הפסקת הריון גם לי זה קרה
לשתף או לא לשתף זה יעזור?!
זה בכלל עוזר?
לפני 3 שבועות, בשבוע 17 + , נאלצתי להפסיק את ההריון שלי, להיפרד מהתינוקת שלי, לא לפני שהגעתי לרופא מומחה כדי שיספר לי את מה שכבר נאמר לי בסקירה כמה ימים לפני - שיש מומים רבים כנראה גם תסמונת, אבל ככה החלטתי שלא אעשה שום פעולה גורלית מבלי ששמעתי עוד דעה מהרופא הכי טוב שיכולתי למצוא!
(נזכרת איך אני מדברת עם הפקידה בוכה ומתייפחת לה בטלפון..)
עברתי ועדה להפסקת הריון.נערך לי ניתוח בהרדמה כללית, עם הרחבה מוקדמת של צוואר הרחם עם הלמיניריות שזה סיוט מקדים חודרני כואב בפני עצמו.
זה היה הריון ראשון שלי, נקלטתי מהר, הרגשתי שאני מקבלת פיצוי על שנים קשות
( אמא חולה שנים, מוות שלה, שנתיים שהייתי באבלות ובחירה שלי בלהמשיך, לחיות ולבחור באור באופטימיות...). ואז זהו נגמר, נגנז לי החלום. לכאורה לא היה הכי אידיאלי להביא תינוקת עם החבר לשעבר (אך כך קרה..) הייתי מוכנה לקחת הכל בשתי יידים והתכוננתי לחיים של אם חד הורית, ושמחתי, הייתי בהודייה כל כך גדולה, לקום בבוקר עם תקווה וטעם לחיים לא חוויתי כזו הרגשה מיוחדת מעולם. כעת הריקנות שאני חווה לעומת המלאות, הכניסה ל"מועדון״ של הנשים שקרה להם מקרה כזה או אחר, שמתי לב שמסתודדים שאישה בהריון אחרת עוברת זאת אומרת : לא מדברות לידה, לא מספרות לה את אשר קרה, מרחיקות ממנה את זה! והקנאה שלי שאני רואה אישה בהריון ( חלילה וחס לא מאחלת לה רע, אני פשוט מקנאה, ומשתדלת לא לבהות ולא לבכות..) ומעבר לזמן ולריפוי שלי, אני גם יודעת שהריון נוסף עם הגבר שהיה לא בא בחשבון, ויודעת שקיימות עוד אופציות פשוט אני לא יודעת כעת, באמת שלא וזה גם חייבת להודות מגדיל לי את הכאב ...יש גם את רגשות האשם שמבלי אזהרה והתראה נכנסים לי מה״דלת האחורית״... אני שבורה וכואבת... והחלטתי לנסוע קצת, אז טסה קצת לא יודעת לכמה זמן... והתחלתי את השיתוף בשאלה האם לשתף או שלא? כי שמתי לב שאני משתפת או שנשים משתפות אותי זה לא מנחם אותי מהאובדן הפרטי שלי.. ועדיין מוצאת את עצמי נמשכת לפורום הזה, קוראת את נבכי נשמתן של נשים אחרות, כואבת עבורן כואבת עבורי, ואנחנו לא לבד, אנחנו רבות
( אולי זה ישמע תמים אבל באמת שלא ידעתי, לא ידעתי כמה זה נפוץ) לא מבינה את ההגיון-- וכנראה שהחלק הבריא שלי רוצה להתקדם ולהמשיך, והחלק הכואב? מה יהיה איתו? זה כמו אובדן של אדם אהוב? תמיד יהיה שם והמוח ילמד להתרגל ? גם נראה לי שמכרסם בי פחד חדש להיכנס להריון ושאולי זה יקרה לי שוב... אני מאוד מבינה שאין שליטה לא על הטוב ולא הרע - שאלו חדשות טובות מצד אחד כי הכל פתוח ומצד שני חדשות לא טובות כי יכול להיות שמשהו לא נעים יקרה לי שוב... זהו מצבי בימים אלה, אני מודה לכן על ההקשבה
לשתף או לא לשתף זה יעזור?!
זה בכלל עוזר?
לפני 3 שבועות, בשבוע 17 + , נאלצתי להפסיק את ההריון שלי, להיפרד מהתינוקת שלי, לא לפני שהגעתי לרופא מומחה כדי שיספר לי את מה שכבר נאמר לי בסקירה כמה ימים לפני - שיש מומים רבים כנראה גם תסמונת, אבל ככה החלטתי שלא אעשה שום פעולה גורלית מבלי ששמעתי עוד דעה מהרופא הכי טוב שיכולתי למצוא!
(נזכרת איך אני מדברת עם הפקידה בוכה ומתייפחת לה בטלפון..)
עברתי ועדה להפסקת הריון.נערך לי ניתוח בהרדמה כללית, עם הרחבה מוקדמת של צוואר הרחם עם הלמיניריות שזה סיוט מקדים חודרני כואב בפני עצמו.
זה היה הריון ראשון שלי, נקלטתי מהר, הרגשתי שאני מקבלת פיצוי על שנים קשות
( אמא חולה שנים, מוות שלה, שנתיים שהייתי באבלות ובחירה שלי בלהמשיך, לחיות ולבחור באור באופטימיות...). ואז זהו נגמר, נגנז לי החלום. לכאורה לא היה הכי אידיאלי להביא תינוקת עם החבר לשעבר (אך כך קרה..) הייתי מוכנה לקחת הכל בשתי יידים והתכוננתי לחיים של אם חד הורית, ושמחתי, הייתי בהודייה כל כך גדולה, לקום בבוקר עם תקווה וטעם לחיים לא חוויתי כזו הרגשה מיוחדת מעולם. כעת הריקנות שאני חווה לעומת המלאות, הכניסה ל"מועדון״ של הנשים שקרה להם מקרה כזה או אחר, שמתי לב שמסתודדים שאישה בהריון אחרת עוברת זאת אומרת : לא מדברות לידה, לא מספרות לה את אשר קרה, מרחיקות ממנה את זה! והקנאה שלי שאני רואה אישה בהריון ( חלילה וחס לא מאחלת לה רע, אני פשוט מקנאה, ומשתדלת לא לבהות ולא לבכות..) ומעבר לזמן ולריפוי שלי, אני גם יודעת שהריון נוסף עם הגבר שהיה לא בא בחשבון, ויודעת שקיימות עוד אופציות פשוט אני לא יודעת כעת, באמת שלא וזה גם חייבת להודות מגדיל לי את הכאב ...יש גם את רגשות האשם שמבלי אזהרה והתראה נכנסים לי מה״דלת האחורית״... אני שבורה וכואבת... והחלטתי לנסוע קצת, אז טסה קצת לא יודעת לכמה זמן... והתחלתי את השיתוף בשאלה האם לשתף או שלא? כי שמתי לב שאני משתפת או שנשים משתפות אותי זה לא מנחם אותי מהאובדן הפרטי שלי.. ועדיין מוצאת את עצמי נמשכת לפורום הזה, קוראת את נבכי נשמתן של נשים אחרות, כואבת עבורן כואבת עבורי, ואנחנו לא לבד, אנחנו רבות
( אולי זה ישמע תמים אבל באמת שלא ידעתי, לא ידעתי כמה זה נפוץ) לא מבינה את ההגיון-- וכנראה שהחלק הבריא שלי רוצה להתקדם ולהמשיך, והחלק הכואב? מה יהיה איתו? זה כמו אובדן של אדם אהוב? תמיד יהיה שם והמוח ילמד להתרגל ? גם נראה לי שמכרסם בי פחד חדש להיכנס להריון ושאולי זה יקרה לי שוב... אני מאוד מבינה שאין שליטה לא על הטוב ולא הרע - שאלו חדשות טובות מצד אחד כי הכל פתוח ומצד שני חדשות לא טובות כי יכול להיות שמשהו לא נעים יקרה לי שוב... זהו מצבי בימים אלה, אני מודה לכן על ההקשבה
