הפסקת הריון ולידה שקטה בשבוע 22- התנהגות הצוות הרפואי

[Tal893]

הפסקת הריון ולידה שקטה בשבוע 22- התנהגות הצוות הרפואי

היי בנות! אני חייבת לפרוק.
לפני כמה ימים עברתי הפסקת הריון ולידה שקטה . התהליך, כמובן, היה תהליך לא קל נפשית ופיזית . רציתי לשאול נשים שעברו את התהליך הזה כיצד האחיות והרופאים התייחסו אליהם במהלך השהות בבית החולים?
אני ילדתי לבד בחדר, שלצידי בעלי המקסים, ללא כל תמיכה מצד האחיות או מהצוות. הצוות כן היה מודע למצב שלי וכן הראה רגישות. אבל לא קיבלתי שום הכוונה מאף אחד ( מדובר בלידה ראשונה הריון ראשון) , פעם ראשונה שהתמודדתי עם צירים , לא עברתי שום קורס הכנה ללידה והרגשתי פשוט לבד. בגלל שאני לא הולכת ללדת ילדה חיה אני לא מעניינת אף אחד.
במהלך כל הצירים לא נכנס אלי אף רופא לבדוק פתיחה, האחיות נכנסו לחדר רק כשבעלי ביקש יחס והכוונה וגם זה נעשה בחוסר רצון... רק אחרי שילדתי האחות נכנסה לחדר ולקחה את העובר.

האם מישהי חוותה חוויה שכזו? האם זה נורמאלי? אני לא מצפה שיתייחסו אלי כמו כל יולדת אבל יחס בסיסי היה יכול להיות נחמד...
תודה ובשורות טובות לכולן!!

 

[אמאלוסי]

יקירה, משתתפת בצערך.
נורא מה שעברת. באיזה בית חולים זה היה ?
היחס הזה ממש לא נורמלי.
ואני במקומך הייתי כותבת למנהל אותה מחלקה, שיעשה בדק בית. איך קורה דבר כזה של חוסר אמפטיה...
בת של חברה של אמא שלי עברה לידה שקטה בבילינסון לפני כמה שנים וגם סיפרה שאף אחד לא ניגש אליה.
באופן כללי, במקצוע רפואה יש גם אנשים לא מתאימים. וזה גם אצל רופאים, גם אצל אחויות וגם אצל מיילדות. אני לפעמים תוהה מה גרם לאנשים האלה לעסוק ברפואה, הרי יש עוד מקצועות...
מאחלת לך החלמה מהירה ובקרוב מאוד בשורות טובות....
(ואז, כשתבואי ללדת, בעזרת ה' , ילד חי ובריא, תראי שחלק ממיילדות היו צריכות לעבוד בבית סוהר ולא בבית חולים).

 

[Tal893]

את צודקת!

היי אמאלוסי, תודה על התגובה ! אכן גם אני ילדתי בבלינסון!! שקלתי לשלוח להם פקס או מייל אבל אני מפחדת שזה יגרום לי להתעסק בעבר ובמרמורים מיותרים
(החוויה הזו גם ככה קשה מנשוא)..אבל עכשיו אני שוקלת בשנית לשלוח להם משהו, כי אי אפשר פשוט להתעלם מזה! לצערי אני לא הראשונה ולא האחרונה שתעבור חוויה כזו ואולי בכוחי לשנות משהו בעתיד ולגרום לחוויה הזו להיות פחות טראומתית ממה שהיא גם ככה.
עלה לי עכשיו רעיון- ליווי אישי לנשים לקראת לידות שקטות מנשים שחוו לידות שקטות. אני בטוחה זה יתרום לשני הצדדים. הולכת לשתף את בעלי ברעיון ולבדוק אם יש דבר כזה בכלל. אעדכן!

הצחקת אותי לגבי העוסקים ברפואה שממש לא מתאימים לתפקיד, ובאמת חבל שזה ככה....לצערי נתקלתי בכמה וכמה כאלה.
תודה רבה על האיחולים החמים! בשורות טובות

 

[אמאלוסי]

...

גם לי יש הרבה דברים רעים לספר על בילינסון. (למרות שאני בטוחה גם שם יש אנשים טובים...).
ליווי נשים זה רעיון מצויין. אין חכם כבעל נסיון...

 

[אמאלוסי]

עוד משהו

ועוד משהו. את כתבת שעצם העלת דברים בכתב "יגרום לי להתעסק בעבר ובמרמורים מיותרים". אני לא מסכימה איתך. עצם העלת דברים בכתב (לא משנה לשם תלונה, או סתם בתור מכתב למגירה או פוסט בפורום) משחררת.
ילדה בכורה שלי נולדה עם בעיה מסוימת. כל ההתנהלות של בית החולים (הפעם זה היה איכסילוב) הייתה כל כך חסרת רגישות, שזה לא יתואר. בהתחלה רציתי להתלונן, אחר כך וויתרתי. במשך שנים התאמצתי לזכור כל פרט - מה היה, מי אמר מה וכן הלאה. עד שלפני כמה שנים העלתי את כל הסיפור בכתב, עד הפרט האחרון. אחר כך גם פירסמתי אותו בבלוג שלי. זה כל כך שיחרר אותי. אני כבר לא מתאמצת לזכור...
אז אני כן ממליצה, ברגע שתהיי מסוגלת, כמובן, לכתוב הכל. לכתיבה יש יכולות טיפוליות. לפרסם/לשלוח זה כבר לא חובה, תלוי בך.

 

[Tal893]

אשמח לקישור לבלוג שלך אם זה אפשרי

מדהים איך זוכרים גם לאחר מספר שנים את הסיפור , ואת כל הפרטים.
החוויה הזו פשוט נחקקת ולא עוזבת. איך מתמודדים?
אני לא יודעת איך לגשת לזה וגם חוסר הידיעה למה זה קרה בכלל קשה...

 

[אמאלוסי]

הבלוג ברוסית. אם את קוראת רוסית - אשמח לשלוח לך קישור.
איך מתמודדים - זאת שאלה הכי קשה. מוצאים תמיכה, במשפחה, בין חברות, בין נשים שעברו מה שעברת. יש את הפורום הזה, בפייסבוק יש קבוצות סגורות, אני מקווה שבנות יגידו לך איך קוראים להן.
זה אבל לכל דבר...
בבית חולים שיבא יש מרכז "חווה", המציעה עזרה נפשית לנשים שחוו אובדן
http://shikum.sheba.co.il/Psychiatric_Division/Psychiatry_Clinics/Hava_Clinic/
שולחת חיבוק...

 

[מרעישה בשקט]

משתתפת בצערך על האובדן

ועל היחס מהצוות הרפואי.
לא לגמרי ברור לי האם ילדת במחלקת נשים או בחדר לידה, יש הבדל מהותי בידע של הצוותים ובזמינות שלהם.

משתפת מהחוויה שלי של לידה שקטה בשבוע 21 (לידה שניה. הראשונה הסתיימה בידיים מלאות).
את כל התהליך העברתי במחלקת נשים בחדר ללא שותפות, כך שכל הזמן היה איתי מלווה (בעלי ואמא שלי התחלפו ביניהם). 48 שעות מהקבלה לאשפוז ועד ללידה בפועל.
באמצע המון ציטוטק וכאבים וגם אחיות שצעקו עליי, צוות רפואי שלא מזדהה בשם ובתפקיד, הנחיות סותרות בין הרופאים לאחיות ובין האחיות לבין עצמן, אחיות שכעסו עליי למה הרופאים לא רשמו את ההנחיות בתיק. גם אצלי המלווים שלי נאלצו לקרוא לאחיות מדי פעם כדי שאקבל יחס.
אני לא זוכרת אם בדקו לי פתיחה, אבל זה בכל מקרה לא היה רלוונטי אצלי, בשבוע כל כך מוקדם ואחרי לידה אחת, כשהגיעו צירי הלחץ לא הייתי צריכה ללחוץ בכלל. בציר אחד שק מי השפיר פקע ובציר הבא העוברית נפלטה מהגוף שלי. אני בטוחה שהצרחות שלי באותו השלב הרעידו את כל המחלקה (לא צרחות של כאב פיזי אלא של חרדה ואימה). לצערי מכיוון שילדתי במחלקת נשים, הלידה התבצעה ללא ליווי של צוות רפואי, והאחיות רצו אליי רק כתגובה לצרחות שלי.
את הלידה עברתי תחת השפעת פטידין (חומר מטשטש). בזמן שחיכיתי שיקחו אותי לגרידה כדי לוודא שלא נותרו שאריות, העו"סית התורנית הציצה בדלת ורצתה לדבר איתנו. אני לא יודעת איך, אבל הצלחתי לגרש אותה תוך הבהרה שזה ממש לא הזמן המתאים לשיחה.
יום למחרת הלידה בסבב רופאים לקראת שחרור, שני רופאים עמדו מעל המיטה שלי והבכיר נזף בזוטר על משהו שהיה יום לפני כן. וכך במשך 5 דקות אני שכבתי חסרת אונים וללא מלווה (בשלב הזה כבר הייתי בחדר עם שותפות), ולא היה לי מושג האם הם מדברים עליי או לא.

מציעה לך לתעד בכתב את כל החוויה. אם וכאשר תרצי, תוכלי לפנות לעו"ס במחלקה שבה אושפזת (זה מה שאני עשיתי), או למנהל המחלקה (זה מה שבעלי עשה. בסוף הוא זימן אותנו לפגישה, נראה לי שפחדו שנתבע או שנפרסם בפומבי את מה שהיה).

 

[שירהד1]

מרעישה בשקט- למרות שאני מכירה את הסיפור שלך,

כל פעם שאני קוראת על היחס המכפיר והמזעזע של הצוות, אני מזדעזעת מחדש.
בושה וחרפה!!! אין לי מילים. פשע וחוסר אנושיות.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[Tal893]

וואו איזה סיפור. אני כלכך מזדהה איתך

מרעישה בשקט, תודה על השיתוף .קראתי את החוויה שלך והזדהתי עם כל משפט ומשפט.
לשאלתך, אני ילדתי במחלקת נשים. האם אמרו לי שברגע שתהייה להם "תחושה" שאני קרובה ללידה הם יעבירו אותי לחדר לידה. אז, זה היה נשמע לי יחסית סביר. חשבתי שהם יכנסו לחדר אחת לכמה זמן ויעריכו את התקדמות הלידה ויפנו אותי לחדר לידה לכשאצטרך.
מי היה מאמין שאני אלד את הילדה הראשונה שלי בחדר במחלקת נשים, ללא שום תמיכה מאיש מקצוע.
אני מתחילה להעלות על כתב הסיפור וכשאוכ נפשי להתמודד עם זה , בהחלט אנסה לעשות שינוי בתחום.

 

[שירהד1]

צר לי מאוד על אובדן ההריון

מה שתיארת הוא תיאור מזעזע. לא פחות. מזעזע ולא אנושי. נורא ואיום. אין לי מילים. זה לא צריך להיות כך. לא כיום, בשנת 2016, עם כל המודעות על ההשלכות הנפשיות של התהליכים הקשים הללו. לא כיום, בעולם שאמור להיות מודרני והומאני.
כתבת שאת לא מצפה שיתייחסו אלייך כמו אל יולדת. ואני אומרת: צריך שיתייחסו ועוד איך אלייך ואל שכמותך כאל יולדות. עליכן לקבל יחס אנושי, וחם, ומכיל, ואמפטי. כי אתן לא יולדות רגילות. אתן יולדות עוברים ללא רוח חיים, מסיבות כאלו ואחרות, שאינן תלויות בכן. והמצוקה היא נוראית. והאבל הוא איום.
מדובר בטראומה- גופנית ונפשית.
בושה וחרפה מה שתיארת שקרה עם הצוות. ועוד לידה ראשונה והריון ראשון...אל אלוהים.
אני מאחלת לך שתמצאי את הכוחות להיפגש עם מישהו בכיר, ולספר את מהלך העניינים, ואולי יהיה בזה כדי לסייע להתחלה של שינוי, של הבנה.

לגביי- אני עברתי מספר גרידות- במאיר, ואחת בשבוע 16 באסף הרופא, ותמיד היחס היה מאוד מקצועי, ומאוד אנושי ואמפטי.

את רוצה לספר לנו מה קרה בהריון עצמו? מה השתבש? מה התגלה?

בינתיים, קבלי חיבוקי נחמה וכוחות

שירה.


שירה דוד - מרפאה בעיסוק -
ריפוי בעיסוק והוראה מתקנת לילדים בעלי קשיים התפתחותיים ולקויות למידה.
מדריכה קלינית של מרפאות בעיסוק, מורות להוראה מתקנת וסטודנטיות.
מנהלת פורום אובדן הריון.
09-7749028

 

[Tal893]

תודה לכולכן- מלאכיות! + הסיפור האישי שלי

היי שירה, קודם כל אני חייבת לציין שכשנתקלתי בפורום הזה לא חשבתי שהוא יעזור לי כלכך. מטבעי, אני אדם מופנם שלא רץ לספר את מה שהוא חווה. אני שומרת הרבה בלב ולא רוצה להעמיס על אחרים עם הסיפור שלי. אני כלכך מתרגשת לראות את ההיענות של הבנות פה ואני מרגישה פתאום שאני יכולה להיפתח ושלא מקשיבים לי כי חייבים. אז אני חייבת להגיד תודה מכל הלב! תודה.

אשתף בחוויה האישית שלי. בשבוע 16 הרופא הבחין כי העובר לא גדל בקצב הנכון וישר אמר שכנראה מדובר בIUGR. כמובן שלא היה לי מושג מה פשר האבחנה הזו וישר נכנסתי ללחץ. מאז האבחנה הלכנו להבדק אצל רןפא הפרטי שלי כל שבוע כדי לראות האם יש הרעה במצב או שהמצב נשאר כמו שהוא. במהלך כל הזמן הזה הייתי משמיעה לעובר מוסיקה קלאסית במשך כמה שעות , דיברתי אליה והתחלתי להתחבר. כולם אמרו לי שהכל יהיה בסדר , "שיש להם תחושה טובה" אבל אני בתוך תוכי -ידעתי. הרגשה כזו מיוחדת. כאילו נשארו לי כמה ימים איתה ואני רוצה לנצל אותם עד תום.
בשבוע 22 הוחלט כי יש להפסיק את ההריון. הרופאים לא יודעים מהי הסיבה למצב הזה, קרישיות יתר או בעיה גנטית (כעת אנחנו בברורים).

היום, זה היום הראשון שאני לבד בבית. בעלי כבר היה חייב לחזור לעבודה. ואני יושבת פה עם המחשבות ועם הריק. החזה שלי כואב מאד, לראשונה, מגודש החלב שתמיד דואג להזכיר לי מה קרה לפני כמה ימים בודדים. ואני פשוט עצובה.
ולא יודעת איך להכיל.
מזל שיש לי אתכן.
תודה!

 

[כבשה0פועה]

עצה לגבי הגודש

פשוט שערורייתית ההתנהלות של הצוות הרפואי במקרה שלך. פשוט לא מבינה איך לא נתנו לך דוסטינקס מיד אחרי ההפלה. ככל שאני מבינה (לא ניסיתי, מקריאה) הכדור לא עובד אחרי תקופה אלא בסמוך ללידה.
אני לא מאמינה גדולה בתרופות סבתא, אבל עלי כרוב מקלים מאוד מהגודש, מנסיון. מציעה לך להקל על הגודש בעזרת עלי כרוב שתשימי בחזיה לדקות בודדות, עד שהעלה יתרכך מעט ויתחמם קצת. הזהרי שלא לרוקן את השד, כי זה רק יגביר את ייצור החלב במקום לאותת לגוף שלא לייצר חלב...

&nbsp

 

[מרעישה בשקט]

מוסיפה מנסיוני לגבי הגודש

לפני הלידה השקטה שאלתי על כדורים למניעת גודש, אמרו שבשבוע כזה לא צריך. בביקור רופאים לפני השחרור הם התחילו להתלבט אם כן או לא. אני הייתי כבר 24 שעות אחרי הלידה, מותשת ומיואשת מהיחס של הצוות ורק רציתי הביתה. הטעות שלי היתה שלא חשבתי לבקש מרשם שיהיה לי ליתר בטחון, וככה ביליתי את הסופ"ש עם גודש מהגיהנום ומוקד אחיות של הכללית שמסרב להפנות אותי למיון כי זה לא מקרה חירום.
3 ימים אחרי הלידה השקטה השגתי מרשם וכדורים ולקח עוד כ-4 או 5 ימים עד שהגודש נרגע.

לצערי את אותה הטעות (לא לקחת מרשם ליתר בטחון) עשיתי גם בגרידה שבוע 13, ושוב בשישי בערב הגודש הגיע במלוא הדרו. הצלחתי להשיג מרשם בשבת בבוקר (דרך קרובת משפחה) ושילמתי הון בשביל שני הכדורים הקטנים הללו (שעם מרשם רגיל של הקופה עולים בערך 5 ש"ח).

אצלי תרופות סבתא כמו עלי כרוב וקירור של השד לא הועילו בכלל.
לדעתי אם הגודש חריף, יש מקום לקחת את הכדורים גם אם עברו כמה ימים ממועד הלידה. ההנחיה במקרה כזה היא חצי כדור כל 12 שעות.
חייבת לציין שרופאת המשפחה שלי סירבה בזמנו לתת לי מרשם כי היא לא ידעה להנחות אותי לגבי המינון והתדירות, ולכן נאלצתי לבקר במרכז בריאות האישה ולחזות בכל ההריוניות שמגיעות למעקב/שקיפות/מוניטור.

 

[כבשה0פועה]

משתתפת בצערך, טל

החוויה שאת מתארת פשוט נוראית. קוראת וכואבת איתך. קודם כל על הפסקת ההריון הרצוי שלך, אבל גם על האופן שהתהליך נעשה ללא התחשבות. נורא.
כמי שילדה בלידות רגילות (אני כאן על רקע הפלות בשבועות מוקדמים באמצעות ציטוטק), חושבת שדווקא בלידה שקטה היחס צריך להיות אפילו יותר רגיש ואמפטי מאשר ליולדת רגילה, בגלל הרגישות, בגלל שברגע השחרור נשאר רִיק.
אחרי שתתאוששי מעט, חושבת שהעלאת ההתרחשות על הדף ופניה לבית החולים / למשרד הבריאות תמנע מאחרות את החוויה הקשה ובמידה מסוימת עשויה להעצים אותך במובן של שליטה מסוימת על המצב.
מאחלת לך שתצליחי-תצליחו להתמודד ביחד עם האבדן, ושברגע שתבחרו לחזור ולנסות - בריאות וידיים מלאות.

 

[Tal893]

את צודקת..

הפורום הזה בהחלט גרם לי להסתכל על הדברים בצורה קצת שונה.
אני אתחיל לכתוב את הדברים ואולי אפילו לפנות לבית החולים מוקדם יותר משחשבתי.. אולי זה גם יעזור לתהליך ההחלמה?
תודה רבה !

 

[כבשה0פועה]

הלוואי שיעזור

אמנם על רקע אחר לגמרי, אבל גם עבורי הפורום (ומקבילו 'הריון אחרי אבדן - תמיכה') היה קרש הצלה. חלק מהקושי הרגשי נובע מחוסר השליטה בגורל, ופעולות מסוימות כגון בירור רפואי, תלונה על התייחסות הצוות הרפואי - מחזירות ולו במעט את השליטה לידיים.
שולחת חיבוק גדול.

 

[תמר תמרוני]

היי טל,
עברתי לידה שקטה בשבוע 27 לפני שבועיים.
צר לי שנאלצת לעבור כזה תהליך קשה וכואב ללא עזרת צוות רפואי שאמור להיות שם בדיוק ברגעים האלו..
יכולה לספר לך שאצלי בלידה באמת ניסו להיות בסדר עד כמה שאפשר, אבל כל כך ניסו לדחות את המעבר שלי לחדר הלידה שהייתי לא רחוקה מללדת באמצע המסדרון במחלקת נשים. כמו שאת מתארת גם אצלי אף אחד לא נכנס מיוזמתו אלא רק לאחר תחינות של בעלי.
בהחלט מסכימה עם הבנות שהגיבו מעליי שאת צריכה להעלות את הדברים האלו ולעורר אצלם קצת מודעות. לך זה אומנם לא יעזור אבל אולי יקל (ולו במעט) על בנות אחרות שלצערנו עוד יחוו דברים מהסוג הזה.
מאחלת לך חוייה מתקנת (בקרוב- אמן!!!). אם את מעוניינת לפרט יותר אני גם אשמח לשמוע... חיבוק ענק

 

[Tal893]

כלכך מבינה אותך

היי תמר, אני כלכך מכירה את זה. אותי בכלל לא רצו להעביר לחדר לידה. אחות אחת אמרה לי שהחדר לידה עמוס. עמוס?? עמוס?? ואם הייתי יולדת ילדה בריאה הוא לא היה עמוס?
פתאום עכשיו אני נזכרת, שהמבלך כל הצירים לא השמעתי קול . ממש השתדלתי להיות "ילדה טובה". ממש לקראת הלילה מצאתי את עצמי צורחת. עכשיו אני מבינה למה צרחתי. לא מכאב. פשוט מתסכול. מהיחס. מחוסר הרגישות.
אני אוסיף ואומר, שלא נתנו לי אפידורל או חומר מטשטש כי אמרו לי שבדרך כלל בשבוע כזה לא נותנים (שבדיעבד התברר לי שזו שטות גמורה). ואני תוהה לעצמי, לא מספיק הכאב הרגשי והנפשי ? לא מספיק הרגשת הכשלון? פשוט כאב לב.

תודה על התמיכה והאוזן הקשבת. כל תגובה פה מרימה אותי קצת יותר למעלה.
אנחנו בהחלט ננסה בקרוב (כשיתאפשר לנו- לאחר הבירורים הרפואיים) להרחיב את המשפחה שלנו. בשורות טובות ורק טוב! טל

 

[גלית 126]

משתתפת בצערך על אובדן ההריון

אני עברתי לידה שקטה לפני חודש וחצי בשבוע 23+ ואני יכולה להגיד לך שהצוןות הרפואי במחלקת נשים נכנס לחדרי רק בשביל לתת לי כדורים בשביל התחלת הצירים, מלבד רופאה אחת שנכנסה אליי וממש שאלה לשלומי וסיפרה לי על עוד מקרים של בנות שעברו את זה. הפחד שלי מלהיות בחדר לידה בידיעה שאני הולכת ללדת תינוקת מתה הפחידה אותי וכנראה מהפחד שתקתי למרות הכאבים וכשהעבירו אותי לחדר לידה כבר התחלתי להרגיש שהיא יוצאת. המיילדות בחדר לידה לא השאירו אותי רגע לבד, נכנסו אליי, דיברו איתי, בכו איתי ועודדו אותי.
מאחלת לך שבע"ה בהריון הבא תצאי עם ידיים מלאות, אמן!!!