חורף הכי קר שהיה
New member
חודש אחרי
ההריון הזה התחיל אחרי כמעט 4 חודשי ניסיון. הרבה שמחה והתרגשות. בשקיפות התבשרתי על עובר זכר ותוצאה "מצויינת" בבדיקה. סיפרנו באותו יום להורים ואחים. אחרי שבוע וחצי, כשעברי אצל רופאת הנשים שלי כדי לקבל מרשם, נתבקשתי לחכות כי הרופאה רוצה לדבר איתי. שעת המתנה שעברה כמו שנה שלמה, רופאת הנשים הסבירה לי שבתוצאות של הבדיקה המשולבת, קיבלתי הערה של סיכון מוגבר לתסמונת דאון(תוצאה של אחד לתשעים) ועלי לגשת ליעוץ גנטי. אותו סופ"ש עבר כגיהנום וכבר ביום שני הייתי אצל פרופסור שוחט שמאוד הרגיע אותי והפנה אותי למי שפיר. כעבור יומיים הייתי בסקירה מוקדמת. עברנו על כל איבר ואיבר בקפדנות , הכל היה תקין עד שהגענו לרגליים. מהשהו לא בסדר, לא תקין. מום קשה בשני הרגליים. בכי, דמעות אכזבה. לא רציתי להאמין. סקירה חוזרת בבית חולים ועוד סקירה באופן פרטי. כולם חזרו על אותן המילים...אין עתיד לתינוק הזה.
עברתי גרידה בשבוע 18. אני מרגישה שבחודש הזה הזדקנתי 10 שנים...בכיתי בלי סוף והרבה ייסורי מצפון מה אם בכל זאת יש טעות בסקירה.
בעלי בעיקר הסתגר מבפנים ומבחוץ עידד אותי שמזל שגילו את זה עכשיו ולא מאוחר יותר. הרגשתי שאני חיה רק בשביל הבת שלי בת השלוש. שאבתי ממנה הרבה כוחות.
לצערי סיפרנו גם לה על ההריון והיא עדיין חושבת שאני בהריון למרות שניסיתי להסביר לה כמה שאפשר. השבוע סיפרה לגננת שלה שלאמא יש תינוק בבטן והגננת אמרה לי מזל טוב....ואני עם דמעות בעיניים ברחתי מהגן.
השבוע אני אמורה לקבל את התשובה של הצ'יפ הגנטי.
מנסה לשכוח, אבל קשה...מקווה רק לטוב ושהריון הבא יהיה הרבה יותר מוצלח וכולנו.
ההריון הזה התחיל אחרי כמעט 4 חודשי ניסיון. הרבה שמחה והתרגשות. בשקיפות התבשרתי על עובר זכר ותוצאה "מצויינת" בבדיקה. סיפרנו באותו יום להורים ואחים. אחרי שבוע וחצי, כשעברי אצל רופאת הנשים שלי כדי לקבל מרשם, נתבקשתי לחכות כי הרופאה רוצה לדבר איתי. שעת המתנה שעברה כמו שנה שלמה, רופאת הנשים הסבירה לי שבתוצאות של הבדיקה המשולבת, קיבלתי הערה של סיכון מוגבר לתסמונת דאון(תוצאה של אחד לתשעים) ועלי לגשת ליעוץ גנטי. אותו סופ"ש עבר כגיהנום וכבר ביום שני הייתי אצל פרופסור שוחט שמאוד הרגיע אותי והפנה אותי למי שפיר. כעבור יומיים הייתי בסקירה מוקדמת. עברנו על כל איבר ואיבר בקפדנות , הכל היה תקין עד שהגענו לרגליים. מהשהו לא בסדר, לא תקין. מום קשה בשני הרגליים. בכי, דמעות אכזבה. לא רציתי להאמין. סקירה חוזרת בבית חולים ועוד סקירה באופן פרטי. כולם חזרו על אותן המילים...אין עתיד לתינוק הזה.
עברתי גרידה בשבוע 18. אני מרגישה שבחודש הזה הזדקנתי 10 שנים...בכיתי בלי סוף והרבה ייסורי מצפון מה אם בכל זאת יש טעות בסקירה.
בעלי בעיקר הסתגר מבפנים ומבחוץ עידד אותי שמזל שגילו את זה עכשיו ולא מאוחר יותר. הרגשתי שאני חיה רק בשביל הבת שלי בת השלוש. שאבתי ממנה הרבה כוחות.
לצערי סיפרנו גם לה על ההריון והיא עדיין חושבת שאני בהריון למרות שניסיתי להסביר לה כמה שאפשר. השבוע סיפרה לגננת שלה שלאמא יש תינוק בבטן והגננת אמרה לי מזל טוב....ואני עם דמעות בעיניים ברחתי מהגן.
השבוע אני אמורה לקבל את התשובה של הצ'יפ הגנטי.
מנסה לשכוח, אבל קשה...מקווה רק לטוב ושהריון הבא יהיה הרבה יותר מוצלח וכולנו.