מדוע הציפיות מדוברי הרוסית הכזיבו? אולי כי לא ראיתם אותנו
באמת.
כמעט 30 שנה אחרי גל העלייה הגדול, החברה הישראלית עדיין מתפלאת שדוברי הרוסית לא התמיינו לקטגוריות המוכרות לה
18.10.2018 ויקי אידזינסקי
"עכשיו כנראה שזה לא צחוק. יאשה, וסילי, נטליה וגניה באים... אם כל זה יקרה, תהיה פה רעידת אדמה דמוגרפית. לא, אני לא מדבר על ערבים לעומת יהודים. אני מדבר על מזרחים מול אשכנזים. המדינה שלנו, מה לעשות, פנתה בשני העשורים האחרונים לכיוון מזרחי־לבנטיני. היו כאלה ששמחו על זה (אני לא), היו כאלה שהשלימו עם זה והיו שהרגישו כי המדינה מתחלקת להם בין הידיים והיא לא מה שהכירו, לא מה שרצו... יש איזה ניחוח פרֶחי מובהק באוויר. האם העלייה הגדולה מרוסיה וממזרח אירופה תשנה את כל זה? אתם יכולים להמר על זה בשקט... תחשבו על זה — חצי מיליון או יותר יהודים שאוהבים ללמוד ולקרוא, לראות תיאטרון וללכת לקונצרטים... והילדים שלהם ממושמעים ומנומסים. אלה האנשים שאנחנו צריכים כאן. חושו, חושו אחים — אנחנו זקוקים לכם נורא".
המילים הגזעניות שכתב אמנון דנקנר בעיתון "חדשות" בדצמבר 1989 הן רק דוגמה אחת לציפיות הרבות שרווחו בישראל לקראת העלייה הגדולה מברית המועצות. האליטה הישראלית ציפתה שהעולים יחברו לקבוצה האשכנזית, למעמד הגבוה ולשמאל; היא ציפתה שהעולים יטו את החברה לכיוון חילוני יותר, שהם יתמכו בשמאל המדיני והכלכלי; ושהם יבשרו על מהפכת נישואים אזרחיים וישמשו כמעין טרפנטין מול הדתיים והמזרחים כאחד.
הציפיות האלה, אם לומר בעדינות, לא התממשו. כמעט 30 שנה אחרי תחילת העלייה מברית המועצות, נראה שדוברי הרוסית בישראל מסרבים להתמיין לקטגוריות המוכרות לאוכלוסייה הצברית. הם לא מזדהים בקלות כחילונים או דתיים, כחלשים או חזקים או כשמאלנים או ימנים. רבים מהם אוחזים בעמדות פטריוטיות־נציות, אך שיעור הירידה מהארץ בקרבם הוא גם הגבוה בישראל; רבים מהם תומכים בשלילת זכויות אזרחיות מהמיעוט הערבי, ומנגד דוגלים בהפרדת דת ומדינה ובשוויון אזרחי (נישואי עולים וערבים לא היו נדירים בתחילת גל העלייה); הם גם חלשים כלכלית, אך מתאפיינים במוביליות גבוהה.
מדוע הציפיות מדוברי הרוסית הכזיבו? טעויות ניבוי כאלה הן חלק כואב ובלתי נפרד מחוסר הנראות של המהגרים, כמעט בכל מקום. החברה הקולטת מסרבת לראות את העולה כפי שהוא, ומנהלת מערכת יחסים עם דימוי מסוים שלו שבנתה לעצמה — כזה שנוצר עוד טרם הגעתו, ושנותר על כנו זמן רב לאחר מכן. זה דימוי מומצא, שלא מאפשר ליליד הארץ להתוודע לנקודת מבטו האמיתית של המהגר. עבור העולים, זה לא פחות מאסון. אין דבר כואב יותר מאשר להיות בלתי נראה.
במידה מסוימת, חוסר הנראות בהגירה מקביל ליחס שמקבלות נשים מגברים. הנשים אמנם נראות בידי הגברים, אבל אך ורק כאובייקט מיני. חלק מהגברים משוכנעים שנשים באמת נהנות מההחפצה הזאת; שהן מוחמאות מצביטה בישבן או משריקה ברחוב. באופן דומה, דוברי רוסית נראים אך ורק מבעד לעיני הצברים, המקבעות את חוויית הייצוג. הצברים הם שקבעו, למשל, שהאוכל הרוסי "מוזר", או שהמבטא הרוסי "לא נעים" לאוזן. הם ירשו לעצמם לומר לדוברי רוסית שהמבטא שלהם מפריע להם, או אפילו לחקות אותו. האם זו קביעה שמישהו יעז להשמיע באוזניו של אדם מגמגם?
בדומה לנשים שאימצו צורת הסתכלות שוביניסטית על עצמן, גם דוברי הרוסית נשבו במבט מזלזל פנימי בהשפעת הדיכוי הצברי. דוברי רוסית רבים סבורים שהאוכל הביתי שלהם מגעיל, על אף שהתענגו עליו בילדותם; אחרים מובכים מהמבטא הרוסי. הם מתביישים בשמותיהם המקוריים, ומאמצים חלופות אירופיות שמעולם לא נהגו בארצם: מאשה הופכת למרי, סרגיי לסרג'יו, נטשה היא נטלי וסשה הוא בעצם אלכס.
חברה צברית שלי, שנישאה לגבר שעלה מאוקראינה בגיל שנה, הצליחה לחלץ ממנו את שמו המקורי רק אחרי החתונה, בחושך ובשקט. גם עולים רבים ששמרו על שמם הרוסי מעדיפים להגות אותו בהגייה העברית המשובשת. ואין זה פלא: הרי הגייתו המקורית מעוררת בצברים גיחוך ומהווה מקור לחיקויים משפילים.
לעומת העולים, הצבר, ההגמון, הוא תמיד שקוף ונורמלי; המיעוט הוא תמיד זה שצריך להצדיק את עצמו ולהתיישר לפי הכללים שלהם. הטעם הצברי הוא תמיד הנורמה, וכל חריגה מהאסתטיקה שלו נענשת בתיוג גזעני. עולות שמעזות להשתעשע בלבוש חגיגי נחשבות למי ש"התלבשו כמו גרוזיניות", ועולים שלובשים חליפות בצבעים שלא נחשבים "גבריים" מתויגים כמאפיונרים או "אוליגרכים".
הצברים עיוורים במיוחד לאפליה הממסדית הגדולה ביותר המופנית לדוברי הרוסית — האיסור על רבים מהם להינשא בישראל. לא כי הם אינם יהודים, אלא כי הם אינם יהודים בעיני הזרם היחיד השולט ברבנות, הזרם האורתודוקסי. בישראל יש חוסר התאמה מובהק בין חוק השבות, שפתח את שערי המדינה בפני כל אדם עם שורשים יהודיים, ובין חוקי האישות, המופקדים בידי ההלכה האורתודוקסית. המדינה לא מכירה כיהודים במי שרק אביו יהודי, או ביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. דוברי רוסית רבים נאלצים לנסוע להינשא בקפריסין או בפראג, ללא בני משפחה או חברים, ובסיועה של תעשיית חתונות מפוארת שהתפתחה עבורם, ומוכרת בעיקר בתוך הקהילה. כמה אירוני: הטקס שהצעירים היהודים האלה עורכים בפראג — שוב בגולה, לעתים קרובות במזרח־אירופה ולפעמים גם בחסות סממנים נוצריים — הוא זה שמוכר בידי מדינת ישראל, אך לא כך הטקס היהודי, שרבים מהם רוצים לערוך. כמה כואב להיות חלק מחתונה כזאת, כמה הדרה מופנית לחתן ולכלה ביום חגם. אבל מרבית הצברים בקושי מודעים למצוקה הזאת. זו הרי בעיה של מהגרים, והם בכלל לא נראים.
אשה כמוצר צריכה
ביטול החוויה של דוברי הרוסית בולט גם בכל מה שקשור ליחס ל"נשים רוסיות", שהפכו בישראל לתופעה של ממש, עד היום, יותר מרבע מאה אחרי העלייה הגדולה. השוביניזם הסובייטי לא מוכר לצברים ומבלבל אותם. בניגוד לשוביניזם המוכר במערב — זה ששומר על האשה בבית — הגרסה הסובייטית לא מדירה את האשה מהמרחב הציבורי. שוק העבודה בברית המועצות היה שוויוני יותר מאשר במדינות המפותחות במערב אירופה, בין השאר בשל מותם של מספר עצום של גברים במלחמת העולם השנייה. אך בזמן שהאשה הסובייטית עבדה במשרה מלאה, ציפו ממנה גם להיות אובייקט מיני לכל גבר מזדמן (כפי שתיארו היטב סרטי הפולחן "רומן בעבודה" ו"מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"). היא נדרשה להמשיך לנהל לבדה את משק הבית: לסחוב לבדה סלים מהמכולת, אך לעשות זאת על עקבים, בתנועות קלילות ובנענוע אגבי ונונשלנטי של הישבן.
הגברים הצברים שמחים להתנפל על "המוצר המבוקש" הזה — האשה המְרצה, שהיא גם אשת עבודה למופת, משכילה וגם מטופחת ובהירת עור לרוב. לעתים קרובות, נישואים אלה מלווים בניצול מרבי של העובדה שלנשים העולות אין ברירה אחרת. הן מהגרות, חלשות כלכלית ונעדרות כל תמיכה של חברים ומשפחה. אין עולה יוצאת רוסיה או אוקראינה שלא שמעה "מחמאה" בסגנון "אתן לא מפונקות כמו הצבריות, אתן לא מתלוננות". היש אמירה מבחילה, מבטלת ומוחקת יותר?
החוויה של דוברי הרוסית מבוטלת גם במערכת החינוך ובאקדמיה. במרבית החוגים המרשימים למגדר לא מקדישים זמן לחקר השוביניזם והפמיניזם הסובייטי. אבל גם קודם לכן, בבתי הספר, לא מלמדים את הילדים על המשמעות הסובייטית של יום הניצחון על הנאצים. מלחמת העולם השנייה, שעליה לומדים בישראל בעיקר מבעד לנראטיב של "המערב", היתה חוויה קשה ומעצבת לשלושה דורות של תושבי ברית המועצות. יותר מ–20 מיליון איש קיפחו את חייהם במלחמה — יותר מרבע מסך ההרוגים בה. רובם מתו מוות זוועתי, למשל כאשר נשלחו על ידי סטלין לחזית ללא נשק וללא מזון, מצוידים במנת וודקה בלבד. פשוטו כמשמעו, הם עצרו את הנאצים בגופם. היהודים הרוסים סבלו במיוחד מרדיפות השלטון, מהבריחה מהנאצים ומהיעלמות השטייטלים בזמן המלחמה, וכמובן מהאנטישמיות בזמן המלחמה ואחריה. הטראומות האישיות לא עובדו מעולם, שכן בברית המועצות לא היתה מערכת בריאות נפש מתפקדת, ורבים מהעולים המבוגרים ובני משפחותיהם נושאים עמם טראומות עד היום. כמה כואב להגיע לישראל ולא לפגוש כלום מזה, אפילו לא בספרי הלימוד? 9 במאי, היום שבו סבתי התאבלה על משפחתה שנשרפה בידי הנאצים, לא מוכר בישראל בהקשר הזה. מה היהודים העולים יודעים על עצמם, בין הדוגמה המפלגתית שהכתיבה את ספרי ההיסטוריה במולדתם, ובין השתיקה הרועמת לגביהם בישראל? בהיעדר גיבוי מחקרי, ממסדי וציבורי, אפילו אני חרדה שמא אני חוטאת לנרטיב של אותם וטרנים, ומתלבטת אם רק להזכיר את היעדרו או להתחיל לספר אותו מנקודת מבטה של משפחתי.
באמת.
כמעט 30 שנה אחרי גל העלייה הגדול, החברה הישראלית עדיין מתפלאת שדוברי הרוסית לא התמיינו לקטגוריות המוכרות לה
18.10.2018 ויקי אידזינסקי
"עכשיו כנראה שזה לא צחוק. יאשה, וסילי, נטליה וגניה באים... אם כל זה יקרה, תהיה פה רעידת אדמה דמוגרפית. לא, אני לא מדבר על ערבים לעומת יהודים. אני מדבר על מזרחים מול אשכנזים. המדינה שלנו, מה לעשות, פנתה בשני העשורים האחרונים לכיוון מזרחי־לבנטיני. היו כאלה ששמחו על זה (אני לא), היו כאלה שהשלימו עם זה והיו שהרגישו כי המדינה מתחלקת להם בין הידיים והיא לא מה שהכירו, לא מה שרצו... יש איזה ניחוח פרֶחי מובהק באוויר. האם העלייה הגדולה מרוסיה וממזרח אירופה תשנה את כל זה? אתם יכולים להמר על זה בשקט... תחשבו על זה — חצי מיליון או יותר יהודים שאוהבים ללמוד ולקרוא, לראות תיאטרון וללכת לקונצרטים... והילדים שלהם ממושמעים ומנומסים. אלה האנשים שאנחנו צריכים כאן. חושו, חושו אחים — אנחנו זקוקים לכם נורא".
המילים הגזעניות שכתב אמנון דנקנר בעיתון "חדשות" בדצמבר 1989 הן רק דוגמה אחת לציפיות הרבות שרווחו בישראל לקראת העלייה הגדולה מברית המועצות. האליטה הישראלית ציפתה שהעולים יחברו לקבוצה האשכנזית, למעמד הגבוה ולשמאל; היא ציפתה שהעולים יטו את החברה לכיוון חילוני יותר, שהם יתמכו בשמאל המדיני והכלכלי; ושהם יבשרו על מהפכת נישואים אזרחיים וישמשו כמעין טרפנטין מול הדתיים והמזרחים כאחד.
הציפיות האלה, אם לומר בעדינות, לא התממשו. כמעט 30 שנה אחרי תחילת העלייה מברית המועצות, נראה שדוברי הרוסית בישראל מסרבים להתמיין לקטגוריות המוכרות לאוכלוסייה הצברית. הם לא מזדהים בקלות כחילונים או דתיים, כחלשים או חזקים או כשמאלנים או ימנים. רבים מהם אוחזים בעמדות פטריוטיות־נציות, אך שיעור הירידה מהארץ בקרבם הוא גם הגבוה בישראל; רבים מהם תומכים בשלילת זכויות אזרחיות מהמיעוט הערבי, ומנגד דוגלים בהפרדת דת ומדינה ובשוויון אזרחי (נישואי עולים וערבים לא היו נדירים בתחילת גל העלייה); הם גם חלשים כלכלית, אך מתאפיינים במוביליות גבוהה.
מדוע הציפיות מדוברי הרוסית הכזיבו? טעויות ניבוי כאלה הן חלק כואב ובלתי נפרד מחוסר הנראות של המהגרים, כמעט בכל מקום. החברה הקולטת מסרבת לראות את העולה כפי שהוא, ומנהלת מערכת יחסים עם דימוי מסוים שלו שבנתה לעצמה — כזה שנוצר עוד טרם הגעתו, ושנותר על כנו זמן רב לאחר מכן. זה דימוי מומצא, שלא מאפשר ליליד הארץ להתוודע לנקודת מבטו האמיתית של המהגר. עבור העולים, זה לא פחות מאסון. אין דבר כואב יותר מאשר להיות בלתי נראה.
במידה מסוימת, חוסר הנראות בהגירה מקביל ליחס שמקבלות נשים מגברים. הנשים אמנם נראות בידי הגברים, אבל אך ורק כאובייקט מיני. חלק מהגברים משוכנעים שנשים באמת נהנות מההחפצה הזאת; שהן מוחמאות מצביטה בישבן או משריקה ברחוב. באופן דומה, דוברי רוסית נראים אך ורק מבעד לעיני הצברים, המקבעות את חוויית הייצוג. הצברים הם שקבעו, למשל, שהאוכל הרוסי "מוזר", או שהמבטא הרוסי "לא נעים" לאוזן. הם ירשו לעצמם לומר לדוברי רוסית שהמבטא שלהם מפריע להם, או אפילו לחקות אותו. האם זו קביעה שמישהו יעז להשמיע באוזניו של אדם מגמגם?
בדומה לנשים שאימצו צורת הסתכלות שוביניסטית על עצמן, גם דוברי הרוסית נשבו במבט מזלזל פנימי בהשפעת הדיכוי הצברי. דוברי רוסית רבים סבורים שהאוכל הביתי שלהם מגעיל, על אף שהתענגו עליו בילדותם; אחרים מובכים מהמבטא הרוסי. הם מתביישים בשמותיהם המקוריים, ומאמצים חלופות אירופיות שמעולם לא נהגו בארצם: מאשה הופכת למרי, סרגיי לסרג'יו, נטשה היא נטלי וסשה הוא בעצם אלכס.
חברה צברית שלי, שנישאה לגבר שעלה מאוקראינה בגיל שנה, הצליחה לחלץ ממנו את שמו המקורי רק אחרי החתונה, בחושך ובשקט. גם עולים רבים ששמרו על שמם הרוסי מעדיפים להגות אותו בהגייה העברית המשובשת. ואין זה פלא: הרי הגייתו המקורית מעוררת בצברים גיחוך ומהווה מקור לחיקויים משפילים.
לעומת העולים, הצבר, ההגמון, הוא תמיד שקוף ונורמלי; המיעוט הוא תמיד זה שצריך להצדיק את עצמו ולהתיישר לפי הכללים שלהם. הטעם הצברי הוא תמיד הנורמה, וכל חריגה מהאסתטיקה שלו נענשת בתיוג גזעני. עולות שמעזות להשתעשע בלבוש חגיגי נחשבות למי ש"התלבשו כמו גרוזיניות", ועולים שלובשים חליפות בצבעים שלא נחשבים "גבריים" מתויגים כמאפיונרים או "אוליגרכים".
הצברים עיוורים במיוחד לאפליה הממסדית הגדולה ביותר המופנית לדוברי הרוסית — האיסור על רבים מהם להינשא בישראל. לא כי הם אינם יהודים, אלא כי הם אינם יהודים בעיני הזרם היחיד השולט ברבנות, הזרם האורתודוקסי. בישראל יש חוסר התאמה מובהק בין חוק השבות, שפתח את שערי המדינה בפני כל אדם עם שורשים יהודיים, ובין חוקי האישות, המופקדים בידי ההלכה האורתודוקסית. המדינה לא מכירה כיהודים במי שרק אביו יהודי, או ביהודים רפורמים וקונסרבטיבים. דוברי רוסית רבים נאלצים לנסוע להינשא בקפריסין או בפראג, ללא בני משפחה או חברים, ובסיועה של תעשיית חתונות מפוארת שהתפתחה עבורם, ומוכרת בעיקר בתוך הקהילה. כמה אירוני: הטקס שהצעירים היהודים האלה עורכים בפראג — שוב בגולה, לעתים קרובות במזרח־אירופה ולפעמים גם בחסות סממנים נוצריים — הוא זה שמוכר בידי מדינת ישראל, אך לא כך הטקס היהודי, שרבים מהם רוצים לערוך. כמה כואב להיות חלק מחתונה כזאת, כמה הדרה מופנית לחתן ולכלה ביום חגם. אבל מרבית הצברים בקושי מודעים למצוקה הזאת. זו הרי בעיה של מהגרים, והם בכלל לא נראים.
אשה כמוצר צריכה
ביטול החוויה של דוברי הרוסית בולט גם בכל מה שקשור ליחס ל"נשים רוסיות", שהפכו בישראל לתופעה של ממש, עד היום, יותר מרבע מאה אחרי העלייה הגדולה. השוביניזם הסובייטי לא מוכר לצברים ומבלבל אותם. בניגוד לשוביניזם המוכר במערב — זה ששומר על האשה בבית — הגרסה הסובייטית לא מדירה את האשה מהמרחב הציבורי. שוק העבודה בברית המועצות היה שוויוני יותר מאשר במדינות המפותחות במערב אירופה, בין השאר בשל מותם של מספר עצום של גברים במלחמת העולם השנייה. אך בזמן שהאשה הסובייטית עבדה במשרה מלאה, ציפו ממנה גם להיות אובייקט מיני לכל גבר מזדמן (כפי שתיארו היטב סרטי הפולחן "רומן בעבודה" ו"מוסקבה אינה מאמינה בדמעות"). היא נדרשה להמשיך לנהל לבדה את משק הבית: לסחוב לבדה סלים מהמכולת, אך לעשות זאת על עקבים, בתנועות קלילות ובנענוע אגבי ונונשלנטי של הישבן.
הגברים הצברים שמחים להתנפל על "המוצר המבוקש" הזה — האשה המְרצה, שהיא גם אשת עבודה למופת, משכילה וגם מטופחת ובהירת עור לרוב. לעתים קרובות, נישואים אלה מלווים בניצול מרבי של העובדה שלנשים העולות אין ברירה אחרת. הן מהגרות, חלשות כלכלית ונעדרות כל תמיכה של חברים ומשפחה. אין עולה יוצאת רוסיה או אוקראינה שלא שמעה "מחמאה" בסגנון "אתן לא מפונקות כמו הצבריות, אתן לא מתלוננות". היש אמירה מבחילה, מבטלת ומוחקת יותר?
החוויה של דוברי הרוסית מבוטלת גם במערכת החינוך ובאקדמיה. במרבית החוגים המרשימים למגדר לא מקדישים זמן לחקר השוביניזם והפמיניזם הסובייטי. אבל גם קודם לכן, בבתי הספר, לא מלמדים את הילדים על המשמעות הסובייטית של יום הניצחון על הנאצים. מלחמת העולם השנייה, שעליה לומדים בישראל בעיקר מבעד לנראטיב של "המערב", היתה חוויה קשה ומעצבת לשלושה דורות של תושבי ברית המועצות. יותר מ–20 מיליון איש קיפחו את חייהם במלחמה — יותר מרבע מסך ההרוגים בה. רובם מתו מוות זוועתי, למשל כאשר נשלחו על ידי סטלין לחזית ללא נשק וללא מזון, מצוידים במנת וודקה בלבד. פשוטו כמשמעו, הם עצרו את הנאצים בגופם. היהודים הרוסים סבלו במיוחד מרדיפות השלטון, מהבריחה מהנאצים ומהיעלמות השטייטלים בזמן המלחמה, וכמובן מהאנטישמיות בזמן המלחמה ואחריה. הטראומות האישיות לא עובדו מעולם, שכן בברית המועצות לא היתה מערכת בריאות נפש מתפקדת, ורבים מהעולים המבוגרים ובני משפחותיהם נושאים עמם טראומות עד היום. כמה כואב להגיע לישראל ולא לפגוש כלום מזה, אפילו לא בספרי הלימוד? 9 במאי, היום שבו סבתי התאבלה על משפחתה שנשרפה בידי הנאצים, לא מוכר בישראל בהקשר הזה. מה היהודים העולים יודעים על עצמם, בין הדוגמה המפלגתית שהכתיבה את ספרי ההיסטוריה במולדתם, ובין השתיקה הרועמת לגביהם בישראל? בהיעדר גיבוי מחקרי, ממסדי וציבורי, אפילו אני חרדה שמא אני חוטאת לנרטיב של אותם וטרנים, ומתלבטת אם רק להזכיר את היעדרו או להתחיל לספר אותו מנקודת מבטה של משפחתי.
