אפשר לחלוק גם אובדן שקרה לי לפני שנתיים?
היו לי 2 הריונות שנפלו. הריון מחוץ לרחם וההריון הזה שלא התפתח ונפל בשבוע 10 בהפלה יזומה.
בגלל שההריון מחוץ לרחם הגיע בתקופה שעוד הייתי בשוק מהלידה הראשונה, הייתה לי דווקא הקלה של ממש כשהוא נפל, למעט הטראומה שהייתה יכולה להגרם לבת שלי ולבעלי אם הייתי מתה (והייתי קרובה מאוד לזה).
לעומתו, התקופה שבה היה ההריון שנפל, הייתה תקופה גרועה מאוד בבית. בעלי לא עבד כמה שנים ורמת המתח והריחוק בינינו הייתה בלתי נסבלת. במידה מסוימת אפילו זרות.
ואז קרה ההריון הזה, בגלל חוסר זהירות שלי, ואולי גם כי ידעתי שאחרת לא יקרה הריון (היה לו חשש כלכלי, והוא רצה לדחות).
נכון. לא הייתי בסדר. והגוף שלי ידע את זה. הוא ידע שההריון לא רצוי לשנינו, ולכן גרם לעובר לא להתפתח.
בשבוע 6 הלכתי לראות דופק, ולא היה. אמרו לי לבוא בשבוע הבא. שבוע 7 הלכתי לראות דופק ולא היה. אמרו לי לבוא בעוד שבוע. בשבוע 8 הלכתי ולא היה. ובשבוע 9 כבר אמרו לי לקבוע תור לרופאת הנשים שלי. כל בדיקות הדופק בוצעו כשאני לבד, לראשונה בהריונות שלי, והוא שומר על הבנות בבית.
היא אמרה לי שהיא מתנצלת והפנתה אותי להפלה.
לא רציתי את בעלי בבית החולים. עד כדי כך היינו מרוחקים. והוא גם אמר לי שלא ננסה עכשיו עוד פעם בחנייה של בית החולים בתאריך שקבענו להתחיל לנסות.
ההפלות המוקדמות בתל השומר, מבוצעות במיון יולדות, בחדר הצמוד לחלון אליו מגיעות הנשים בחודש התשיעי עם הבטנים הענקיות להרשם ללידות.
ואני מגיעה עם בטן קטנה ועובר לא מפותח לחדר ליד.
מסבירים לי, והולכים לאולטרסאונד המגלה שתיקה נוראית.
היציאה בחזרה מן האולטרסאונד לחדר הרופא עוברת דרך חלון שחרור ילודים.
הכניסו לי את הציטוטק ושלחו אותי הביתה.
יומים אחר כך, משלא אירעה ההפלה, נאלצתי לעבור את אותו המסלול בין חלון הרישום ללידות שמעבר לקיר הכסאות, לחלון שחרור הילודים בדרך לעוד ציטוטק.
והכי נוראה הייתה הבדידות. לבד בחוויה כשמי שאיתי בבית נמצא שם וזר לי כל כך.
מאז שיפרנו את הזוגיות ואני הדחקתי ומדחיקה. אבל עדיין נושאת איתי את תמונת האולטרסאונד האחרון שלו. שק הריון שבו נמצא עובר כל כך קטנטן, דחוק לפינה, שאינו ממלא אותו.
ואף אחד לא מבין. לא ההורים שלי שכועסים למה לא סיפרתי להם עלזה, ולא בעלי שזוכר עוד את הזרות שלנו בתקופה זו, וטוען שאני לא עברתי את זה לבד, ושגם הוא בכה על זה.
עד כדי כך היינו זרים אז.
היו לי 2 הריונות שנפלו. הריון מחוץ לרחם וההריון הזה שלא התפתח ונפל בשבוע 10 בהפלה יזומה.
בגלל שההריון מחוץ לרחם הגיע בתקופה שעוד הייתי בשוק מהלידה הראשונה, הייתה לי דווקא הקלה של ממש כשהוא נפל, למעט הטראומה שהייתה יכולה להגרם לבת שלי ולבעלי אם הייתי מתה (והייתי קרובה מאוד לזה).
לעומתו, התקופה שבה היה ההריון שנפל, הייתה תקופה גרועה מאוד בבית. בעלי לא עבד כמה שנים ורמת המתח והריחוק בינינו הייתה בלתי נסבלת. במידה מסוימת אפילו זרות.
ואז קרה ההריון הזה, בגלל חוסר זהירות שלי, ואולי גם כי ידעתי שאחרת לא יקרה הריון (היה לו חשש כלכלי, והוא רצה לדחות).
נכון. לא הייתי בסדר. והגוף שלי ידע את זה. הוא ידע שההריון לא רצוי לשנינו, ולכן גרם לעובר לא להתפתח.
בשבוע 6 הלכתי לראות דופק, ולא היה. אמרו לי לבוא בשבוע הבא. שבוע 7 הלכתי לראות דופק ולא היה. אמרו לי לבוא בעוד שבוע. בשבוע 8 הלכתי ולא היה. ובשבוע 9 כבר אמרו לי לקבוע תור לרופאת הנשים שלי. כל בדיקות הדופק בוצעו כשאני לבד, לראשונה בהריונות שלי, והוא שומר על הבנות בבית.
היא אמרה לי שהיא מתנצלת והפנתה אותי להפלה.
לא רציתי את בעלי בבית החולים. עד כדי כך היינו מרוחקים. והוא גם אמר לי שלא ננסה עכשיו עוד פעם בחנייה של בית החולים בתאריך שקבענו להתחיל לנסות.
ההפלות המוקדמות בתל השומר, מבוצעות במיון יולדות, בחדר הצמוד לחלון אליו מגיעות הנשים בחודש התשיעי עם הבטנים הענקיות להרשם ללידות.
ואני מגיעה עם בטן קטנה ועובר לא מפותח לחדר ליד.
מסבירים לי, והולכים לאולטרסאונד המגלה שתיקה נוראית.
היציאה בחזרה מן האולטרסאונד לחדר הרופא עוברת דרך חלון שחרור ילודים.
הכניסו לי את הציטוטק ושלחו אותי הביתה.
יומים אחר כך, משלא אירעה ההפלה, נאלצתי לעבור את אותו המסלול בין חלון הרישום ללידות שמעבר לקיר הכסאות, לחלון שחרור הילודים בדרך לעוד ציטוטק.
והכי נוראה הייתה הבדידות. לבד בחוויה כשמי שאיתי בבית נמצא שם וזר לי כל כך.
מאז שיפרנו את הזוגיות ואני הדחקתי ומדחיקה. אבל עדיין נושאת איתי את תמונת האולטרסאונד האחרון שלו. שק הריון שבו נמצא עובר כל כך קטנטן, דחוק לפינה, שאינו ממלא אותו.
ואף אחד לא מבין. לא ההורים שלי שכועסים למה לא סיפרתי להם עלזה, ולא בעלי שזוכר עוד את הזרות שלנו בתקופה זו, וטוען שאני לא עברתי את זה לבד, ושגם הוא בכה על זה.
עד כדי כך היינו זרים אז.
