קשיי הגבר הרוסי בישראל
אחרי שכתב בכיסוי של פרופילים פיקטיביים, מוציא מקס פריידין רומן שבודק איך השפיעה חוויית ההגירה על הדימוי העצמי של גברים יוצאי ברית המועצות, ועל יחסיהם עם נשים. בשיחה איתו הוא מסביר למה הגברים האלה, שגדלו בארץ, הם המגזר הכי פחות אטרקטיבי כאן, ומדוע זה גרם לחלקם לחפש את הגאולה באמנות הפיתוי
קוסטיה, צעיר בשלהי בן 30, הוא כולו משבר זהות. הוא לוקח ויאגרה כי הוא פוחד פחד מוות מהרגע שבו ייתקלו נשים ישראליות בעורלה שלו, הוא עובד ככותב פרופילים פיקטיביים של נשים באתר שמתיימר להיות אתר היכרויות לצורכי מין אבל אינו אלא מסחטת כספים מגברים חרמנים ובלתי נחשקים בדיוק כמותו, ובערבים הוא מוציא את אביו שבר הכלי לנגן בכינור בפארק הירקון. אבל אם תטיילו לעת ערב על גדות הירקון, לא תיתקלו בצמד הנוגה. קוסטיה הוא דמות פיקטיבית, גיבור "שריון צלילים", ספר הביכורים של מקס פריידין, מהקולות המעניינים – והשנויים במחלוקת – בקהילות האינטרנטיות של דוברי ודוברות הרוסית בארץ.
לכאורה, גם "שריון צלילים" הוא פיקטיבי כולו, רומן טראש על משבר זהות טראגי ועל העדר תחושת ערך עצמי. את קוסטיה, גרעין של מסכנות חשופה, אנחנו פוגשים בפעם הראשונה ישוב על אסלה ומשלשל באימה מהולה באופטימיות זהירה לפני מפגש מחודש עם מש"קית החינוך שהיה מאוהב בה לפני יותר מעשור. אבל הדייט מתבטל עקב מצב חירום משפחתי: אביו של קוסטיה, בעבר כנר מדופלם וכעת מאבטח בגיל העמידה, קורס לאחר שמצלמות האבטחה תיעדו אותו מנגן בשעת עבודה והוא נקרא לשימוע בחברת הקבלן המעסיקה אותו. שנים של יחס גזעני ושל ביטול אלים עושות את שלהן והוא הופך לקליפה ריקה של עצמו. איש במצב סיעודי שרק אוכל, ישן, מחרבן ומנגן בכינור. כשאביו כלוא כך בתוך עצמו, גם קוסטיה מביט פנימה למעמקיו, בוחן רובד אחרי רובד. וכך הוא מבין לאטו שהלוזריות הרומנטית והמינית שלו קשורה להיותו אדם מבוגר שעדיין מתבייש בהוריו, וכולו גזענות מופנמת ואופי פריך.
ובכל זאת, מבעד לדמות הפיקטיבית הזאת – שיש בה לא מעט סדקים – נשמע קולו הממשי של פריידין. ולא רק משום שהספר מורכב מפרטים אוטוביוגרפיים, אלא – ובעיקר – כי פריידין זועק חוויית חיים שנדיר לדבר עליה: משבר הגבריות של גברים דוברי רוסית בישראל. אלו בעשור השלישי או הרביעי לחייהם, שחיו תמיד בצלה של תפישה חברתית שהפכה את המהגרות מברית המועצות לשעבר להיפר־מיניות, ואותם עצמם – למגזר הכי פחות אטרקטיבי בסביבה, א־מיני למעשה, וגרמה כך לחלקם לחפש את הגאולה באמנות הפיתוי. לפחות על פי פריידין.
כלוא בתוך השם שלו
פריידין נולד בסמולנסק שברוסיה בשנת 1983, אביו היה כנר, אמו פסנתרנית. אבל כשהוא נשאל מה הוא זוכר מחייו שם, הוא משיב ב"כלום". זיכרונותיו מתחילים מרגע הירידה מהמטוס בישראל. משפחתו הגיעה לארץ בשנת 1990 והתיישבה ברחובות. "הגענו היישר לתוך מלחמת המפרץ וזה גמר את סבתא שלי מצד אבא", הוא מספר. "היו לה טראומות מטורפות ממלחמת העולם השנייה שבה היא איבדה את שני ילדיה, איבדה אותם פשוטו כמשמעו – שטח בית הספר שלהם נכבש על ידי הנאצים בזמן שהיא עבדה בחנות והיה פינוי של התושבים. היא ניסתה לברר מה קרה להם ושמעה שנרצחו על ידי רוסים דווקא, אבל היא אף פעם לא הפסיקה לחפש אותם. הדבר הראשון שעשינו בישראל היה לבדוק את השמות שלהם במרשם האוכלוסין, חמישים שנה אחרי היעלמותם. בקיצור, היתה לסבתא טראומה מטורפת מטילים, אזעקות וכל האווירה. היא לא יצאה מהבית חצי שנה, ומתה".
מהתקופה הראשונה הזאת בישראל הוא זוכר גם את הוריו תועים באפלה. "אבי עבד ארבעה חודשים בתזמורת ולא קיבל שכר. כשהוא ביקש אותו, נאמר לו שלא חתם על חוזה ולכן הוא בעצם התנדב. כשהורי חיפשו דירה משרד התיווך ביקש מהם מקדמה על דירה, וכשלא לקחו אותה בסוף הוא לא החזיר להם את המקדמה. אמי גילתה שהיא משלמת במכולת פי שלושה מאחרים – ראיתי אותם חוטפים את כל המכות האלה, לא יודעים איך להתגונן ולמה עוד לצפות".
ההתעמרות, הוא מספר, לא פסחה גם עליו והוא סבל מיחס עוין בבית הספר. לדבריו, מהסיבה הזאת אמו החליטה להעתיק את מגוריהם לרעננה. מחירי השכירות הגבוהים יותר נסכו בה תקווה שבנה יהיה חשוף פחות לסיכון. "אבל גם שם היו המכות, הגזענות, הלינצ'ים והבדידות. אף פעם לא החזרתי, למעט פעם אחת. יום למחרת מי שהרביץ לי הביא איתו מספר דו ספרתי של ילדים עם מקלות ואבנים. אחרי שבית הספר לא עשה כלום, עברתי לבית ספר למדעים בהרצליה שלמדו בו הרבה רוסים, גם בתנאי פנימייה. אני זוכר שתמיד תהיתי אם כולנו שם מאותה סיבה".
את שירותו הצבאי החל פריידין בחיל התותחנים וסיים בשלישות אחרי שנפצע באימון. ושם, בשלישות, התאהב במש"קית החינוך, מושא תשוקותיו מהספר. "היא היתה מאוד מרשימה", הוא אומר, "מישהי שיוצאת עם גברים 'טובים' ממני, צנחנים. אנשים היו מוכנים למות בשבילה, כתבו לה מכתבי אהבה. הם היו הישראלי עם הבלורית והכוח, כאלה שלא מתגלחים כי מה יגיד להם הרס"ר אחרי שהם הרגו מחבל? מול החופש והקלילות שלהם חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, למה אני לא יכול להיות ככה לדקה? לצאת לרגע מהמאבק המזעזע הזה בעצמי ופשוט להיות גב־גבר ישראלי שהאהבה זמינה לו?"
הפתרון של פריידין, עכשיו כבר אחרי הצבא ובמשרת מאבטח, מראה שלא במקרה הגיבור שלו קוסטיה כותב תחת פרופילים פיקטיביים: גם הוא עצמו אימץ לו דמות בדויה. הוא פתח חשבון מייל בשם פיקטיבי סימבולי, מקס ישראלי, ושלח ממנו את הגיגיו למדור היחסים ב-Ynet. המאמר הראשון שלו, שפורסם במאי 2007, נקרא "רועי או יורי, אין לי סיכוי עם הישראליות" ואפשר היה לקרוא בו משפטים כמו "אני כלוא בתוך שמי, בתוך מראה לא לגמרי ישראלי. אני לא מסוגל לפתח קשר עמוק עם עולות חדשות כי תרבותנו שונה בעליל, אך אינני יכול גם לפתח קשר עמוק עם בנות ישראליות, שרואות בי מישהו זר שאפילו לא יקבל הזדמנות".
"עבדתי בשמירה ובשעות המתות כתבתי כמו הרבה ילדים בני 21 שחושבים שהם פילוסופים גדולים. העורכת בחרה את הכותרת שבחרה, והמאמר עורר מהומה קטנה. שברתי את שיאי התגובות במדור", הוא אומר עכשיו ומתכוון לשרשור הארוך שהשתרך מתחת למאמר וכלל 874 תגובות, שביקרו, הפריכו, גינו, השמיצו, אבל גם הזדהו. "Ynet תירגמו את המאמר גם למהדורה האנגלית, קיבלתי משהו כמו 400 או 500 מיילים מאנשים שהזדהו איתי, וחבר שלמד בזמנו בטכניון סיפר לי שתירגמו את המאמר לרוסית והעבירו אותו במייל בין הסטודנטים".
אחרי שכתב בכיסוי של פרופילים פיקטיביים, מוציא מקס פריידין רומן שבודק איך השפיעה חוויית ההגירה על הדימוי העצמי של גברים יוצאי ברית המועצות, ועל יחסיהם עם נשים. בשיחה איתו הוא מסביר למה הגברים האלה, שגדלו בארץ, הם המגזר הכי פחות אטרקטיבי כאן, ומדוע זה גרם לחלקם לחפש את הגאולה באמנות הפיתוי
קוסטיה, צעיר בשלהי בן 30, הוא כולו משבר זהות. הוא לוקח ויאגרה כי הוא פוחד פחד מוות מהרגע שבו ייתקלו נשים ישראליות בעורלה שלו, הוא עובד ככותב פרופילים פיקטיביים של נשים באתר שמתיימר להיות אתר היכרויות לצורכי מין אבל אינו אלא מסחטת כספים מגברים חרמנים ובלתי נחשקים בדיוק כמותו, ובערבים הוא מוציא את אביו שבר הכלי לנגן בכינור בפארק הירקון. אבל אם תטיילו לעת ערב על גדות הירקון, לא תיתקלו בצמד הנוגה. קוסטיה הוא דמות פיקטיבית, גיבור "שריון צלילים", ספר הביכורים של מקס פריידין, מהקולות המעניינים – והשנויים במחלוקת – בקהילות האינטרנטיות של דוברי ודוברות הרוסית בארץ.
לכאורה, גם "שריון צלילים" הוא פיקטיבי כולו, רומן טראש על משבר זהות טראגי ועל העדר תחושת ערך עצמי. את קוסטיה, גרעין של מסכנות חשופה, אנחנו פוגשים בפעם הראשונה ישוב על אסלה ומשלשל באימה מהולה באופטימיות זהירה לפני מפגש מחודש עם מש"קית החינוך שהיה מאוהב בה לפני יותר מעשור. אבל הדייט מתבטל עקב מצב חירום משפחתי: אביו של קוסטיה, בעבר כנר מדופלם וכעת מאבטח בגיל העמידה, קורס לאחר שמצלמות האבטחה תיעדו אותו מנגן בשעת עבודה והוא נקרא לשימוע בחברת הקבלן המעסיקה אותו. שנים של יחס גזעני ושל ביטול אלים עושות את שלהן והוא הופך לקליפה ריקה של עצמו. איש במצב סיעודי שרק אוכל, ישן, מחרבן ומנגן בכינור. כשאביו כלוא כך בתוך עצמו, גם קוסטיה מביט פנימה למעמקיו, בוחן רובד אחרי רובד. וכך הוא מבין לאטו שהלוזריות הרומנטית והמינית שלו קשורה להיותו אדם מבוגר שעדיין מתבייש בהוריו, וכולו גזענות מופנמת ואופי פריך.
ובכל זאת, מבעד לדמות הפיקטיבית הזאת – שיש בה לא מעט סדקים – נשמע קולו הממשי של פריידין. ולא רק משום שהספר מורכב מפרטים אוטוביוגרפיים, אלא – ובעיקר – כי פריידין זועק חוויית חיים שנדיר לדבר עליה: משבר הגבריות של גברים דוברי רוסית בישראל. אלו בעשור השלישי או הרביעי לחייהם, שחיו תמיד בצלה של תפישה חברתית שהפכה את המהגרות מברית המועצות לשעבר להיפר־מיניות, ואותם עצמם – למגזר הכי פחות אטרקטיבי בסביבה, א־מיני למעשה, וגרמה כך לחלקם לחפש את הגאולה באמנות הפיתוי. לפחות על פי פריידין.
כלוא בתוך השם שלו
פריידין נולד בסמולנסק שברוסיה בשנת 1983, אביו היה כנר, אמו פסנתרנית. אבל כשהוא נשאל מה הוא זוכר מחייו שם, הוא משיב ב"כלום". זיכרונותיו מתחילים מרגע הירידה מהמטוס בישראל. משפחתו הגיעה לארץ בשנת 1990 והתיישבה ברחובות. "הגענו היישר לתוך מלחמת המפרץ וזה גמר את סבתא שלי מצד אבא", הוא מספר. "היו לה טראומות מטורפות ממלחמת העולם השנייה שבה היא איבדה את שני ילדיה, איבדה אותם פשוטו כמשמעו – שטח בית הספר שלהם נכבש על ידי הנאצים בזמן שהיא עבדה בחנות והיה פינוי של התושבים. היא ניסתה לברר מה קרה להם ושמעה שנרצחו על ידי רוסים דווקא, אבל היא אף פעם לא הפסיקה לחפש אותם. הדבר הראשון שעשינו בישראל היה לבדוק את השמות שלהם במרשם האוכלוסין, חמישים שנה אחרי היעלמותם. בקיצור, היתה לסבתא טראומה מטורפת מטילים, אזעקות וכל האווירה. היא לא יצאה מהבית חצי שנה, ומתה".
מהתקופה הראשונה הזאת בישראל הוא זוכר גם את הוריו תועים באפלה. "אבי עבד ארבעה חודשים בתזמורת ולא קיבל שכר. כשהוא ביקש אותו, נאמר לו שלא חתם על חוזה ולכן הוא בעצם התנדב. כשהורי חיפשו דירה משרד התיווך ביקש מהם מקדמה על דירה, וכשלא לקחו אותה בסוף הוא לא החזיר להם את המקדמה. אמי גילתה שהיא משלמת במכולת פי שלושה מאחרים – ראיתי אותם חוטפים את כל המכות האלה, לא יודעים איך להתגונן ולמה עוד לצפות".
ההתעמרות, הוא מספר, לא פסחה גם עליו והוא סבל מיחס עוין בבית הספר. לדבריו, מהסיבה הזאת אמו החליטה להעתיק את מגוריהם לרעננה. מחירי השכירות הגבוהים יותר נסכו בה תקווה שבנה יהיה חשוף פחות לסיכון. "אבל גם שם היו המכות, הגזענות, הלינצ'ים והבדידות. אף פעם לא החזרתי, למעט פעם אחת. יום למחרת מי שהרביץ לי הביא איתו מספר דו ספרתי של ילדים עם מקלות ואבנים. אחרי שבית הספר לא עשה כלום, עברתי לבית ספר למדעים בהרצליה שלמדו בו הרבה רוסים, גם בתנאי פנימייה. אני זוכר שתמיד תהיתי אם כולנו שם מאותה סיבה".
את שירותו הצבאי החל פריידין בחיל התותחנים וסיים בשלישות אחרי שנפצע באימון. ושם, בשלישות, התאהב במש"קית החינוך, מושא תשוקותיו מהספר. "היא היתה מאוד מרשימה", הוא אומר, "מישהי שיוצאת עם גברים 'טובים' ממני, צנחנים. אנשים היו מוכנים למות בשבילה, כתבו לה מכתבי אהבה. הם היו הישראלי עם הבלורית והכוח, כאלה שלא מתגלחים כי מה יגיד להם הרס"ר אחרי שהם הרגו מחבל? מול החופש והקלילות שלהם חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים, למה אני לא יכול להיות ככה לדקה? לצאת לרגע מהמאבק המזעזע הזה בעצמי ופשוט להיות גב־גבר ישראלי שהאהבה זמינה לו?"
הפתרון של פריידין, עכשיו כבר אחרי הצבא ובמשרת מאבטח, מראה שלא במקרה הגיבור שלו קוסטיה כותב תחת פרופילים פיקטיביים: גם הוא עצמו אימץ לו דמות בדויה. הוא פתח חשבון מייל בשם פיקטיבי סימבולי, מקס ישראלי, ושלח ממנו את הגיגיו למדור היחסים ב-Ynet. המאמר הראשון שלו, שפורסם במאי 2007, נקרא "רועי או יורי, אין לי סיכוי עם הישראליות" ואפשר היה לקרוא בו משפטים כמו "אני כלוא בתוך שמי, בתוך מראה לא לגמרי ישראלי. אני לא מסוגל לפתח קשר עמוק עם עולות חדשות כי תרבותנו שונה בעליל, אך אינני יכול גם לפתח קשר עמוק עם בנות ישראליות, שרואות בי מישהו זר שאפילו לא יקבל הזדמנות".
"עבדתי בשמירה ובשעות המתות כתבתי כמו הרבה ילדים בני 21 שחושבים שהם פילוסופים גדולים. העורכת בחרה את הכותרת שבחרה, והמאמר עורר מהומה קטנה. שברתי את שיאי התגובות במדור", הוא אומר עכשיו ומתכוון לשרשור הארוך שהשתרך מתחת למאמר וכלל 874 תגובות, שביקרו, הפריכו, גינו, השמיצו, אבל גם הזדהו. "Ynet תירגמו את המאמר גם למהדורה האנגלית, קיבלתי משהו כמו 400 או 500 מיילים מאנשים שהזדהו איתי, וחבר שלמד בזמנו בטכניון סיפר לי שתירגמו את המאמר לרוסית והעבירו אותו במייל בין הסטודנטים".
