בעדינות + הערה לגבי תאריך התפוגה של האבל ועל להיות בסדר
היא חברה שלך, את יודעת יותר טוב מכל אחת פה איך לגשת אליה.
אספר לך על חברה טובה שלי, קרוב לשני עשורים, שכבר שנתיים וחצי מקבלת שליליים (יחידנית).
זה כואב לי במקומות מאד עמוקים בנשמה. שהיא לבד. שיש סיכוי שתישאר ערירית. אני זוכרת שלה זה כואב יותר.
לפעמים היא נעלמת, מורידה הילוך. לפעמים היא מדברת. הרבה פעמים מדחיקה. אני משתדלת להתאים את עצמי להלך הרוח שלה.
ובגלל שאצל מטופלות פוריות כל העולם ואשתו בתוך הרחם והשחלות, כבר מזמן אמרתי לה שאני לא שואלת, שתספר לי מה שהיא רוצה.
לנו זה עובד יופי.
אז בעיני משהו כמו - השתתפות בכאב (לא מתוך מקום מתנשא / מרחם) + דלת פתוחה לפורקן מכל סוג - נשמע מינון גבוה של חברות טובה (ובלי להיעלב מעוקצנות / התרחקות וכד')
ואני הייתי מקפידה לשמור על קשר רציף אך לא מעיק, בווטסאפ אפילו.
ודבר אחרון - שלא תמיד יודעים "מבחוץ" - זה לא עובר. אין לזה תאריך תפוגה. גם אם היא תיראה לך 'בסדר' עוד חודש או שנה או אחרי 2 ילדים. היא תזכור את זה תמיד, והאבל הזה יתפוס איזשהוא חלק בנשמה שלה לתמיד.
לפעמים בעולם החיצון יש תחושה שמחכים שכבר תהיי 'בסדר' שזה 'יעבור לך'.
נסי לא לתפוס עמדה כזו. היא מקוממת.
אני מנחשת שזה הריון ראשון , אבל גם אם לא - אובדן הריון מנפץ לא רק את החלום לילד הספציפי הזה שאבד (ולא - הריון חדש הוא לא - ממש לא - תחליף לזה שאבד) אלא גם את האופטימיות ואת הנחות היסוד שמלוות את החיים.
יש נשים שאצלן הניפוץ הזה חורג מעבר להנחת היסוד של 'שני פסים = ילד תוך 9 חודשים" ומערער הנחות יסוד נוספות הנוגעות לעצם קיומנו.
