חוכמת הבורשט: חיי הכפולים כרוסיה בישראל
להיות רוסיה בארץ זה לא תמיד פשוט, אבל ג'ני דווקא נהנית מהחיים הכפולים שהיא מנהלת. איך אומרים? אוכלת את הדג המלוח ומשאירה אותו שלם
"ג'ני? את אמריקאית?"
"רוסיה"
"מה? את בכלל לא נראית רוסיה!"
..... תודה?
את השיחה הקצרה הזו אני מנהלת במשך כל חיי, כמעט בכל פעם שאני פוגשת אדם חדש. אולי זו העברית התקנית, האות ר' שאני מצליחה להגיד מבלי שהיא תתגלגל לי על הלשון, או פשוט העובדה שבלוטו הגנים הרוסי די נדפקתי, משום מה זה תמיד מפתיע אנשים לגלות שהמוצא שלי זהה לזה של מריה שראפובה, אירינה שייק ופיליפ קירקורוב. ומצד שני, הם חושבים שהעובדה שאני נראית כאילו נולדתי בארץ ההמבורגרים לעומת ארץ הקוויאר היא מחמאה.
בגלל שאני רוסיה מנומסת אני לא טורחת לתקן אנשים ולהסביר שאני דווקא ממש אוהבת את המוצא שלי, ושבמהות שלי אני ממש, אבל ממש רוסיה, כזו שמתה על דג מלוח ועגבניות בחומץ, מעדיפה את הוודקה שלה קפואה בכוסות של שוט וחוגגת את ראש השנה האמיתי בסילבסטר.
במהלך 30 השנים בהן אני חיה בישראל למדתי שיש הבדל בין עולה חדש ממקום אחד לזה ממקום אחר, ובכלל, יש היררכיה שלמה של עליות. להיות אמריקאי זה תמיד מגניב, וכל רד-נק עם איי קיו של אוגר והורים שיש ביניהם קשר משפחתי יהיה לנצח מעניין ומרגש יותר מצבר, גם אם קוראים לו עומר אדם או בן-אל תבורי. תשאלו כל ישראלי שהיה באמריקה לתקופה של יותר מחמישה שבועות והוא יגיד לכם שמבחינתו (ומבחינתו בלבד) הוא לגמרי אמריקאי - כזה שלפעמים בורחות לו מילים באנגלית (קלוקלת) ומשפטים כמו "כשאני חייתי בניו יורק היה לי דיינר קבוע שאכלתי בו ברקפסט" למרות שטכנית הוא בכלל גר על הספה של חבר של דוד שלו מחוץ לג'רזי וכל מה שהוא עשה במהלך "חייו בניו יורק" היה להעלות לאינסטגרם תמונות היפסטריות של ברוקלין וללמוד להזמין קפה בסטארבאקס בלי להתבלבל.
קצת מתחת לאמריקאים נמצאים כל העולים ממקומות שנשמעים לנו אקוזטיים - קובנים, דרום אפריקאים, אירים, פינים, קרואטים, איסלנדים ועוד כל מני מקומות שרבים מהישראלים גילו על המפה רק כשהתחילו לצוץ לשם טיסות לואו קוסט. מיד אח"כ מגיעים האירופאים עם המבטא הלא ברור יחד עם כל מדינה שיודעת לייצר דוגמניות ורק אחריהן העלייה של ברית המועצות, שנחשבת מעין כלב עזוב שהישראלים מרגישים שהם יכולים ללטף. וזה לא ברור לי איך אנחנו, הרוסים הקפואים והקשוחים שמתהדרים בארבע הטיות לכל קללה, מקבלים את העובדה הזו בשלווה. ועוד יותר מוזרה העובדה שאנשים מעזים בכלל לעצבן אותנו, הרי לכל ויקטור אלוף השחמט יש בן דוד בוריס אלוף האגרוף, ובכל מקרה ויקטור יכול לפרוץ לכם לטלפון בארבע שניות, או שסתם תתקעו שעתיים בסופר כי עצבנתם את הקופאית.
אני חיה כאן שלושה עשורים, ואני עד היום לא מצליחה להגדיר את ההרגשה של חיים בשתי שפות ושתי תרבויות. אני יודעת להגיד שזה היה קשה יותר פעם, לפני עידן האוליגרכים והרוסיות באינסטגרם - אז היינו סתם רוסים. היום יש לנו מין הילה קרירה של מגניבות מאיימת שאם יודעים לנצל אותה נכון, לחלוטין אפשר לנווט אותה להצלחה גם בישראל.
אולי זה האינסטגרם שמראה לנו שבכל מכולת במוסקבה יש יותר בחורות יפות מאשר במועדון הכי אקסקלוסיבי בתל אביב (ספויילר, גם במועדון בתל-אביב 30% מהבחורות היפות רוסיות), אלפי הרוסים שהתברגו לכלכלה הישראלית או סתם פוטין, אבל אני שמה לב שעם הזמן אנחנו נעשים יותר ויותר מקובלים בחברה, ומצד שני אנחנו עדין נשארים מחוץ למשחק. והאמת היא שאני אוהבת את זה ככה, החיים הכפולים האלו נותנים רובד מעניין ליום יום ולא הייתי בוחרת בשום מוצא אחר, אפילו ששלי מגיע לפעמים עם סבתא בסלון.
וחוץ מזה שהיום, בעולם בו חיות אלפי סבטלנות עם שמות משפחה כמו חודדה או אמסלם ומניידות עגלות עם ילדות בשם אמילי וניקול, המחשבה על מוצא כמשהו טוב, רע או בכלל רלוונטי מוטעית בבסיס. לשמחתי, אני חושבת שאנחנו הדור האחרון שבכלל שם דגש על העניין הזה, כי כשליה ביטון תתחתן עם מייקי גולדשטיין יהיה מסובך מדי להסביר לילדים שלהם את השילוב בין מרוקאי, רוסי, פולני ועירקי עם שמינית אוקראינית. אז מה שנשאר לנו בינתיים, עד שכל הילדים שלנו יתערבבו לחלוטין, זה להסתכל על כל עניין המוצא כריאליטי איכותי במיוחד, כי אלו כנראה השנים האחרונות בהן נוכל לצפות במשפחה רוסית מנסה למצוא את המקום שלה בחינה של מרינה הקטנה שמתחתנת עם מכלוף המרוקאי.
------------------------------------------------------------------------------
http://www.sheee.co.il/item/3192106
להיות רוסיה בארץ זה לא תמיד פשוט, אבל ג'ני דווקא נהנית מהחיים הכפולים שהיא מנהלת. איך אומרים? אוכלת את הדג המלוח ומשאירה אותו שלם
"ג'ני? את אמריקאית?"
"רוסיה"
"מה? את בכלל לא נראית רוסיה!"
..... תודה?
את השיחה הקצרה הזו אני מנהלת במשך כל חיי, כמעט בכל פעם שאני פוגשת אדם חדש. אולי זו העברית התקנית, האות ר' שאני מצליחה להגיד מבלי שהיא תתגלגל לי על הלשון, או פשוט העובדה שבלוטו הגנים הרוסי די נדפקתי, משום מה זה תמיד מפתיע אנשים לגלות שהמוצא שלי זהה לזה של מריה שראפובה, אירינה שייק ופיליפ קירקורוב. ומצד שני, הם חושבים שהעובדה שאני נראית כאילו נולדתי בארץ ההמבורגרים לעומת ארץ הקוויאר היא מחמאה.
בגלל שאני רוסיה מנומסת אני לא טורחת לתקן אנשים ולהסביר שאני דווקא ממש אוהבת את המוצא שלי, ושבמהות שלי אני ממש, אבל ממש רוסיה, כזו שמתה על דג מלוח ועגבניות בחומץ, מעדיפה את הוודקה שלה קפואה בכוסות של שוט וחוגגת את ראש השנה האמיתי בסילבסטר.
במהלך 30 השנים בהן אני חיה בישראל למדתי שיש הבדל בין עולה חדש ממקום אחד לזה ממקום אחר, ובכלל, יש היררכיה שלמה של עליות. להיות אמריקאי זה תמיד מגניב, וכל רד-נק עם איי קיו של אוגר והורים שיש ביניהם קשר משפחתי יהיה לנצח מעניין ומרגש יותר מצבר, גם אם קוראים לו עומר אדם או בן-אל תבורי. תשאלו כל ישראלי שהיה באמריקה לתקופה של יותר מחמישה שבועות והוא יגיד לכם שמבחינתו (ומבחינתו בלבד) הוא לגמרי אמריקאי - כזה שלפעמים בורחות לו מילים באנגלית (קלוקלת) ומשפטים כמו "כשאני חייתי בניו יורק היה לי דיינר קבוע שאכלתי בו ברקפסט" למרות שטכנית הוא בכלל גר על הספה של חבר של דוד שלו מחוץ לג'רזי וכל מה שהוא עשה במהלך "חייו בניו יורק" היה להעלות לאינסטגרם תמונות היפסטריות של ברוקלין וללמוד להזמין קפה בסטארבאקס בלי להתבלבל.
קצת מתחת לאמריקאים נמצאים כל העולים ממקומות שנשמעים לנו אקוזטיים - קובנים, דרום אפריקאים, אירים, פינים, קרואטים, איסלנדים ועוד כל מני מקומות שרבים מהישראלים גילו על המפה רק כשהתחילו לצוץ לשם טיסות לואו קוסט. מיד אח"כ מגיעים האירופאים עם המבטא הלא ברור יחד עם כל מדינה שיודעת לייצר דוגמניות ורק אחריהן העלייה של ברית המועצות, שנחשבת מעין כלב עזוב שהישראלים מרגישים שהם יכולים ללטף. וזה לא ברור לי איך אנחנו, הרוסים הקפואים והקשוחים שמתהדרים בארבע הטיות לכל קללה, מקבלים את העובדה הזו בשלווה. ועוד יותר מוזרה העובדה שאנשים מעזים בכלל לעצבן אותנו, הרי לכל ויקטור אלוף השחמט יש בן דוד בוריס אלוף האגרוף, ובכל מקרה ויקטור יכול לפרוץ לכם לטלפון בארבע שניות, או שסתם תתקעו שעתיים בסופר כי עצבנתם את הקופאית.
אני חיה כאן שלושה עשורים, ואני עד היום לא מצליחה להגדיר את ההרגשה של חיים בשתי שפות ושתי תרבויות. אני יודעת להגיד שזה היה קשה יותר פעם, לפני עידן האוליגרכים והרוסיות באינסטגרם - אז היינו סתם רוסים. היום יש לנו מין הילה קרירה של מגניבות מאיימת שאם יודעים לנצל אותה נכון, לחלוטין אפשר לנווט אותה להצלחה גם בישראל.
אולי זה האינסטגרם שמראה לנו שבכל מכולת במוסקבה יש יותר בחורות יפות מאשר במועדון הכי אקסקלוסיבי בתל אביב (ספויילר, גם במועדון בתל-אביב 30% מהבחורות היפות רוסיות), אלפי הרוסים שהתברגו לכלכלה הישראלית או סתם פוטין, אבל אני שמה לב שעם הזמן אנחנו נעשים יותר ויותר מקובלים בחברה, ומצד שני אנחנו עדין נשארים מחוץ למשחק. והאמת היא שאני אוהבת את זה ככה, החיים הכפולים האלו נותנים רובד מעניין ליום יום ולא הייתי בוחרת בשום מוצא אחר, אפילו ששלי מגיע לפעמים עם סבתא בסלון.
וחוץ מזה שהיום, בעולם בו חיות אלפי סבטלנות עם שמות משפחה כמו חודדה או אמסלם ומניידות עגלות עם ילדות בשם אמילי וניקול, המחשבה על מוצא כמשהו טוב, רע או בכלל רלוונטי מוטעית בבסיס. לשמחתי, אני חושבת שאנחנו הדור האחרון שבכלל שם דגש על העניין הזה, כי כשליה ביטון תתחתן עם מייקי גולדשטיין יהיה מסובך מדי להסביר לילדים שלהם את השילוב בין מרוקאי, רוסי, פולני ועירקי עם שמינית אוקראינית. אז מה שנשאר לנו בינתיים, עד שכל הילדים שלנו יתערבבו לחלוטין, זה להסתכל על כל עניין המוצא כריאליטי איכותי במיוחד, כי אלו כנראה השנים האחרונות בהן נוכל לצפות במשפחה רוסית מנסה למצוא את המקום שלה בחינה של מרינה הקטנה שמתחתנת עם מכלוף המרוקאי.
------------------------------------------------------------------------------
http://www.sheee.co.il/item/3192106