לא מצליחה לשחרר את הפחד

[Sun Always Shines]

לא מצליחה לשחרר את הפחד

אני עברתי הפלה לפני חודשיים, בשבוע 8 עקב שק הריון ריק. בינתיים הספקתי לחזור לטיפולים (מנסים כבר שנתיים), עשיתי שאיבה ועכשיו מתחילה סבב החזרה על בסיס ביוץ טבעי. אני פשוט לא מצליחה להתגבר על המחשבות של איך אתמודד אם זה יקרה שוב ויהיה לי אובדן נוסף. אני הרבה יותר מתחברת לצד הפסימי של בטא שלילית או גרוע מזה הריון שייקלט ושוב לא יתפתח מאשר לאופציה הטובה יותר. עצוב להגיד אבל יותר קל לי לדמיין את המצבים האלו מאשר לדמיין הריון תקין. זה מנגנון הגנה שיצרתי לעצמי כדי שאוכל להתמודד בשעת הצורך אם יהיו עוד בשורות קשות. אני יודעת שאלו רק מחשבות ושזה לא ישפיע על מה שבפועל יקרה.. אבל קשה לי וזה משפיע עליי ואני לא בטוחה שזו הגישה הנכונה כרגע. אם יש לכן עצות להמשך הדרך אשמח לשמוע. שבת שלום

 

[דניאל5000]

לשנות פאזה ...

חייבת לדעתי - אם לא מצליחה לפנות לייעוץ מקצועי ! אני מאוד מאמינה בכך שהנפש והגוף מחוברים ... כשהנפש לא שקטה או פסימית הדברים לא קורים !!! ברור לי הקושי וצר לי על האובדן , אך למרות הקושי והכאב הביטי קדימה אל העתיד ותחשבי חיובי ואני מאחלת לך שדברים יקרו מהר ותעדכני אותנו בבשורות טובות !!!

 

[כבשה0פועה]

מסתייגת מחלק (ומסכימה עם חלק מדבריך), דניאל

אמנם הגוף והנפש מחוברים, אבל בכל זאת הגוף עושה או לא את שלו גם ללא חיבור מלא לנפש. מדבריך משתמע שפסימיות לא תאפשר לדברים לקרות, או להיפך - אופטימיות תבטיח עתיד ורוד והרי לא כך. זה נטל כבד מאוד על כתפיה של מי שממילא עצובה, חרדה, מדוכאת או הכל יחד. גם בקרב חברות פורום הריון אחרי אבדן יש לא מעט חששות ומנגנוני הגנה, וחוסר אמון שההריון יהיה תקין ויסתיים במועד ובידיים מלאות...
מצטרפת כמובן להמלצה על הייעוץ המקצועי אם sun always shines מרגישה שהמחשבות הקשות נותרות, וכמובן - מאחלת בשורות טובות, גם אם לא תחשבי חיובי

 

[Sun Always Shines]

תודה בנות

האמת שאני כבר מס' חודשים בטיפול פסיכולוגי (אצל מישהי שמתמחה בתמיכה במטופלות פוריות) והפסיכולוגית ליוותה אותי גם בכל תהליך ההפלה וללא ספק התמיכה שלה מאוד עוזרת לי.
אבל בכל זאת נורא קשה לי להתגבר על המחשבות הפסימיות האלו.
&nbsp
מה שכן, פה ושם כן מבליחות מחשבות אחרות, נגיד פתאום יצא שאמרתי לחברה שאני מתלבטת איפה לעשות את המעקב הריון- והיא אמרה שבדיוק מחשבות קטנות כאלו על העתיד אני צריכה לטפח..
אולי המנגנון הגנה הזה חיוני לי להמשך הדרך ואולי לא.. אני באמת לא יודעת.
כניסה להריון שוב מרגישה לי כ"כ רחוקה כרגע, ואני ממש מתקשה לראות את זה קורה.

 

[שירהד1]

צר לי על אובדן ההריון

וגם על הדרך הארוכה שעברת עד שהגעת אל ההריון ההוא

.

תראי, האמת היא שמנגנון ההגנה שלך הוא הגיוני מאוד, ומוכר היטב לכולנו, מכל מיני אספקטים של החיים. המנגנון אומר: "אם לא אצפה ואנמיך ציפיות, אז גם לא אתאכזב כל כך, ויהיה לי יותר קל להתמודד".
זה משהו מאוד אנושי ומוכר לכולנו, ומצד שני, לא ממש מדויק- כי אם חס וחלילה קורה משהו לא טוב, אז בטח שנתאכזב נורא...

השאלה היא גם עד כמה המנגנון באמת משרת אותנו, ועד כמה הוא מפריע לנו. כמו שהגדירה זאת פעם המטפלת שלי בזמן ההריון עם ביתי הצעירה (שהיה לאחר 6 הפלות ברצף)- היא אמרה לי: "אי אפשר להסתובב כאילו כל שנייה פסנתר עומד ליפול עלייך". כלומר- חרדות- בסדר. הן נורמטיביות. אבל- לא כל שנייה של היום רק להתעסק עם העובדה שהינה עומד להתרחש פה אסון נוראי.

את מבינה למה אני מתכוונת? תני גם לחלקים הבריאים של האופטימיות לצאת החוצה. דמייני הריון נוסף. תרשי לעצמך לפנטז. תרשי לעצמך להיות גם עם תקווה. עברת הפלה אחת, שהיא (כפי שאני מתארת לעצמי שאת יודעת) חלק נורמאטיבי מעולם הילודה. יש המוני נשים שילדו תינוקות בריאים ומקסימים לאחר הפלה. ברור שהיותך מטופלת פוריות עוד יותר מקשה על העניין, אבל גם פה יש לך סיבה לאופטימיות, משום שנקלטת פעם אחת...

ושלא יהיה צל של ספק- המחשבות- החיוביות או השליליות- לא משפיעות על מה שיקרה בפועל. ממש לא. אבל לחיות כל הזמן עם מחשבות שליליות זה נורא קשה בהיבט הרגשי, וכאמור, לא ממש מגן עלינו, ולהכניס מחשבות חיוביות זה הרבה יותר בריא לנפש.

האם בעלך יותר אופטימי ממך? האם אתם מדבריםעל הדברים? האם הוא גם חלק מהטיפול הרגשי שאת עוברת?(יש פגישות של טיפול זוגי?)
בני כמה אתם?

הכניסי קצת אופטימיות למחשבות. אל תפחדי כל כך לקוות.

שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[מרעישה בשקט]

מזדהה ומשתפת מנסיוני

בהריון השני שלי, הייתי "חרדתית במידה". לא טיפסתי על הקירות וכן הצלחתי לחשוב על סוף חיובי, אבל בשירותים היתה לי מנורת לילה קטנה עד שבוע 16 בערך, כדי שאוכל לוודא גם בלילה שלא מתחיל דימום (האובדן הראשון התחיל בדימום).
ההריון השני שלי הוא היחיד עד כה שהסתיים בידיים מלאות.

בהריון האחרון הייתי פקעת עצבים (רק בדיעבד הבנתי עד כמה הייתי לחוצה). למרות שהתכוננתי לסוף טוב, הייתי מאוד ריאלית לגבי הסיכויים שלו להסתיים בטוב והיו לי הרבה מאוד תרחישים לאובדן. ולמרות שהייתי מאוד מאוד עצובה כשגיליתי שאין דופק, העובדה שהתכוננתי לתרחיש כזה בהחלט עזרה לי להתמודד עם הכאב הראשוני.

יש דברים בחיים שלגביהם אני מסכימה עם האמרה "מחשבה יוצרת מציאות". מבחינתי הריונות וילודה לא נכללים בתוך האמרה הזו. עם ההיסטוריה שלי, אין לי אפשרות שלא להיות חרדתית כשאני בהריון. ומצד שני קיימת אצלי ההבנה שיש דברים שאינם בשליטה שלי, ולכן החיים צריכים להמשיך במקביל לפחד ולחרדה.

אין לי עצות איך לגרום ללב שלך להתחבר גם לאפשרות הטובה. אני חושבת שבדיקת הדופק הראשונה מהווה מעין מחסום שברגע שעוברים אותו, נהיה קצת יותר קל.
מאחלת לך שהסבב הזה יסתיים בידיים מלאות בעוד 9 חודשים.

 

[Sun Always Shines]

אהבתי את הביטוי

"חרדתית במידה". אני יכולה להתחבר לזה
אני אנסה כמה שיותר להתכוונן למקום הטוב.. תודה רבה על העצות וההבנה!

 

[amuna100]

תמיד כשאני חושבת על הפחדים

אני מבינה שאני מייצרת אותם, הרי זה שקרה לי משו פעם אחת או אפילו כמה פעמים, לא אומר באופן מוחלט וסופי על הדבר הבא שיקרה לנו, ובטח בנושא שלא תלוי בנו..אני קוראת עכשיו ספר שנקרא "לאהוב את מה שיש" שמדבר על האמונות והמחשבות שאנחנו יוצרים לעצמנו הרי "אנחנו הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו", בספר מתבצעת חקירה של אמונה מסויימת שסיפרנו לעצמנו ואיך אפשר להיפטר ממנה. מניחה שגם כשיהיו לנו מלא ילדים בעז"ה נמשיך לפחד מה יקרה אם ו...ואין ספק שלחיות ככה זה לא ככ נורמלי..אז כן, להגיד לך לשחרר זה יהיה קל..אבל לי מה שעוזר זה המחשבה שיש שם מישהו למעלה, ושהדברים תלויים בו, האמונה האמיתית שזה יקרה בזמן שלו(למרות כל הכאב) וכמובן ההתעסקות עם הדברים שעושים לך טוב(לנגן, לצייר וכו') מאחלת שיעבור בטוב!

 

[Nutti]

אני בעד לקבל את הפחדים

כל עוד הפחד לא משתק אותך.

אני באופי שלי מאוד חרדתית. אחרי הכימי החרדות התעצמו מאוד ובמשך ההריון שאחרי הכימי הייתי כל הזמן בטוחה שתיכף קורה משהו רע. כן נתתי לפחד להשפיע ובדיעבד הייתי צריכה למתן את זה איכשהו.

יחד עם זאת לא רואה את עצמי שמה משקפיים ורודות. ה"פסימיות" שלי עזרה לי לקבל בצורה יחסית רגועה את הכשלון הנוכחי. כי ידעתי שלא תמיד הכול בסדר ודברים עלולים להשתבש.

לא מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות. סטטיסטיקה יוצרת אותה.

בהצלחה בהמשך!

 

[איןאריותכאלה]

אי אפשר להתכונן

המחשבות הפסימיות לא עוזרות להתמודדות עם מכה נוספת, אם תגיע.
האמת העירומה היא שהמציאות (ברובה) לא בשליטתנו
והרבה דברים שנדמים לנו כבטוחים ומובנים מאליהם שבריריים ועדינים למעשה

הוכח מחקרית שמחשבות חיוביות עוזרות לתחושה טובה
אבל אין הוכחה הפוכה - שמחשבות שליליות מקלות על התמודדות קשה
במילים אחרות - המחשבות הקשות שלך מאמללות את חייך בהווה ואין לכן כל השלכה על העתיד. הן בהחלט מורידות את איכות חייך כרגע.

מנגנון ההגנה הזה לא יעיל. בכלל. מוכר בהחלט, אבל לא יעיל.
אי אפשר להתמודד עם אסונות בדמיון. צריך להתמודד איתם רק כשהם מגיעים אלינו.
לכן תכנון כלכלי הוא כלי יעיל, למשל, ומלמדים אותו, כי את בהחלט יכולה ללמוד איך לחסוך היום בשביל העתיד שלך.
אבל אין קורס הכנה להתמודדות עם אסון עתידי - פשוט כי אין איך להתכונן. יש רק קבוצות תמיכה להתמודדות עם אסונות למיניהם - לאחר שהם התרחשו כבר.

בתור מי שעברה, בסמיכות מצערת, מחלה קשה של אמא, מחלה קשה של אבא, ובמקביל חליתי בעצמי - גיליתי שהחיים הם לא פיקניק ולא סרט כבקשתי, ושאני רק יכולה להתמודד עם מה שמונח לפניי ולא עם מה שמוחי הקודח ממציא עבורי.

אפילו בתוך הקשיים הרפואיים שאני ומשפחתי חווינו - הדמיון היה קשה יותר מהמציאות. וככה זה בדרך כלל.
ממליצה לך קודם כל על טיפול, על מקום בטוח לשחרר, לפרוק, לעבד את הכאב שאת חווה כרגע. אם תקראי קצת בהריון אחרי אובדן, תגלי שלפעמים הרגשות דווקא הופכים קשים יותר כאשר נקלט הריון, כי האבל והשמחה מתנגשים ולצידם חוגגים הפחדים והחרדות.
לא כדאי לעבור את כל הסרחרה הרגשית הזו לבד, בפרט שאת גם מטופלת פוריות ומצויה גם בסערה הורמונלית פיזית שמקשה עוד יותר על היציבות הרגשית.

בהיאמר כל זאת - מאחלת לך היקלטות מהירה והריון שלם

 

[מודיםומבקשים1]

איןאריותכאלה, תודה ענקית על תגובתך!

ניסוח יפה ותוכן נוגע ללב..
כמה נכון וכמה לא קל....
אזכור את דבריך עוד הרבה זמן!!

 

[אל8]

משתפת מנסיוני

בין שתי הלידות שלי חוויתי 5 הפלות (לא כולל הארוע הנוכחי). אחרי הראשונה שכנעתי את עצמי לחשוב חיובי, שזה רק מקרה ושהפעם הבאה תהיה בסדר. היא לא היתה. בהריון השביעי ראיתי את הפסים ואפילו לא הגבתי, רק תהיתי עד איזה שלב נגיע הפעם. המחשבה שלי היתה הכי סקפטית וחרדתית שיש. לא התחברתי בכלל להריון כי פחדתי להיקשר ושוב להיפגע. אבל למרות המחשבות השליליות וחוסר האמונה נולד לי ילד מדהים ומושלם.
שורה תחתונה, מותר ולגיטימי לפחד ולהיות חרדתי. אובדן הריון מנפץ את האשליה שפסים=ילד. אבל זה לא משפיע על ההריון. אפשר להיות אופטימיים וחיוביים ולאבד הכל ואפשר להיות שליליים ומפוחדים 9 חודשים ולסיים בידיים מלאות. פשוט תקבלי את זה שיהיו לך פחדים וזה לגמרי בסדר ולגמרי לא משפיע על התוצאה הסופית.

 

[Sun Always Shines]

תודה רבה לכולן

על התגובות היפות שרשמתן
אני כן מוצאת את עצמי יותר ויותר בשבוע האחרון מתחברת לפעמים גם למחשבות חיוביות יותר.. מדמיינת למשל את בדיקת הדופק הבאה.. מחשבת תל"מ אם ההחזרה תצליח.. אז איכשהו יוצא לי בימים האחרונים טיפה להדחיק את המחשבות השליליות יותר.
עשיתי לעצמי גם מעין "חשבון נפש" וחשבתי על כל הדברים הטובים והרעים שהיו לי השנה, וזה עזר לי קצת לעשות סדר במחשבות ולהבין שלמרות האובדן הקשה והטיפולים, קרו לי גם הרבה דברים טובים בדרך והצלחתי להשיג מטרות שרציתי לעצמי.

אני מבינה את מה שאיןאריותכאלה כתבה, על כך שאי אפשר באמת להתכונן לאובדן.. אני מניחה שאת צודקת וגם אם חס וחלילה תהיה לי הפלה נוספת- לא משנה כמה פסימי אחשוב לפני כן, המכה תהיה קשה.
אני בעיקר חושבת שאני אנסה לקבל את המחשבות - גם הטובות וגם השליליות, ולתת לעצמי את המקום להרגיש מה שמתאים לי באותו הרגע.

 

[שירהד1]

ואו! כל הכבוד לך!- כתבת כל כך מדויק,

נפלא שאת מסוגלת לנסח כך את הדברים- לעצמך ולנו.

שיהיה בהצלחה רבה!
שירה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028