הצעירים שעזבו את ישראל - ומצליחים במוסקווה:
"לחזור לארץ? בלתי אפשרי לקנות דירה - המחירים מטורפים"
כשלושה עשורים לאחר גל העלייה מבריה"מ לשעבר, צעירים רבים עדיין לא מצליחים להשתלב בחברה הישראלית ■ הם מספרים על יחס מפלה, חשדנות כלפי יהדותם, היעדר רשת תמיכה ויוקר המחיה - שדוחפים אותם לחזור למקורות ולחפש הזדמנויות כלכליות במוסקווה
שוקי שדה
10.01.2019 20:40 עודכן ב: 11.01.2019 09:21
בקור המוסקוואי אניסים בראודה משפשף את ידיו בחוזקה תוך שהוא מנסה להצית סיגריה. בחוץ מינוס 3 מעלות, טמפרטורה שלא אמורה להיות זרה לו, אבל הוא אומר ש–11 שנה של שהות בישראל שינו בו משהו. "כשהייתי בארץ סבלתי מחום באופן קשה. בגלל זה החלטתי לגור בירושלים, שם יש הקלה בערב גם אחרי היום הכי חם", הוא אומר. "בשנה האחרונה שלי בישראל פתאום התחלתי להתרגל, וחום נהפך בשבילי למשהו רגיל. עכשיו, כשחזרתי לפה, אין לי סיכוי להתרגל בחזרה לקור. כמו שסבלתי מהחום בישראל, עכשיו אני סובל מהקור ברוסיה".
את בראודה, 34, אני פוגש במבנה מקורה במרכז מוסקווה, שהיה שוק אוכל רגיל בתקופה הקומוניסטית ונהפך לשוק אוכל אופנתי בסגנון שניתן לראות בשרונה מרקט בתל אביב ובערים גדולות אחרות בעולם. אפשר למצוא כאן הכל, ובעושר מרהיב. בדוכן אחד נתחי בשר מכל הסוגים פרושים לעין כל, בדוכן אחר לחמים טריים ליד עוגות, ולא רחוק משם תור גדול למרק וייטנאמי מזין ומלא בכל טוב. בסמוך ניצב דוכן פירות ים ודגים, שאפשר להתרשם בו מאקווריום שבו שוחים סרטנים חיים. בתוך כל השפע הזה יש לבראודה דוכן עם אוכל מישראל: המאכל הפופולרי שמוגש על הבר הוא כמובן חומוס, אבל מלבד זאת אפשר למצוא גם סביח, קבב, פרגית, שקשוקה ופלאפל. אם מבקשים, יש גם קפה שחור. זה המקום הרביעי של בראודה במוסקווה, שאותו פתח לפני שנתיים, כשנפתח שוק האוכל. מעל לבר שלט ניאון ירוק מכריז על שם המקום: חומוס מוסקווה־ירושלים.
בראודה עלה לישראל ב–2001, כשהוא בן 17, ללא הוריו. הוא שירת ביחידה קרבית, השתחרר ולמד באוניברסיטה לימודי אסלאם ומזרח תיכון. במקביל, הוא עבד כמאבטח בעיר העתיקה בירושלים ליד מוסדות עטרת כהנים. בשלב מסוים נסע עם חברתו, כיום אשתו, בחזרה לרוסיה ובשש השנים האחרונות הם שם. המהלך הזה לא היה בדיוק מתוכנן. "כשגרתי בירושלים בא חבר שלי ממוסקווה לביקור בארץ", הוא מספר, "הכנתי לו חומוס בבית. הוא אמר לי, חצי בצחוק, למה שלא תבואו להכין חומוס במוסקווה. אבל אז זה התחיל להתגלגל ברצינות. הגעתי למוסקווה לאיזה אירוע שהוא אירגן — דוכני אוכל בפסטיבל מוזיקה, משהו קטן יחסית. הדוכן היה די מוצלח ואנשים התעניינו. כשחזרתי לארץ בדיוק סיימתי את התואר ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חשבתי לנסוע לברלין או לאוסטרליה, אבל זה לא הסתדר. אמרתי לעצמי שאחתוך למוסקווה. אני ממוסקווה וגם אשתי, זו העיר שלנו בעצם. הגעתי לכאן עם 600 דולר, סכום שידעתי שאני יכול להשקיע ועדיין לא להישאר רעב. זה התחיל בקטע רומנטי ונהפך לעסק. לא חשבתי מראש שאהיה איש עסקים, שמתעסק במספרים ובתוכניות אסטרטגיות. פשוט קמתי והתחלתי לעשות משהו. היום אני מעסיק 30 עובדים".
ארץ האפשרויות החדשה
בניגוד לגל העלייה הגדול של שנות ה–90, אז מאות אלפי עולים הגיעו לישראל היישר ממדינה קומוניסטית, בראודה הגיע לישראל מרוסיה שהחלה להיפתח למערב ולהיות קפיטליסטית. לדבריו, הוא התוודע לציונות במועדון נוער של הסוכנות. "היינו חבורה גדולה של עשרות צעירים יהודים במוסקווה, ותוך כמה שנים, בין 2000 ל–2004, 80% עלו לישראל. רובם חזרו לרוסיה כעבור שנה־שנתיים־שלוש".
למה?
בראודה: "כיום מוסקווה היא כמו ארה"ב. זה מקום שאתה יכול לממש את עצמך, עם הרבה אפשרויות. אפשר להרוויח, להתקדם וללמוד. עם כל האהבה שיש לי לישראל, כאן במוסקווה דברים מתנהלים בצורה נוחה יותר. אם לא נולדת בארץ, ואין לך חברים מהילדות, ואתה כן בן אדם שרוצה להשתלב ולהתערות, אז התחושה היא שקשה לטפס בסולם החברתי, להתברג במערכות. במוסקווה אני מכיר את כולם, יש לי פה מערכת תמיכה בכל מיני תחומים. צריך גם לזכור שעד לפני חמש שנים בערך הכלכלה הרוסית פרחה והיו פה הזדמנויות. ולכן יש אנשים שהעדיפו לחזור".
לדברי בראודה, בישראל אפשר להצליח בעיקר בתחום אחד. "אם הייתי מתכנת, הייתי נשאר בארץ ומוצא את עצמי", הוא אומר, "כשאתה אדם של מדעי הרוח, זה יותר קשה, לפחות בגיל צעיר. אצל מתכנתים החברות באות אליך. אולי בזכות לימודי התואר הראשון שלי, יכולתי ללכת לעבוד במערכת הביטחון, אבל לי זה לא התאים. לכן, החלטתי בסופו של דבר שארד מהארץ ואנסה את עצמי במקומות אחרים. לא טעיתי. אני לא מצטער על שום דבר".
ניסית לפתוח חומוס בישראל?
"ברוסיה יש עיר בשם טולא שמייצרים בה את הסמובר. יש אמירה ברוסית שאומרת — אין טעם לבוא לטולה עם סמובר משלך. אותו דבר עם החומוס. כאן זה בקושי היה קיים. חומוס שהוא בינוני בישראל, נחשב כאן הטופ. אז ברור שכאן היה לי יתרון יחסי".
איך הישראלים ילידי הארץ מסתדרים?
"הם לא יכולים לחזור למוסקווה, אבל יש להם משפחות וחברים. חבר שעובד בבנק, חבר שעובד במקום אחר. יש להם מערכת תמיכה רחבה יותר שיכולה למשוך אותם לכל מיני מקומות. אתה מכיר מישהו פה, מישהו שם. ככה זה עובד. אני לא הצלחתי לייצר רשת תמיכה כזאת". לדברי בראודה, מה שתרם להחלטה להישאר במוסקווה היתה הידיעה שלו ולאשתו, שמגדלים כיום את בנם בן החמש, תהיה דירה ששייכת למשפחה בעיר. "ברגע שיש לך דירה, אתה יוצא מהמעגל הזה שכל ראשון בחודש יורד לך צ'ק של שכירות", הוא אומר, "תחבר את זה לעובדה שכיום מוסקווה התפתחה מאוד, וזו עיר מערבית עם סגנון חיים מערבי־אירופי. פתאום נפתחות לך כל מיני נישות, הזדמנויות, שווקים חדשים. אני מצאתי לי נישה קטנטנה משלי — של אוכל".
בין KFC למאוזוליאום של לנין
בראודה הוא אחד מ–100 אלף עולים מבריה"מ לשעבר שהגיעו לישראל מאז שנות ה–90 ועזבו לחו"ל. 45-40 אלף איש חזרו למדינות הנכללות בחבר המדינות (ארגון המאגד תשע מדינות דוברות רוסית) ואחרים היגרו לארה"ב, לקנדה, לגרמניה ולמדינות אחרות. אלה המספרים שמנפק המדען הראשי של משרד הקליטה, פרופ' זאב חנין. הערכות אחרות שפורסמו בעבר מדברות על כ–80 אלף שחזרו לחבר המדינות, ו–150–200 אלף מעולי בריה"מ לשעבר שעזבו את ישראל. חלק מהקושי להעריך נובע מכך שלא מעט אנשים חיים על הקו כאנשי עסקים, או שהם מבקרים באופן תכוף בישראל, גם אחרי שחזרו לגור ברוסיה או במקומות אחרים.
ב–2008 התבטל הצורך בהוצאת ויזה כדי להיכנס לרוסיה, מה שהגביר מאוד את זרם הטיסות והביקורים בין ישראל לרוסיה, כמו גם את הפעילות העסקית בין שתי המדינות. בין 2004 ל–2014, עד הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על רוסיה כתוצאה מהפלישה לחצי האי קרים, המדינה נהנתה מפריחה כלכלית. למרות הנסיגה של ארבע השנים האחרונות, הרי שמבקר מבחוץ שגדל על מוסקווה כבירת מסך הברזל והדיכוי, ומצד שני כמקום היחיד שבו באמת ניסו להגשים את חזון השוויון בין בני האדם, לא יכול שלא להתרשם מהעיר. במרחק של עשרות מטרים מגופתו החנוטה של ולדימיר לנין, הוגה המהפכה הקומוניסטית, ניצבים לא רק סניפי מקדונלד'ס KFC, אלא גם חנויות ענק בדומה לבתי הכלבו הגדולים של ניו יורק, פריז ולונדון, שאפשר למצוא בהם את מיטב המותגים המערביים. עצי האשוח, בצד משמרת החיילים הקבועה הקבועה לזכר החייל האלמוני בכיכר האדומה, מבטאים משהו רוסי אותנטי, אבל גם במוסקווה אווירת החג מנוצלת לטובת קידום הקניות ותרבות הצריכה. את התרבות הזאת אפשר למצוא לא רק במרכז העיר אלא גם בשכונות מרוחקות יותר, שם פזורים קניונים שנבנו לפי האב־טיפוס שהומצא במערב.
מוסקווה, דור אחד אחרי התמוטטות בריה"מ, היא עיר עולם לכל דבר, שהיתה בוודאי אטרקטיבית הרבה יותר תחת שלטון אחר מזה של פוטין. ובכל זאת, היא מציעה הזדמנויות לא רק לתאגידי ענק או לסטארט־אפים מצליחים כמו חברת שירות המוניות הישראלית גט שנוכחת בכל פינה בעיר (חלק ממייסדיה הם ישראלים־רוסים), אלא גם לאנשים שגדלו בציוויליזציה הרוסית ומחפשים להגשים את החלום הקטן שלהם בעיר הענק הזאת.
"לחזור לארץ? בלתי אפשרי לקנות דירה - המחירים מטורפים"
כשלושה עשורים לאחר גל העלייה מבריה"מ לשעבר, צעירים רבים עדיין לא מצליחים להשתלב בחברה הישראלית ■ הם מספרים על יחס מפלה, חשדנות כלפי יהדותם, היעדר רשת תמיכה ויוקר המחיה - שדוחפים אותם לחזור למקורות ולחפש הזדמנויות כלכליות במוסקווה
שוקי שדה
10.01.2019 20:40 עודכן ב: 11.01.2019 09:21
בקור המוסקוואי אניסים בראודה משפשף את ידיו בחוזקה תוך שהוא מנסה להצית סיגריה. בחוץ מינוס 3 מעלות, טמפרטורה שלא אמורה להיות זרה לו, אבל הוא אומר ש–11 שנה של שהות בישראל שינו בו משהו. "כשהייתי בארץ סבלתי מחום באופן קשה. בגלל זה החלטתי לגור בירושלים, שם יש הקלה בערב גם אחרי היום הכי חם", הוא אומר. "בשנה האחרונה שלי בישראל פתאום התחלתי להתרגל, וחום נהפך בשבילי למשהו רגיל. עכשיו, כשחזרתי לפה, אין לי סיכוי להתרגל בחזרה לקור. כמו שסבלתי מהחום בישראל, עכשיו אני סובל מהקור ברוסיה".
את בראודה, 34, אני פוגש במבנה מקורה במרכז מוסקווה, שהיה שוק אוכל רגיל בתקופה הקומוניסטית ונהפך לשוק אוכל אופנתי בסגנון שניתן לראות בשרונה מרקט בתל אביב ובערים גדולות אחרות בעולם. אפשר למצוא כאן הכל, ובעושר מרהיב. בדוכן אחד נתחי בשר מכל הסוגים פרושים לעין כל, בדוכן אחר לחמים טריים ליד עוגות, ולא רחוק משם תור גדול למרק וייטנאמי מזין ומלא בכל טוב. בסמוך ניצב דוכן פירות ים ודגים, שאפשר להתרשם בו מאקווריום שבו שוחים סרטנים חיים. בתוך כל השפע הזה יש לבראודה דוכן עם אוכל מישראל: המאכל הפופולרי שמוגש על הבר הוא כמובן חומוס, אבל מלבד זאת אפשר למצוא גם סביח, קבב, פרגית, שקשוקה ופלאפל. אם מבקשים, יש גם קפה שחור. זה המקום הרביעי של בראודה במוסקווה, שאותו פתח לפני שנתיים, כשנפתח שוק האוכל. מעל לבר שלט ניאון ירוק מכריז על שם המקום: חומוס מוסקווה־ירושלים.
בראודה עלה לישראל ב–2001, כשהוא בן 17, ללא הוריו. הוא שירת ביחידה קרבית, השתחרר ולמד באוניברסיטה לימודי אסלאם ומזרח תיכון. במקביל, הוא עבד כמאבטח בעיר העתיקה בירושלים ליד מוסדות עטרת כהנים. בשלב מסוים נסע עם חברתו, כיום אשתו, בחזרה לרוסיה ובשש השנים האחרונות הם שם. המהלך הזה לא היה בדיוק מתוכנן. "כשגרתי בירושלים בא חבר שלי ממוסקווה לביקור בארץ", הוא מספר, "הכנתי לו חומוס בבית. הוא אמר לי, חצי בצחוק, למה שלא תבואו להכין חומוס במוסקווה. אבל אז זה התחיל להתגלגל ברצינות. הגעתי למוסקווה לאיזה אירוע שהוא אירגן — דוכני אוכל בפסטיבל מוזיקה, משהו קטן יחסית. הדוכן היה די מוצלח ואנשים התעניינו. כשחזרתי לארץ בדיוק סיימתי את התואר ולא כל כך ידעתי מה לעשות. חשבתי לנסוע לברלין או לאוסטרליה, אבל זה לא הסתדר. אמרתי לעצמי שאחתוך למוסקווה. אני ממוסקווה וגם אשתי, זו העיר שלנו בעצם. הגעתי לכאן עם 600 דולר, סכום שידעתי שאני יכול להשקיע ועדיין לא להישאר רעב. זה התחיל בקטע רומנטי ונהפך לעסק. לא חשבתי מראש שאהיה איש עסקים, שמתעסק במספרים ובתוכניות אסטרטגיות. פשוט קמתי והתחלתי לעשות משהו. היום אני מעסיק 30 עובדים".
ארץ האפשרויות החדשה
בניגוד לגל העלייה הגדול של שנות ה–90, אז מאות אלפי עולים הגיעו לישראל היישר ממדינה קומוניסטית, בראודה הגיע לישראל מרוסיה שהחלה להיפתח למערב ולהיות קפיטליסטית. לדבריו, הוא התוודע לציונות במועדון נוער של הסוכנות. "היינו חבורה גדולה של עשרות צעירים יהודים במוסקווה, ותוך כמה שנים, בין 2000 ל–2004, 80% עלו לישראל. רובם חזרו לרוסיה כעבור שנה־שנתיים־שלוש".
למה?
בראודה: "כיום מוסקווה היא כמו ארה"ב. זה מקום שאתה יכול לממש את עצמך, עם הרבה אפשרויות. אפשר להרוויח, להתקדם וללמוד. עם כל האהבה שיש לי לישראל, כאן במוסקווה דברים מתנהלים בצורה נוחה יותר. אם לא נולדת בארץ, ואין לך חברים מהילדות, ואתה כן בן אדם שרוצה להשתלב ולהתערות, אז התחושה היא שקשה לטפס בסולם החברתי, להתברג במערכות. במוסקווה אני מכיר את כולם, יש לי פה מערכת תמיכה בכל מיני תחומים. צריך גם לזכור שעד לפני חמש שנים בערך הכלכלה הרוסית פרחה והיו פה הזדמנויות. ולכן יש אנשים שהעדיפו לחזור".
לדברי בראודה, בישראל אפשר להצליח בעיקר בתחום אחד. "אם הייתי מתכנת, הייתי נשאר בארץ ומוצא את עצמי", הוא אומר, "כשאתה אדם של מדעי הרוח, זה יותר קשה, לפחות בגיל צעיר. אצל מתכנתים החברות באות אליך. אולי בזכות לימודי התואר הראשון שלי, יכולתי ללכת לעבוד במערכת הביטחון, אבל לי זה לא התאים. לכן, החלטתי בסופו של דבר שארד מהארץ ואנסה את עצמי במקומות אחרים. לא טעיתי. אני לא מצטער על שום דבר".
ניסית לפתוח חומוס בישראל?
"ברוסיה יש עיר בשם טולא שמייצרים בה את הסמובר. יש אמירה ברוסית שאומרת — אין טעם לבוא לטולה עם סמובר משלך. אותו דבר עם החומוס. כאן זה בקושי היה קיים. חומוס שהוא בינוני בישראל, נחשב כאן הטופ. אז ברור שכאן היה לי יתרון יחסי".
איך הישראלים ילידי הארץ מסתדרים?
"הם לא יכולים לחזור למוסקווה, אבל יש להם משפחות וחברים. חבר שעובד בבנק, חבר שעובד במקום אחר. יש להם מערכת תמיכה רחבה יותר שיכולה למשוך אותם לכל מיני מקומות. אתה מכיר מישהו פה, מישהו שם. ככה זה עובד. אני לא הצלחתי לייצר רשת תמיכה כזאת". לדברי בראודה, מה שתרם להחלטה להישאר במוסקווה היתה הידיעה שלו ולאשתו, שמגדלים כיום את בנם בן החמש, תהיה דירה ששייכת למשפחה בעיר. "ברגע שיש לך דירה, אתה יוצא מהמעגל הזה שכל ראשון בחודש יורד לך צ'ק של שכירות", הוא אומר, "תחבר את זה לעובדה שכיום מוסקווה התפתחה מאוד, וזו עיר מערבית עם סגנון חיים מערבי־אירופי. פתאום נפתחות לך כל מיני נישות, הזדמנויות, שווקים חדשים. אני מצאתי לי נישה קטנטנה משלי — של אוכל".
בין KFC למאוזוליאום של לנין
בראודה הוא אחד מ–100 אלף עולים מבריה"מ לשעבר שהגיעו לישראל מאז שנות ה–90 ועזבו לחו"ל. 45-40 אלף איש חזרו למדינות הנכללות בחבר המדינות (ארגון המאגד תשע מדינות דוברות רוסית) ואחרים היגרו לארה"ב, לקנדה, לגרמניה ולמדינות אחרות. אלה המספרים שמנפק המדען הראשי של משרד הקליטה, פרופ' זאב חנין. הערכות אחרות שפורסמו בעבר מדברות על כ–80 אלף שחזרו לחבר המדינות, ו–150–200 אלף מעולי בריה"מ לשעבר שעזבו את ישראל. חלק מהקושי להעריך נובע מכך שלא מעט אנשים חיים על הקו כאנשי עסקים, או שהם מבקרים באופן תכוף בישראל, גם אחרי שחזרו לגור ברוסיה או במקומות אחרים.
ב–2008 התבטל הצורך בהוצאת ויזה כדי להיכנס לרוסיה, מה שהגביר מאוד את זרם הטיסות והביקורים בין ישראל לרוסיה, כמו גם את הפעילות העסקית בין שתי המדינות. בין 2004 ל–2014, עד הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על רוסיה כתוצאה מהפלישה לחצי האי קרים, המדינה נהנתה מפריחה כלכלית. למרות הנסיגה של ארבע השנים האחרונות, הרי שמבקר מבחוץ שגדל על מוסקווה כבירת מסך הברזל והדיכוי, ומצד שני כמקום היחיד שבו באמת ניסו להגשים את חזון השוויון בין בני האדם, לא יכול שלא להתרשם מהעיר. במרחק של עשרות מטרים מגופתו החנוטה של ולדימיר לנין, הוגה המהפכה הקומוניסטית, ניצבים לא רק סניפי מקדונלד'ס KFC, אלא גם חנויות ענק בדומה לבתי הכלבו הגדולים של ניו יורק, פריז ולונדון, שאפשר למצוא בהם את מיטב המותגים המערביים. עצי האשוח, בצד משמרת החיילים הקבועה הקבועה לזכר החייל האלמוני בכיכר האדומה, מבטאים משהו רוסי אותנטי, אבל גם במוסקווה אווירת החג מנוצלת לטובת קידום הקניות ותרבות הצריכה. את התרבות הזאת אפשר למצוא לא רק במרכז העיר אלא גם בשכונות מרוחקות יותר, שם פזורים קניונים שנבנו לפי האב־טיפוס שהומצא במערב.
מוסקווה, דור אחד אחרי התמוטטות בריה"מ, היא עיר עולם לכל דבר, שהיתה בוודאי אטרקטיבית הרבה יותר תחת שלטון אחר מזה של פוטין. ובכל זאת, היא מציעה הזדמנויות לא רק לתאגידי ענק או לסטארט־אפים מצליחים כמו חברת שירות המוניות הישראלית גט שנוכחת בכל פינה בעיר (חלק ממייסדיה הם ישראלים־רוסים), אלא גם לאנשים שגדלו בציוויליזציה הרוסית ומחפשים להגשים את החלום הקטן שלהם בעיר הענק הזאת.
