תמיכה מצד בן זוג

[צעירונת 24]

תמיכה מצד בן זוג

בשבוע 7 לא נמצא דופק והוחלט לחכות עוד כמה ימים ועדיין לא נמצא דופק בשבוע 7+4. שלחו אותי לגרידה. אני החלטתי שמחכה לשבוע 8+1 ואם לא יהיה דופק ילך לגרידה. כל כך קשה עם המחשבה וחוסר תמיכה של בן זוג. מרגישה שבעצם רק אני זאת שמרגישה את האובדן ומבחינת בן זוגי כאילו שלא קרה כלום ואפשר לנסות שוב אחרי חודש. מבחינתי זה אובדן שלא קל לי להתמודד כל כך מהר ובקלות. האם ככה זה אצל בני זוג שאחד מתמודד בקלות וכאילו לא קרה כלום או שפשוט יש לי בן זוג חסר רגש.... =(

 

[דניאל5000]

לא קל

וצר לי על האובדן , חלק מהגברים לא מתחברים עוד בשלב הזה של ההריון ולכן זה לצערי לא ניראה להם ״ביג דיל״ . אני בטוחה שזה קשה להתמודד עם זה לבד ואולי כדי כן לדבר ולהסביר לו מה עובר עלייך ... כמו כן תמיד תוכלי לפנות לעזרה מקצועית ולדבר , זה עוזר. מאחלת לך בריאות ןבמהרה הריון תקין שיסתיים בידים מלאות .

 

[אמאלוסי]

...

הי, יקירה !
מצטערת על הריון שלא התפתח.
לגבי בן הזוג - יש שתי אפשרויות, לדעתי.
אחת, שהוא באמת לא כל כך רגיש ובאמת לא התחבר לעובר.
אופציה שניה - שמבפנים מאוד רע לו וקשה לו, אבל הוא שומר על "עסקים ברגיל", כי לדעתו ככה הוא מחזק אותך.
מה שזה לא יהיה, את צריכה להגדיר לו מה את רוצה ממנו שיעשה ושלא יעשה. לדוגמא : "עכשיו ממש רע לי, אני לא רוצה שתעודד אותי, אני רוצה לבכות" וכדומה.

 

[שירהד1]

צר לי על אובדן ההריון

זה באמת מאוד כואב ועצוב שהריון רצוי מסתיים. לא כתבת אם מדובר בהריון ראשון, ואם יש ילד/ים בבית.
לגבי בן הזוג- מסכימה עם מה שאמא לוסי כתבה לגבי שתי האופציות.
אני כותבת אמנם בהכללה גסה, אבל בגדול- גברים הם לא נשים , וטוב שכך.
לרוב (שוב- בהכללה גסה), נשים מגיבות הרבה יותר קשה לאובדן ההריון מאשר הגברים. עצם העובדה שזה בגוף שלנו, גורם לנו מלכתחילה להתייחס ולהרגיש אחרת מהם. זה משהו ביולוגי, אפילו.

אני לא מכירה את בעלך, ולא יודעת אם הוא טיפוס יותר רגשי או פחות רגשי.
יש גברים שחינכו אותם מגיל ילדות (שלא בצדק) להפגין פחות רגשות- באופן כללי, בלי קשר לאובדן כזה או אחר. את עדיין יכולה, לצערי הרב, לשמוע אימהות ואבות שאומרים לילדים בנים משהו בסגנון: "תפסיק לבכות. אתה ילד/גבר, אתה גיבור...". יש את השיר: "דני גיבור" (של מרים ילן שטקליס), שבו האמא מחנכת את הילד לא לבכות ולא להראות את הרגשות שלו.

אז אני לא מכירה את בעלך, ולא יודעת איזה חינוך קיבל בעניין זה, והאם הוא באמת לא מרגיש כל כך עצוב, או מתכחש לרגשות שלו, או רוצה להיראות חזק עבורך.
בכל מקרה, חשוב שתשוחחו על כך- כל אחד על התחושות שלו. בשיחה נסי לא להאשים אותו שהוא לא מרגיש עצוב כמוך, אלא לכבד אותו על התגובות שלו, ושהוא יכבד את התגובות שלך. אמרי לו למה את זקוקה ממנו, מה יעזור לך ומה לא יעזור לך.
אם את מתקשה לעשות זאת בכוחות עצמך, ניתן גם להיעזר באשת מקצוע שמתמחה באובדני הריון.

ואגב, לפעמים- עד כמה שזה קשה שהם לא מבינים אותנו במאה אחוז, ועד כמה שזה יכול לעצבן ולתסכל, יש בזה גם משהו כן בריא, שיש בן זוג שמאזן אותנו. אם בעלי היה מגיב כמוני לכל אובדן הריון שעברנו, זה היה מקשה עליי אפילו עוד יותר. לפעמים צריך את הסלע להישען עליו, שלא יישבר.

אנא עדכני אותנו בהתפתחויות.
קבלי חיבוקי נחמה וכוחות

שירה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[מרעישה בשקט]

משתתפת בצערך

האובדן הוא אובדן הוא אובדן. העצב קיים בכל שלב.

מסכימה עם המגיבות מעליי לגבי הצורך ששני בני הזוג לא יתפרקו באותו הזמן.
חוויתי אובדן בשבוע 8, בשבוע 13 ובשבוע 21.
באובדן הראשון (שבוע 8), בעלי החזיר אותי מביה"ח אחרי שהחדירו לי ציטוטק, ומיד נסע לעיר מרוחקת שם היה צריך להיות באותו היום מטעם העבודה שלו. נשארתי לבד בבית ולא הבנתי איך הוא יכול להמשיך.
כמה ימים אח"כ הוא אמר לי שאם זה המחיר, הוא רוצה שנשקול שוב את כל העניין ולא בטוח שהוא רוצה הריון נוסף. כל כך כאב לו (על עצמו ועליי), פשוט לקח לו זמן לבטא את זה.
באובדן האחרון שלי (שבוע 13), בעלי התפרק בעוד אני זו שהיתה יציבה (יחסית. הייתי בהיסטריה כשסירבו לקבוע לי ועדה בביה"ח בו רציתי לבצע את הגרידה. בדיעבד התברר שמי שענתה לי לא ידעה על מה היא מדברת). אני התעסקתי בתיאום הועדה והגרידה, ביטול התור לסקירה הראשונה ועוד כל מיני ביורוקרטיות קטנות ומעצבנות.

בעיניי חשוב להסביר לו מה את צריכה ורוצה (ומה לא), גם אם הוא לא יכול להיענות בצורה מלאה לצרכים שלך.

מקווה שתזכי לנס ובבדיקה הבאה יהיה דופק

 

[shira3121]

כנראה שבן הזוג שלך הוא גבר סטנדרטי

גם שלי לוקח את כל העניין הרבה פחות קשה ממני וכנראה טוב שכך

 

[צעירונת 24]

תודה רבה לכולן על העידוד

אצלי זה היה הריון ראשון ואין לי ילדים. אנחנו זוג יחסית צעיר (אני בת 24 והוא בן 26). גם ללא קשר אליו אני מוצאת את עצמי בחרדות לגבי העתיד, האם בעתיד אצליך להכנס להריון תקין... איבדתי תקווה כבר לגבי הריון הזה אני פחות מאמינה בנסים.. מנסה לקבל את זה כמו שזה. הכי גרוע זה שבעלי סיפר כבר לכולם על ההריון שלי ועכשיו הדבר האחרון שאני רוצה זה להתמודד עם המשאלות שלהם או עם המבטים המנחמים שלהם, פשוט לא רוצה לראות אף אחד. כנראה שגם זה מוסיף לכעס שלי כלפוי.. (ביקשתי ממנו שבינתיים לא יספר לאף אחד על ההריון חוץ מההורים שלו והוא אמר שזה שטויות ושהכל יהיה טוב ואין פה מה להסתיר וכמובן סיפר לכולם).

 

[גלית 126]

אני עברתי לידה שקטה בשבוע 23+ לפני חודש ואני יכולה להגיד לך שבימים הראשונים הוא כאב את הכאב, אבל היום נרהא שהוא התגבר, למרות שמידי פעם שאנחנו מדברים על זה הוא מתפרק, אז יכול להיות שבעלך מפנים את המצב.
מאחלת לך שבע"ה הריון הבא יהיה תקין ושתצצאי בידיים מלאות, אמן!!!

 

[צעירונת 24]

תיקון קטן

כשרשמתי את התגובה מרוב הדמעות לא שמתי לב למה שאני כותבת.. *אצליח ..*שאלות.. =(

 

[mayconet]

בני זוג

&nbsp
בני זוג מגיבים באופן שונה מאיתנו.
וגם שונה מאחד לשני. זה שבן זוגך הגיב כך, אינו אומרבהכרח
שלא אכפת לו.
אולי הוא לא רוצה להעמיס עלייך גם את האכזבה שלו?
אולי הוא יותר מופנם ופחות מדבר?
האם ניסית לשאול אותו מדוע הגיב כך?
אולי כדאי לכם לדבר על הדברים?
בהצלחה רבה בהמשך.