הכל תלוי במהגר וברצונות שלו.
מכיר את המושג "שותפות גורל"? לזה אני מתכוונת.
להרגיש שייך ולרצות להיות שייך, למרות הקשיים ולא רק בזכות היתרונות.
החברים שלך כנראה לא ממש רצו להיות פה, אלא רצו לשפר את מצבם הכלכלי.
ישראל היתה אפשרות טובה יותר ממדינות בריה"מ המתפוררות בתחילת שנות ה-90,
קנדה וארה"ב מהוות אופציה טובה יותר מישראל היום (וכנראה גם יותר נגישה מאז).
אני יכולה רק לנחש, שמי שגדל תחת שלטון קומוניסטי לא ימהר להתמרד מחשש להשלכות על חייו האישיים. זה לא אומר שהוא יהיה מרוצה ממצבו.
לפני כ-17 שנים הייתי מעורבת בתאונת שרשרת עם עולה חדש (שהיה האחרון בשרשרת).
מכל המעורבים, הוא היה היחיד שהתעקש לגרור את כולם לבית המשפט ולא לסגור דברים דרך חברות הביטוח, מכיוון שהוא היה בטוח שאם הוא יודה ולו במעורבות ואשמה קלה ביותר - הקגב יהיה בעקבותיו.
זה עניין של מנטליות שקשה להשתחרר ממנה, גם אם אתה יודע שאתה בארץ אחרת.
ציפיה - שלי כאדם הגון, שחושב שאדם זר שמגע למקום חדש,
ראוי שיעשה את הנדרש כדי להשתלב בסביבתו החדשה.
שאם לא כן - לשם מה בחר לעבור דווקא לשם?
וכן, אני רואה הבדל גדול מאוד בין העליות:
העולים שהגיעו הנה לפני קום המדינה ואפילו אחר כך, עד שנות ה-80, עלו למדינה צעירה ומתפתחת שלא היה לה הרבה לתת להם.
הם הגיעו בלי ציפיות, מלבד הציפיה לחיות בין יהודים אחרים במדינת היהודים.
הגיעו מכלום - ובאו לכלום, בלי שום הבטחות.
לכולם היה ידוע שזו מדינה שיש בה התקפות של הערבים מפעם לפעם ושהמצב הבטחוני לא מזהיר.
העליה של שנות ה-90 שונה, כי בשלב הזה ישראל כבר נחשבה למדינה מערבית עם יכולת כלכלית חזקה.
העולים שהגיעו בשנות ה-90 ואחריהן ממדינות בריה"מ לשעבר, כנראה חשבו שהם מגיעים למקבילת-אמריקה: מדינה שבה הכל אפשרי וכולם יכולים לחיות ברווחה כלכלית, עם תעסוקה מכבדת במקצוע שירצו.
חלק גם נתנו משקל לעניין היהודי-ציוני.
אלה שלא - ברור לי למה שאיפתם הגדולה היא לעוף מפה לקנדה.
ועל זה אני אומרת: ויפה שעה אחת קודם.
אף אחד לא מכריח אותם להישאר פה.
