלינו לשתף, להתייעץ, לבכות, להתלונן, לכל דבר ועניין.
יש כאן קהילה חמה, חזקה, תומכת ומכילה.
אנחנו סובלות הכל ויכולות כל דבר ופה לא צריך לצנזר או להתבייש.
אה, ואנחנו גם תמיד כאן, לא צריך לקבוע מראש. רק לבוא.

 

[נונו6]

איןאריותכאלה, סליחה שנעלמתי

סליחה שנעלמתי, היה לי קשה בהתחלה לשוב ולענות, למרות שכל כך רציתי, התגובות שלכן ריגשו אותי כל כך וביחד עם סערת הרגשות שהייתי בה, חיכיתי קצת עם התשובה.
אבי לא חולה סופני, ברוך השם. אבל יש לו כמה מחלות כרוניות. הוא לא מקטר אף פעם, ועושה כל מה שהוא יכול. אבל אני כל כך רוצה שהוא יהיה מאושר, ושהוא יזכה לפגוש את הנכדים שלו... אני הבכורה.
אחזור לעדכן לגבי הממצאים הפתולוגים. אני יכולה לשתף דבר חיובי בסיפור, והוא שזכיתי לפגוש 2 רופאים מקסימים וזה מאוד מחמם את הלב לדעת שקיימים אנשים כאלה.
תודה רבה על ההקשבה ועל ההכלה, זה מאוד מרגש אותי.

 

[שירהד1]

התייחסות עצובה אבל גם אופטימית-

צר לי על אובדן ההריון. זה באמת מאוד עצוב לאבד הריון רצוי. עצוב וכואב.
על כך מתווסף אצלך אב חולה, וההתמודדות קשה עוד יותר.

בהיבט הרפואי- מבחינה סטטיסטית- אחד מתוך 5 הריונות מסתיים בהפלה בשליש הראשון (יש כאלו שגורסים שאפילו יותר). הריון מולארי הוא מצב נדיר יותר. כמובן שצריך קודם כל לקבל תשובות רפואיות. כמה זמן לוקח עד שיש תשובות?
בכל מקרה, רציתי לשתף אותך בכך שאני מכירה מישהי (לא מהפורום, אלא מהחיים הפרטיים שלי), שהיה לה הריון מולארי, והיא היתה צריכה לחכות משהו כמו שנה עד לנסיון נוסף+איזושהי פרוצדורה רפואית שהיתה צריכה לעבור, ולאחר מכן נולדה לה בת בריאה ומתוקה.

כמובן שאני מקווה עבורך שלא מדובר בהריון מולארי, אלא "סתם" בשיליה גדולה ושק הריוני ריק, כך שתוכלי לחזור לניסיון נוסף להרות לאחר זמן קצר. יש נשים רבות ביותר שעברו הפלה אחת ולאחריה נקלטו להריון תקין וזכו ללדת תינוקות בריאים.

כתבת שלקח לך הרבה זמן לשכנע את בן הזוג להתחיל ולנסות ושכמעט נפרדתם על הרקע הזה. איך הוא עכשיו?- הוא תומך? מראה רגישות כלפייך? מראה אכפתיות? דאגה? האם את מרגישה תמיכה ממנו?

כמו שאני ממליצה תמיד- גם במקרה הזה- ניתן לפנות לאשת טיפול המתמחה באובדני הריון- טיפול אישי ואולי אפילו זוגי, כדי לעזור לשניכם בהתמודדות.

הפורום הזה הוא באמת עצוב, אבל אני מקפידה לכתוב אחת לתקופה גם הודעות משמחות ונותנות תקווה- על נשים שעברו אובדן/י הריון וזכו ללדת לאחר מכן.

שולחת לך חיבוקי כוחות, נחמה ואופטימיות,

שירה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

שירה, תודה רבה

שירה, תודה רבה על התמיכה.
יש אצלי כמה דברים כואבים במשפחה, אחות עם הפרעת אכילה ועוד אחות שניתקה קשר עם ההורים, מה שמסב להם כאב עז. וגם לי כמובן.
כך שההריון הזה היה מעין קרן אור. אני לא יודעת אם זה הוגן כלפי התינוק העתידי, לתלות כל כך הרבה תקוות בו. אבל כך או כך, זה מאורע שחיכיתי לו.

לגבי התוצאות שיכריעו לגבי מידת המולאריות של ההריון, אם בכלל, אמרו לי להמתין שבועיים. ובעוד שבועיים גם אמור להיות מעקב אצל רופאת נשים אז אני מקווה להצטייד בתוצאות כשאלך אליה (אלך לאותה רופאה שהפנתה אותי. הלכתי אליה בפרטי בגלל הדחיפות לאור האולטארסאונד שעשו בקופה).

כמובן שיש 2 דברים קשים פה, בנוסף לאבדן ההריון, יש פחד מהתוצאות. סבתי נפטרה מסרטן שד לפני שנולדתי. אני לא רוצה שאמא שלי שוב תעבור כזו חוויה והפעם מהצד השני...

תודה ששיתפת אותי בסיפור האופטימי אודות מישהי שחוותה הריון מולארי ועכשיו כבר יש לה בת. זה סיפור אופטימי!!
עצוב לי נורא לחשוב על האופציה של ההמתנה שנה עד לניסיון הבא. אעשה מה שהרופא יגיד, כמובן. אבל לאור העובדה שלקח לי יותר משנתיים לשכנע את הבנזוג, זה כואב אפילו יותר. וכמובן שעולות מחשבות כמו "מה היה קורה אם היינו מנסים קודם", ו"למה לא ניסיתי קודם", ו"למה הוא עיכב את העניין כל כך" (אני כמובן יודעת את התשובה אבל מתוסכלת שנתתי לזה לקרות, שוב קצת סטיתי מהנושא, אבל זה פשוט עולה פתאום עם כל הכאב והצער, עולה כעס). וברור לי שהמחשבות האלו מיותרות עכשיו ולא מקדמות אותי, אבל הן צצות מדי פעם.

ובהמשך לשאלתך על הבנזוג (העקשן ) - כן, הוא מאוד תמך והראה רגישות ודאגה. הוא היה איתי בבית החולים מהבוקר (יצאנו ממש מוקדם כדי לתפוס תור במיון...) ולאורך כל התהליך. מרוב כל המתח נפשי אמא שלי קרסה ולא הצטרפה, אבל זה יצא לטובה. לצערי זו היתה הזדמנות שבה הייתי זקוקה להרבה תמיכה. לשמחתי הוא בהחלט היה טוב אלי.
הצטערתי שהוא לא אסרטיבי יותר מול הרופאים, אבל הוא היה שם איתי וזה כבר המון. והוא הבטיח לי שננסה שוב!

האמת היא שהתלבטתי המון, האם חכם לעשות ילד עם מישהו שכל כך מפחד מזה וכל כך לא רוצה? הראש עונה שבוודאי שלא. הלב מאמין שהוא יהיה אבא נהדר כשזה כבר יקרה, למרות שהוא לא מרגיש ככה עדיין. אבל לפחות כשאני הייתי צריכה תמיכה, הוא היה שם. ולמחרת גם עבד מהבית כדי שלא אהיה לבד, למקרה שלא ארגיש טוב.

שאלתי אותו בעקבותהשאלות שלך האם גם הוא מרגיש אבדן. הוא אמר שהוא עוד לא עיכל את ההריון בכלל... אז אני חושבת שהוא בעיקר התעצב כי אני מאוד התעצבתי.
אני בטיפול פסיכולוגי מזה זמן מה וכתבתי גם למטפלת שלי מייל. אני בד"כ משתדלת לא "להציק" מחוץ לשעות הרגילות, אבל הייתי חייבת לשתף אותה. אני חופרת לה כבר שנתיים על המצוקה עם זה שהוא לא רוצה ילדים, אז היא יודעת כמה זה בוער בי.
היא היתה כל כך מקסימה שהיא הציעה להקדים את הפגישה הקבועה או לדבר בטלפון, אבל החלטתי שאשאיר את הפגישה ביום ראשון כדי בינתיים לעכל קצת עם עצמי את המצב החדש, וגם לנוח בבית כי הבטן שלי עוד רגישה.
אבל את לגמרי צודקת, אני ממש מרגישה שזה מזל שאני בטיפול פסיכולוגי, רק המחשבה על זה כבר ניחמה אותי קצת כשהייתי בבית החולים.

תודה רבה, על הכל. על השאלות המכווינות ועל התמיכה.
חיבוק חזק,
אני

 

[שירהד1]

רוצה לספר לך משהו על בעלי היקר-

כמובן שכל סיפור הוא אישי, ואי אפשר להסיק מסקנות מבן אדם אחד לשני, אבל בכל זאת-
את בעלי לקח לי שנתיים לשכנע להתחיל את נושא ההריונות. מגיל 30 עד גיל 32...חפרתי לו על זה. וכל הזמן קיבלתי סירוב. הסירוב נבע בעיקר מפחד מהמשהו הלא מוכר הזה, וגם כתוצאה מקושי לקבל את חיי חוסר הנוחות שילד מביא איתו.
ואין מה לדבר- ילדים זה המון המון המון המון עבודה!!! זה מדהים ונפלא והכי בעולם מכל הבחינות, אבל גם מאוד מחייב ומצריך סבלנות אין קץ, וכוחות, ואנרגיה, וויתורים רבים שלך. והוא ידע את כל זה, ולכן היה לו קשה לוותר על זה.

מצד שני- בגיל 32, כשהודעתי לו שזהו זה. שאי אפשר לחכות יותר, שחייבים לקפוץ למים הקרים, ונכנסתי להריון- מהרגע של שני הפסים הוא נהיה אבא, והאבא הכי נפלא בעולם.
לאחר שהיו כבר שני ילדים, והוא ראה כמה זה נפלא, וכמה הוא אוהב להיות אבא, אבל בכמה השקעה מדובר, הוא לא רצה עוד ילדים. הוא היה מסופק במה שיש- בן ובת... מי צריך יותר מזה, הוא אמר.

ובכל זאת, למרות עקשנותו, אני הייתי עקשנית יותר. ואחרי כל הפלה הייתי צריכה לשכנע אותו שוב. והכל היה מתיש נורא וקשה. ואחרי 6 הפלות ברצף התחננתי על נפשי לנסיון נוסף- אחרון- כי באמת כבר לא יכולתי יותר לסבול.
ואז, למזלנו הרב, נולדה מעייני- והוא אבא נפלא גם לה, ומאוהב בה, ומטפל בה, ומשקיע בה את הכל.

אז זה שלקח הרבה זמן לשכנע את בן זוגך להתחיל ולנסות, עוד לא אומר שהוא לא יהיה אבא נפלא.

שמחה לקרוא שאת נמצאת בתהליך טיפולי. הייתי חושבת יחד עם המטפלת, האם זה נכון לצרף גם את בן זוגך למספר מפגשים.

הסיפור המשפחתי שלך מאוד מורכב, וכולי תקווה שתבוא עליכם הישועה בקרוב.
אנא עדכני אותנו לגבי תוצאות הבדיקה, כאשר תגיע, ותרגישי חופשי לשתף אותנו בכל מה שאת רוצה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

שירה יקרה, המון תודה על השיתוף

אני ממש מעריכה את זה ששיתפת אותי בסיפור החיים שלך במפגש עם בנזוג שלא רוצה ילדים. ואני מאוד שמחה לשמוע שהוא מתפקד כאבא נהדר!!
אני חושבת שבנזוגי נרתע ממגוון סיבות, כמובן כל הסיבות שציינת אך לצערי במקרה שלו יש גם בסיס עמוק יותר: הוא לא זכה להורים נחמדים, הם התנהגו בצורה מאוד לא יפה והוא מבין כמה נזק הורה יכול לעשות לילד שלו. אני חושבת שהטראומות שהם הותירו לו מאוד מפחידות אותו ומרתיעות אותו מכל הנושא. הוא ממש לא מאמין שהוא יהיה אבא טוב, כי הוא לא ראה דוגמא טובה אצלו בבית.

ההבנה הזו שלי היא זו שאיפשרה לי להיות כל כך סבלנית כלפיו. אני לעומתו, מאוד קשורה להורים שלי, מאוד אוהבת אותם ועם כל הקשיים מודה להם על כל מה שהם נתנו לי ורוצה להעניק לילדים משפחה כיפית ואוהבת כפי שאני מכירה.

בכל מקרה, על פניו, בינתיים צלחנו את חוסר ההסכמה הזה. אני חייבת לציין שאם לא הייתי מאמינה ומשוכנעת שהוא יהיה אבא טוב, לא הייתי נשארת כל כך הרבה זמן וממתינה כל כך הרבה זמן. אנחנו ביחד חמש שנים, מתוכן גרנו ביחד 3. וגם אני בעיקר בשנתיים האחרונות חפרתי לו לא מעט על הנושא. לשמחתי היה לי ליווי של פסיכולוגית שאני אצלה כבר כמעט שנתיים. בתקופה שהוא עוד לא הסכים לנסות, ההורים שלי הציעו שהוא יצטרף אלי לכמה מפגשים לטיפול. בסוף זה לא קרה והצלחנו להתגבר על המשבר שהיה סביב הנושא הזה.

אני חייבת לציין שאת גיבורה בעיני וחזקה מאוד. אני מצטערת לשמוע על החוויות הקשות שעברת, אני מעריצה אותך שלא ויתרת, ואני שמחה שקיבלת את מבוקשך, שלושה ילדים מקסימים. אני כן חוששת שכאשר ארצה עוד ילד הוא יערים שוב קשיים אבל אומרת לעצמי, בואי נתחיל קודם מלהצליח להביא ילד אחד

פרה פרה...

שוב תודה רבה על כל ההקשבה, אחזור ואעדכן...

 

[שירהד1]

אם בן זוגך מודע לסיבה המרכזית

שבגללה נרתע עד היום מלנסות להביא ילד, ומוכן לגעת בדברים הכואבים של ילדותו וגידולו, הייתי ממליצה גם לו לעבור תהליך של טיפול. טיפול שמטרתו תהיה בין השאר להכין אותו להיות אבא בהיבט הנפשי ובהיבט של ביטחון ביכולותיו.
אם הוא לא מאמין שיהיה אבא טוב, כי לא ראה דוגמא טובה אצלו בבית, כדאי שיעבד את הדברים בצורה מקצועית. זאת כדי שכאשר יגיע להיות אבא- יהיה יותר בטוח בעצמו ובכישוריו להיות הורה טוב ומיטיב.
זה מאוד מאוד חשוב.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

את כל כך צודקת, הלוואי שהוא היה מסכים

אני לא יודעת אם הוא מבין שזו הסיבה, אם כי אמרתי לו שזו דעתי פעמים רבות. אבל זה לא משנה את דעתו לגבי זה שהוא פשוט לא אוהב ילדים. כך או כך, אין ספק בכלל שהוא צריך טיפול. המטפלת שלי אמרה את זה כמה פעמים, וגם הרבה מהחברות שלי אמרו זאת כשסיפרתי להן שאנחנו הולכים להיפרד בגלל הקונפליקט הזה.
הצעתי לו כמה פעמים במהלך השנתיים האחרונות והוא אמר שהוא לא מרגיש שיש לו צורך בזה (הערה: הוא היה בטיפול במשך שנתיים וחצי, התחיל שנה לפני שהכרנו בכלל, כך שהוא יודע מה זה אומר ובמה זה כרוך).

ובאותו שבוע שבו ממש כמעט נפרדנו, אמרתי לו באופן חד משמעי שאני חושבת שהוא צריך טיפול בעניין הזה. סוף סוף גם הוא הסכים איתי אחרי שהוא עיבד את הדברים באותו שבוע. ויחד עם זאת, בעוד שאני התכוונתי שכבר יתחיל מיד, הוא התכוון שהוא יתחיל כאשר זה יהיה רלוונטי, דהיינו כשאהיה בהריון. וכשנכנסתי לשמחתי להריון הזכרתי לו את זה. ואז הוא אמר שזה עוד מוקדם. ושגם אין לו זמן (זה נכון, הוא עובד רחוב מהבית והנסיעות גוזלות הרבה זמן). יחד עם זאת, זמן זה עניין של סדרי עדיפויות, עם זה אי אפשר להתווכח.
כך או כך, רציונלית שנינו מבינים שהוא זקוק לטיפול, אבל מעשית לא הצלחתי להביא אותו ללכת וגם הבנתי שזה מעורר אנטגוניזם כשאני לוחצת (ואני מכירה את זה היטב מהצד שלי. אחותי במשך שנים הציעה לי להתחיל ללכת לטיפול והיתה לי התנגדות כשזה הגיע ממנה. רק כשהתחלתי ללכת בלי קשר אליה, הבנתי שאני באמת צריכה את זה).

 

[שירהד1]

אחד מכללי הבסיס בטיפול הם-

שצריך לרצות ללכת לטיפול. אי אפשר ללכת לטיפול מסוג כלשהו מתוך הכרח, כי אז הטיפול לא יהיה אפקטיבי...
יש תהליכים בחיים, ותהליכים לוקחים זמן, ומצריכים מאיתנו לגלות סבלנות וסובלנות- כלפי עצמנו וכלפי סובבנו. ראית את זה על עצמך,וזה נכון גם לגבי בן זוגך.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[נונו6]

זה בדיוק מה שהוא טוען

זה בדיוק מה שהוא טוען, כשאני מספרת לו כמה אני רוצה שאחותי תלך לטיפול. הוא אומר שזה לא אפקטיבי אם זה לא מגיע מתוכה. ואני באמת מבינה את זה, לכן גם מבינה שאין לי שליטה על האם הוא יילך או לא לטיפול. נותר לי רק להיות אופטימית שהכל יהיה בסדר, ולהמתין בסבלנות.