המשך
המעלה השנייה היא הישראלים ובייחוד, כפי שהוא מסביר במופע, "הדימוי שיצא להם בקרב קבוצות אנטישמיות" בשל גניבת מגבות מבתי מלון. הוא פורש על הבמה 11 מגבות ומדגיש כי "בכל בית מלון שאגיע אליו בעולם אביא למנהל המלון מגבת מתוצרת הארץ עם מכתב נאצה ותביעה משפטית על הוצאת דיבה".
בפועל, הוא חש תיעוב גם כלפי הישראלים. "אני רואה בהם את כל מה שמכוער במין האנושי, את כל הגועל והתועבה שהם רואים בי", הוא קובע. "אני רואה הרים של טמטום וסרק המתפרצים בתוכם בכל בוקר כשהם יוצאים מהבתים העניים שלהם ושוטפים את הרחובות. זומבים, אנשים בלי אף אחד בתוכם. עטיפות של אנשים".
בקטע העוסק בנופים ובאתרים הוא מהלל את ירושלים אך מסביר שלעולם לא יגיע אליה (או למרגלותיה, כלשונו) ולכן ייאלץ להסתפק בים המלח. בהתאם לכך הוא מורח בוץ שחור על פניו וידיו, עוטה על גופו מיני עיטורים מרשרשים ונעלי עקב ונהפך לרקדנית בטן משונה שמענטזת ונובחת על הקהל "כפיים!", ביטוי שזכה בשנה האחרונה לחיים משלו מאז נשמע מפיה של שרת התרבות והספורט מירי רגב.
המעלה הבאה היא חינוך וספורט, וכחלק מההתייחסות אליה הוא מזמן שני צופים מהקהל, דורש מהם לכרוע על המגבות כמעין מתפללים מוסלמים ומעביר להם אימון גופני. "זה הספורט שאנחנו הכי טובים בו: להתעלל בערבים, באוכלוסיות חלשות, בפליטים, בכל מי שהוא לא אנחנו", הוא מנמק אחר כך את הניסיון המוזר שבו העמיד את צופיו.
את המגבות ברונז מפנה מהבמה בקטע עוכר שלווה העוסק בביטחון: הוא מאגד אותן בעזרת מגב לחבילה אחת, מעין גופה עשויה בד, שאותה הוא מניח על השולחן שעל הבמה. "אני שונא את כל צבאות העולם ובעיקר את הצבא המוסרי בעולם", אומר בשיחה היוצר ששירת שלוש שנים בצה"ל, רובן בתפקיד מסווג. "אני בז לכל לובש מדים, לכל טנק, נשק, סיכה ומגדל שמירה. אני מאחל לצבא להימחק ולהיות מובס כדרכו של כל צבא במשך ההיסטוריה".
המעלה השישית שמונה ברונז בהצגה היא חוק ודמוקרטיה; הוא מקריא הגדרה של דיקטטורה, שבה הוא שב ומחליף מונח זה במלה "דמוקרטיה". המעלה השביעית היא קליטת העלייה, שבסיומה הוא עולה על מונית אל עבר הלא־נודע.
בדיקת גבולות מתמדת
בראשית ספטמבר פירסם משרד התרבות והספורט הודעת תזכורת למוסדות שהוא תומך בהם, שהתייחסה גם לסעיף 3ב' לחוק יסודות התקציב ולפיו שר האוצר רשאי לבחון שלילת תמיכה ממוסדות בגין שורת עילות הנוגעות לפגיעה בסמלי המדינה. ברונז מודה כי הקונספט למופע, שיוצר אשליה הפוכה מפגיעה בסמלים ולכאורה מפגין גאווה בהם, התגבש לאחר מינויה של מירי רגב לשרה. "הוא נבנה מתוך המציאות שאני מזהה סביבי ובתוכי, שבה יש מחסום או תקנות שמעיבות על חופש הדיבור וחשבתי איך אפשר לעקוף את זה", הוא מסביר. "הבנתי שהדרך שלי לעקוף זאת היא בעצם לדבר בשבחה של מדינת ישראל ולהלל אותה ואת העומדים בראשה. אני פחות מתייחס לשרת התרבות, כי שרת תרבות באה והולכת והיא פחות מעניינת אותי. מעניין אותי למתוח ביקורת ולצאת נגד משהו".
אינך חושש שתיפגע כלכלית בעקבות המופע, באווירה השוררת עכשיו בתרבות הישראלית?
"זה נמצא כל הזמן בתודעה ונראה לי שהפחד מזה הוא גם חלק מהתשוקה לזה. התפקיד שלי הוא לצאת נגד המקום שאני חי בו, לבקר אותו, לאגרף אותו. אם אני לא עושה את זה אז זו בגידה במה שאני עושה ואין לי צורך לעשות זאת. מבחינה זו לא אכפת לי גם אם יושיבו אותי בכלא על מה שאני עושה או שייקחו לי את התקציב. אני תמיד אמצא את הדרך להמשיך.
"מבחינת חשיפה של המופע, אם הייתי יכול להופיע רק מול קבוצות של ימנים שהיו בועטים בי ומאגרפים אותי באמצע או בסוף המופע, אז זה מה שהייתי עושה. הבעיה היא שאני חי במין חלל שהוא סוג של גטו של שמאלנים. עצם זה שאני יוצר, מחזאי ובמאי שחי בתל אביב משרטט לי את קהל היעד שלי, שיש לו אותן דעות כמו שלי, ואין לי באמת יכולת להגיע לקהל אחר. אז נוצר מעגל סגור של החלפת דעות שלא באמת יכול לפרוץ לרוב אוכלוסיית המקום שאנחנו חיים בו. זה סיוט. הרצון הבסיסי ביותר הוא לפרוץ החוצה, מעבר לגבולות המדינה, ואז דרך היציאה החוצה להצליח להגיע להרבה יותר קהל עם דעות שהן רחוקות משלי".
המופע של ברונז אמנם חצה את גבולות המדינה: לאחר הבכורה בתל אביב בסוף ספטמבר הוא טס לברזיל וביום ראשון השבוע העלה אותו בפני כ-90 יהודים במחוז קמפינאס שבסאו פאולו שבברזיל. "היה משגע", הוא מעדכן רגע לפני העלייה למטוס בדרכו לארץ, "שלושה אנשים מהקהל רצו לעלות לישראל".
אך לא בכל יצירתו הוא מתייחס כך ישירות ליום־יום הישראלי. בארבעה מחזות שכתב — המוצגים כיום במסגרת קבוצת "ברונז־בלט" שהקים עם הבמאית והכוריאוגרפית מרינה בלטוב — הוא מפליג אל מחוזות רחוקים ולרוב פנטסטיים, ודרכם מנסה לבטא אמירה עכשווית. בכתיבתו הפיוטית והאבסורדית יש אלמנטים המאפיינים את יצירות חנוך לוין ונסים אלוני ובולטים בה גם ניסיונותיו לבחון את גבולותיו שלו. "גיליתי שאני כותב בקטיאנית לפני שקראתי את בקט וכשקראתי את בקט הרגשתי שכל הקיום שלי הוא די אבסורדי, מלא סתירות", הוא אומר.
השחקנית נעמי לבוב, שלמדה עמו בסטודיו ניסן נתיב, זוכרת זאת היטב. "אריאל היה עסוק מאוד בלחקור גבולות, גם את אלה של הכיתה והמורים וגם את הגבולות שלו. לפעמים זה היה נורא מעורר השראה ולפעמים מרתיע", אומרת לבוב, ששיחקה ב"הדייר חיימוביץ'", המחזה הראשון שכתב ברונז ושהועלה בסטודיו בבימוי מורתם מרינה בלטוב. "הוא כשלעצמו כל כך מיוחד בלי לעשות כלום, שאני מרגישה שדווקא יהיה מעניין לראות אותו במיינסטרים, לראות את הייחוד שלו, כי הוא לא צריך להתאמץ לשם כך. יסקרן אותי לראות אותו מכוון את המצפן שלו לאמצע ומנסה משם". השחקן תום חודורוב, שמופיע ב"ארץ פוק" מאת ברונז ובבימוי בלטוב, מציין שמלבד הטקסטים שלו, המלאים ביקורת וחשבון נפש עם עצמו ועם המדינה, "גם האישיות של אריאל לא מפסיקה לשנות צורות, ויש לו איזו התעקשות להמציא את עצמו מחדש כל הזמן".
סבתא קלרה מתה
נראה שמאז ומעולם נטה ברונז לשנות צורה ולחפש דמות חדשה, כמעט משחר ילדותו ובכל תחנה בחייו. איך נהפך הילד הדתי השתקן לפרפורמר כה מוחצן?
הוא נולד באודסה שבאוקראינה, בנם המשותף היחיד של בוריס ואקטרינה ברונז, שלכל אחד מהם כבר היה ילד מנישואיהם הראשונים. השניים, כיום בשנות ה-70 לחייהם, מתגוררים באשדוד, מדברים בעיקר רוסית ולדברי ברונז מנותקים לחלוטין מההוויה הישראלית. "הם חיים שם ממש בגטו, פה יש להם רק אותי, לא משפחה ולא חברים", הוא אומר.
אביו, שמוצאו בסיביר, נאלץ לברוח ממנה לאודסה לאחר שבנו הואשם במות אשתו הראשונה. "אמרו לאבא שאסור לו להתקרב לבן ושאם יעשה זאת יכרתו לו את הראש", מספר ברונז. לדבריו, אביו אמנם רצה להוליד בן נוסף והפציר באמו שיעשו כן, אולם קלרה, סבתו מצד אמו, התנגדה: היא טענה בפני בתה שכך היא תהיה אם רעה לשני ילדים במקום לבת אחת והדגישה כי ילד נוסף ייוולד "על גופתה המתה". כך במשך כשמונה שנים, לדבריו, עברה אמו כמה הפלות משום שחששה ללדת ולהמרות את פי אמה. רק לאחר מות הסבתא נולד ברונז — בשם קיריל, על שמה של הסבתא קלרה.
הזיכרונות הצרובים בו מאודסה נוגעים בעיקר לחינוך הסובייטי הנוקשה שנקט אביו, לפי ספר ושמו "איך לגדל גיבורים?". "זה היה מאוד נפוץ אז בברית המועצות", הוא מספר, "שיטות כמו להוריד כל בוקר מעלה אחת במים של המקלחת עד שמתקלחים במים קפואים, שהוא יישם אחת לאחת, לישון בתנוחה אחת בלבד או לדקור אותי במחט ואז להציע לי אותה (כאמצעי ללימוד זהירות, י"א). את השיטה האחרונה הכנסתי למחזה החדש שלי, 'פאפוּלַה', שיעלה בפברואר". האלימות שספג מצד הוריו נמשכה, לדבריו, עד שמלאו לו 16.
האנטישמיות בברית המועצות עוררה בבוריס ברונז רצון לעלות לישראל, כדי להיות "בין אחים", כפי שאומר בנו. כשאריאל היה בן ארבע ביקרה אמו בארץ כדי לבחון את המקום ואמרה לאביו בטלפון, "זה מִדבר, אין סיכוי שאני באה לפה". השניים כמעט התגרשו כשאביו של ברונז איים לעלות לבדו עם בנו, אולם לבסוף עלו השלושה יחד כשאריאל היה בן שש. "באותו היום אמרו לי שאנחנו עוזבים ושאקח את שני הצעצועים שאני הכי אוהב", הוא נזכר ומספר על הבחירה המפתיעה: "לקחתי שני טנקים, שאלה היו הצעצועים הכי כבדים".
