עוד פגישה ועוד פגישה
אחרי הפלה תשיעית, הריון עשירי. ושוב גנטיקה תקינה ושוב בת.
זהו, אין אפשרות להתכחש יותר, זאת אני, משהו אצלי לא מאפשר לעוברים האלה לגדול.
ושוב פגישה אצל הרופא, ושוב נשים בהריון מסביב, ושוב תתפשטי, ושוב הוא מסתכל על המסך בקרירות ומנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ושוב אני צריכה לעדכן בפרטי ההסטוריה הרפואית שלי שחקוקים לי על הלב, בורידים וברחם, ושוב מסכת הימורים על מה נעשה בפעם הבאה. ולי רק עובר בראש, תגיד שדי, שהתייאשת, שנכשלת, שנכשלנו, שזה לא עובד, שצריך לדעת מתי להרים ידיים, ושוב הוא מציע לי תערובת מפתה של הורמונים, מדללי דם, סטרואידים, ואספירין, שוב עוד דבר חדש אחד שאמור לשנות את כל התמונה, ושוב אני כבר מרגישה את הדקירות והמחטים והדמעות שכבר לא נשארו לי.
ואז, שלא כמו בעבר, בן זוגי אומר די, די להתעללות הזאת, די להצעות הנוראיות האלו, צריך לשקול פונדקאות, והרופא מגמגם, מתעצבן, ממלמל, ובסוף מסכים, פונדקאות היא הדרך ה"קלה".
ואני שוב, שם חצי ערומה, על מיטת הרופא תוהה כמה עוד ארוכה הדרך וכמה עוד נעבור עד לסופה. מחוזקת בידי נשים שלפני רגע לא הכרתי שפותחות את הלב בפניי, תומכות ועוזרות גם מתוך הקושי והכאב של עצמן.
ועכשיו מהרהרת מה אעשה בארגז בגדי ההריון שלי, ארגז התקוות שסגור כבר כל כך הרבה זמן, מאביק ומצהיב מחכה שם מעל הארון לבגדים שכל כך רציתי ללבוש שוב בגאוה.
אחרי הפלה תשיעית, הריון עשירי. ושוב גנטיקה תקינה ושוב בת.
זהו, אין אפשרות להתכחש יותר, זאת אני, משהו אצלי לא מאפשר לעוברים האלה לגדול.
ושוב פגישה אצל הרופא, ושוב נשים בהריון מסביב, ושוב תתפשטי, ושוב הוא מסתכל על המסך בקרירות ומנסה להבין מה עוד אפשר לעשות, ושוב אני צריכה לעדכן בפרטי ההסטוריה הרפואית שלי שחקוקים לי על הלב, בורידים וברחם, ושוב מסכת הימורים על מה נעשה בפעם הבאה. ולי רק עובר בראש, תגיד שדי, שהתייאשת, שנכשלת, שנכשלנו, שזה לא עובד, שצריך לדעת מתי להרים ידיים, ושוב הוא מציע לי תערובת מפתה של הורמונים, מדללי דם, סטרואידים, ואספירין, שוב עוד דבר חדש אחד שאמור לשנות את כל התמונה, ושוב אני כבר מרגישה את הדקירות והמחטים והדמעות שכבר לא נשארו לי.
ואז, שלא כמו בעבר, בן זוגי אומר די, די להתעללות הזאת, די להצעות הנוראיות האלו, צריך לשקול פונדקאות, והרופא מגמגם, מתעצבן, ממלמל, ובסוף מסכים, פונדקאות היא הדרך ה"קלה".
ואני שוב, שם חצי ערומה, על מיטת הרופא תוהה כמה עוד ארוכה הדרך וכמה עוד נעבור עד לסופה. מחוזקת בידי נשים שלפני רגע לא הכרתי שפותחות את הלב בפניי, תומכות ועוזרות גם מתוך הקושי והכאב של עצמן.
ועכשיו מהרהרת מה אעשה בארגז בגדי ההריון שלי, ארגז התקוות שסגור כבר כל כך הרבה זמן, מאביק ומצהיב מחכה שם מעל הארון לבגדים שכל כך רציתי ללבוש שוב בגאוה.
