ניסן שור מתמודד עם דילמות של ילד רוסי שהופך להורה ישראלי

ניסן שור מתמודד עם דילמות של ילד רוסי שהופך להורה ישראלי

על איזו תרבות ישראלית אני אמור לחנך את הבן שלי? שמוליקיפוד?
לי קראו צ'וקובסקי לפני השינה, אבל התינוק שלי אוהב רק סיפורים ישראליים נחותים. 
שמוליקיפוד? מה זה הפיגור האשכנזי הזה?
ניסן שור
15.07.2015 06:00

אני מעדכן שהתינוק שלי בן תשעה חודשים. הוא נמצא כרגע על פרשת דרכים דרמטית: הוא כבר לא גוש בשר, אבל עדיין לא בן תרבות. התפקיד שלי, כך מספרים, הוא להפוך את ערימת האיברים הזאת, את המשהו הפיזיולוגי הזה, למישהו. לאדם חושב. עם ערכים ורעיונות וחוש אסתטי. כל־כך הרבה אחריות. מאיפה מתחילים? מאיפה שהאנושות התחילה. דג שעלה מתוך המים הפרה־היסטוריים וצימח רגליים וטיפס על עץ וירד מהעץ והפך לקוף, שהפך לאדם, שהחל לדבר ולספר סיפורים ולכתוב אותם. התינוק שלי יודע להגיד נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה, ומבחינתי זה די והותר. במצב העניינים הנוכחי יש סיכוי שהמילים הבאות שלו יהיו "מוות לערבים", אז אולי עדיף שישתוק.

שרון פדידה, ללא כותרת 2015
כשהוא נולד קנו לו ספרים, עוד ועוד ספרים. הסבירו לי שאני אמור לקרוא לו כל יום סיפור לפני השינה. התבוננתי בערימת הספרים הגדלה והולכת. אחד־אחד הם היו מונחים שם, "מיץ פטל", "אליעזר והגזר", "איה פלוטו", "מעשה בחמישה בלונים", ולא ידעתי מה לעשות עם זה. לא גדלתי על הספרים האלה. מעולם לא קראו לי אותם. אין לי מושג מה הולך שם. מבחינתי זה עולם נסתר, בלתי קיים. אין לי שום סימפטיה ושום אמפטיה לספרים האלה. "בוא אלי פרפר נחמד"? "תירס חם"? מה זה הדברים האלה? "הכבש השישה עשר"? זה סיפור על דוכן שווארמה?

כשהייתי בן תשעה חודשים אמא שלי קראה לי סיפורים של קורניי צ'וקובסקי, סופר הילדים הרוסי המהולל. זה מה שהיה בבית. אני זוכר אותה מדקלמת את "מוּחָה צִיקָטוּחָה" (או בתרגום לעברית: "זבובינה זמזמינה"), ברוסית צחה, וזה כל מה שידעתי. מי חשב אז על ישראל או על ציונות? הייתי תינוק רוסי ואחר כך ילד נטול עברית. נטול תרבות עברית. הם לא מנעו ממני את העברית. הם פשוט לא היו צריכים אותה. הסיוט הכי גדול של הורה רוסי: שיגדל לו ילד ישראלי (צריך להילחם בזה בכל הכוח).

הנה הבחנה חשובה: המזרחים הם חלק מהסיפור שמספרים להם. הם מבקשים נתח מהישראליוּת. הנתח הזה מגיע להם. אף אחד לא עושה להם טובה. הם רוצים להיטמע בתוך הזרם המרכזי ולהשפיע עליו. שיהיו בריאים. כל אחד והסטיות שלו. הרוסים, כידוע, מעולם לא נזקקו לטובות של אף אחד. לא לתחנות הרדיו ולא להוצאות הספרים, לסופרמרקטים או לכספי הקרנות. הם בראו לעצמם יקום מקביל וטוב להם ככה. הם לא מחפשים כיבודים ולא מחזרים אחרי מי שדוחה אותם. כך היה מאז ומתמיד. מהעליות של שנות ה–70 ועד ימינו. זאת חברת הגירה שיש לה ביטחון עצמי. היא לא מתעסקת בפוליטיקה של ייצוגים. יש לה דברים יותר מעניינים לעשות. היא מייצגת את עצמה. אל מול הגזענות הפנימית של הישראלים היא אומרת דבר פשוט מאוד: זה לא שאתם לא רוצים אותנו. זה אנחנו שאף פעם לא רצינו אתכם, אתם מבינים?

אז הרוסים מגדלים תינוקות רוסים נטולי תסביכים. והתינוקות האלה גדלים והופכים להיות הורים בעצמם. והנה, אני עומד בפני דילמה אמיתית: אני לא באמת רוסי. לפחות לא כמו שההורים שלי פינטזו שאהיה. אבל אין לי המטענים התרבותיים של הישראלים. אני כלי ריק. ההנאה שנובעת מספרי הילדים מתבססת בעיקר על זיכרונות הילדות של ההורה. על השאיפה הנוסטלגית לשעתק את חוויותיו. להעביר אותן הלאה לצאצאיו. ניסיתי לא מזמן לקרוא לתינוק שלי את "ברמלי", ספר של צ'וקובסקי שיצא לא מזמן בהוצאה מחודשת (בתרגום הישן של נתן אלתרמן) ואמא שלי נהגה לקרוא לי בכל ערב לפני השינה. פתחתי את הפה והוא ישר התחיל לבכות. התקשרתי בהיסטריה לאמא שלי. ביקשתי ממנה שתקרא לו בטלפון את הגרסה בשפת המקור, אולי זה ירגיע אותו. אחרי שני משפטים ברוסית הוא צרח כאילו שוחטים אותו בכיכר העיר. "מה יש לו? אולי משהו לא בסדר איתו?" אמא שלי שאלה. אני גם שאלתי את עצמי. אולי משהו לא בסדר איתו? תינוק שבוכה כשקוראים לו סיפור של צ׳וקובסקי? אני ממש מודאג. יכול להיות שצריך לשלוח אותו לחינוך מחדש.


לבושתי פניתי אל ארון הספרים הישראלי. בפעם הראשונה בחיי פתחתי את "שמוליקיפוד". מה זה הפיגור הזה? זה מה שישראלים קוראים לתינוקות שלהם? לא פלא שאחר כך הם מתגייסים לצבא, משתתפים בתוכניות ריאליטי, מתחתנים עם מדריכת יוגה, משריצים שלושה ילדים, קונים מאזדה 5, עושים על האש ונקברים בקבורת קומות בבית העלמין ירקון. איזה ספר ממוצע ונטול ברק. מעשייה משעממת עם "מסר". ברור, חייב להיות מסר. התרבות הישראלית קורסת מרוב מסרים. איפה שאין מוסר, יש מסר. ומה עם קצת אקשן? אימה? כיף? מה לי ולקיפוד הזה? אני לא מכיר אותו. הוא לא מכיר אותי. זה קיפוד ישראלי, עצלן, פאסיבי, מפוחד. סיימתי לקרוא את הספר בכוחותי האחרונים. התינוק נראה מבסוט לאללה. "מה אתה כל כך מבסוט? זה ספר גרוע. אי אפשר בכלל להשוות אותו לספרים של המאסטרים הרוסים הגדולים", אמרתי לו. הוא חייך ואמר נָה נָה נָה ודָא דָא דָא ובָּה בָּה בָּה. מה לא בסדר איתו?

אני לא יודע מה יהיה. התינוק הזה יהפוך לילד בעוד כמה שנים. אנחנו ניאלץ לשלוח אותו לגן. מי יודע מה ידחפו לו שם. כמו שמכנים זאת באקדמיה — הנרטיב של ההגמוניה האשכנזית. אני מפחד מהיום שבו הוא יחזור מהגן ויזמזם "ברקים ורעמים, רעמים וברקים, לפעמים קרובים ולפעמים רחוקים", ויגיד שהוא מצביע מרצ. מצד שני, אם הוא יבוא הביתה וישיר לי "הכל זה מלמעלה, אז אל תבכי הלילה, הכל זה לטובה, אז אל תבכי ילדה", אני לא יודע מה אעשה. מותר להפליק לתינוק בטוסיק בגלל דודו אהרון?

בשורה התחתונה: זה לא עניין של חלוקה לטוב ורע. אלה פשוט לא התרבויות שעליהן גדלתי. אני רוצה שהתינוק הזה יהיה דומה לי. אני לא רוצה שהוא יהיה אשכנזי. וגם לא מזרחי. שיהיה אני. א־נ־י. הלו, מה לא ברור? הנרקיסיזם שלי חזק יותר מהמאבק החברתי. אל תערבו אותנו במלחמות התרבות שלכם.
http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2683850
 
התינוק של ניסן שור הוא בן 9 חודשים,

והקטנה שלי בת ארבעה. הבכור לעומת זאת כבר כמעט בן 4, אדם קטן עם רגשות, מחשבות ורצונות משלו. בהחלט בן תרבות כבר. ישראלית. איזו תרבות ישראלית? שאלה קשה. האם התרבות שאנחנו מנחילים לו בבית והגננות בגן (הכיתה שלו היא יותר מחציה ילדים ממוצא רוסי) היא אשכנזית או מזרחית? התרבות שלו היא בטוח ישראלית ובטוח לא מזרחית, ומעבר לזה השאלה היא פשוט לא רלוונטית. היא פשוט התרבות שלנו. התרבות שלי.
כל התענוג שבספרי ילדים הוא בנוסטלגיה של ההורה לימי ילדותו שלו כאשר הוא עצמו האזין לאותו הסיפור? האמנם?
אם כך הדבר, אז למה כשאני מקריא לילד את "טרקטור בארגז החול" או "הגשם של סבא אהרון", וממש לא משנה שזה בפעם המיליון, לעולם זה לא עובר בלי צביטה קלה בלב שמלווה את כיסופיי הכמוסים לילדות שמעולם לא הייתה לי? וגם "גומות החן של זוהר" מעולם לא נקרא ללא דמעה. ו"איה פלוטו" ו"תירס חם"? "אבא עושה בושות", "הכינה נחמה" וסיפורים רבים אחרים... ממש מציאות חלופית שבגיחותינו המענגות אליה יש רק חיסרון אחד, חזרה לעולם האמיתי כשהספר נגמר. אני מקריא לילד שלי ספרים רבים, וכמעט תמיד מוצא הנאה בהקראה, הנאה מכך שהטקסטים רוויי הילדותיות האלה מתאימים איכשהו למטענים התרבותיים האישיים שלי, על אף שעד גיל 15 לא ידעתי לא מילה ולא אות בעברית והייתי ילד ונער רוסי (הלא כל-כך) רגיל לכל דבר ועניין. הנאה המהולה בעצבות מכך שההתאמה הייתה אמורה להיות לא רק מבפנים אלא גם בפן החברתי... את הסיפורים ששמעתי מהוריי בעצמי בתור ילד אני מום מה ממש לא זוכר. נמחק לחלוטין, למעט קצט "דוקטור אייבוליט" שבסתא הקריאה לי, וגם ממנו אני זוכר רק את עצם זה ששמעתי אותו וכמה תמונות מהילדות כשאני עם הסבתא עולות לי בזיכרון, לא הסיפור עצמו...

חברת הגירה הבטוחה בעצמה, מהעליות של שנות ה-70 ועד ימינו... חברת ההגירה הארורה שמיצבה את עצמה כחטיבה נפרדת מהישראליות וגרמה לי למפחי נפש רבים, לאכזבה עמוקה וחסרת תקנה מישראל ולימדי אנגלית קדחתניים... ובשנות ה-70 היה בדיוק אותו דבר, ההבדל היחיד הוא שהם היו אז מעטים יותר...



"אוי ואבוי! הטביעו לנו את הספינה! אני לא יודע לשחות! אני טובע!
"אתה זוכר שאתה ייצור ימי, אידיוט אחד!?
עידן הקרח 4: יבשת בתנועה, בדיבוב עברי


ולמי שמפחד מהנרטיב של ההגמוניה האשכנזית אני יכול להמליץ על ספר אחד רוסי מאוד, "תפוחי העלומים", אוסף אגדות עם רוסיות בתרגומה של מירים ילן-שטקליס. או את "עיזה פזיזה" של לוין קיפניס. או "דירה להשכיר". או "המפוזר מכפר אז"ר"...



 
יש יותר מנוסטלגיה בהנאה מספרות ילדים


אני נהניתי לקרוא לבניי טקסטים, שיכולתי לזהות בהם את ידו המיומנת של אמן, שיצקה תכנים מורכבים וגם הומור לשפה שילד יכול להבין, ובלי לקרוץ להורה מעל ראשו של הילד. אני, כילד, לא שמעתי את סיפוריו של מאיר שלו לילדים, מהטעם הפשוט שהם טרם נכתבו כשהייתי ילד. בכל זאת נהניתי לקרוא אותם לבניי, ונהניתי גם מהאיורים של יוסי אבולעפיה שעיטרו את הספרים, וגם את קלטות הוידיאו. אגב, הקרדיטים בסוף הקלטת לימדו, שהיא הופקה תוך שימוש בכישרונותיהם של עולים מחבר העמים. ללמדך, שהיו אמנים עולים שהיה להם מה להציע לתרבות המקומית, ותרומתם התקבלה בברכה (ועם תיגמול הוגן, יש לקוות).
&nbsp
 

ivgy1980

New member
בעיה קשה של רוב הגברים

רוצים ילדים דומים לעצמם -
אך שוכחים שלהגירה יש מחיר.
 
במקרה הספציפי ניסן שור פשוט מיתמם או משקר

שור הוא בן לעולים של שנות ה-70. באחד הטורים הוא מספר על חוסר ההצלחה של הוריו להנחיל לו את השפה הרוסית. גם התעתיק השגוי, "ציקטוחה" במקום "צוקוטוחה" או "צאקטוחה" מעיד על הכותב כאלף עדים שהשפה הרוסית לא ממש שגורה בפיו. יתירה מזו, קשה להאמין שבישראל של שנות ה-70 וה-80 קלאסיקות הילדים כמו "מיץ פטל" באמת פסחו על אותו ניסן שור גם בגן הילדים שאליו הלך וגם בבית הספר שבו למד. נראה כי הוא סתם משחק אותה קרבן מסכן של הורים מתבדלים.
 

ivgy1980

New member
חוסר הצלחה או חוסר רצון?

עליית שנות ה-70 עשתה ככל שביכולתה להטמע בחברה הישראלת בהקדם האפשרי ובכל מחיר, תוך ויתור מודע על השימוש בשפת האם בביתם החדש.
לכן, גם אם הוריו לא הצליחו - יותר מכך כנראה שלא רצו. ובשביל מה יליד הארץ צריך בכלל את השפה הרוסית, הגם שסביר שאישתו צברית גם כן?
 
הנה הטור המדובר

הגולאג ברחוב צה"ל 8

22.09.2014 09:19

בגיל שנתיים שלחו אותי לחינוך מחדש בגולאג, ברחוב צה״ל 8, בגבעת נשר שמשקיפה על מפרץ חיפה. ההנהלה הראשית האשימה אותי בפעילות חתרנית. גזר הדין: שנה אצל סבא וסבתא. מועד ביצוע העונש: מיידי.
אני זוכר משם מדשאות ירוקות, בטון ואנשים זקנים עם שיניים תותבות שמדברים רוסית. הם רצו להפנט אותי. להפוך אותי לאחד משלהם.
אני לא הסכמתי.
אתם שומעים. אני לא הסכמתי.
פגשתי את אמא ואבא אחת לשבוע. הם באו לקחת אותי. חופשה קצרה לאויב העם. להחזיר אותי אל מרכז הקליטה בבית אליעזר, חדרה. שם נולדתי. על האדמה הזאת. זה היה החטא הקדמון שלי. הצבר הראשון במשפחה. אפילו צבע העור שלי רמז על העמדה שלי בעולם. השמש הישראלית הספיקה לצרוב אותי. הייתי חוּם. הייתי חייב להיענש על זה.

איור: שחף מנאפוב
ההורים שלי עלו ב–1978 מצ׳רנוביץ, ואם אפשר היה לחזור אחורנית — הם היו חוזרים. הם הבינו מהר מאוד מה קורה כאן. ישראל היתה מקום משוקץ, פרימיטיבי, לבנטיני, מזרחי, קטן, פרובינציאלי, מפגר, נחות, נטול תקווה ונטול עתיד. היא סימנה את סך כל האכזבות שלהם מהכזבים של האידיאולוגיה והיהדוּת. הרעיון הציוני מת עבורם. על המצבה שלו נכתב: אנחנו רוּסים.
כשמהפה שלי החלו לצאת מילים בעברית — הם ניסו לדחוף אותן בחזרה פנימה. המילה הראשונה שאמרתי בחיי היתה ״מאמא״, אחר כך ״פאפא״ ואחר כך הגיעו ״אמא״ ואחר כך ״אבא״. הם כל כך נבהלו שלא היתה להם ברירה אלא לשלוח אותי לרחוב צה״ל 8.
חזרתי משם אחרי שנה. השתחררתי ממחנה העבודה של ג׳ֶדוּשְקָה ובָּבּוּשְקָה. הם נכשלו. אני דיברתי עברית. עקומה, שבורה, חצויה. אבל עברית.
ההורים שלי לא התייאשו. אתה לא תהיה ישראלי. אני כן אהיה ישראלי. כן. לא. כן. לא. כן. לא. כן. לא. כן. לא. כן. לא. כן.
זה היה הסיוט הכי גדול שלהם. שאהפוך להיות בן המקום. להיות כמו הילידים — הרי זו קטסטרופה איומה. השפה הידהדה את האפשרות הבלתי הפיכה להיות בתוך הדבר עצמו. להיתקע כאן. העברית היתה בלתי שימושית. בלתי יעילה. הם בזו לקוסמופוליטים ופיתחו תשוקה אליהם. ובסופו של דבר נותרה רק התשוקה, כהתרסה כלפי הישראליוּּת האובדנית וצרת האופקים. אבל אני התעקשתי. אני אפילו לא יודע למה התעקשתי. אני התעקשתי כי זה מה שידעתי לעשות. נאחזתי בה. נאחזתי בה כמו אני לא יודע מה.
הם אמרו רוסית. אני אמרתי עברית.
קיצור תולדות המאבק:
היה גולאג. נגמר הגולאג. חזרתי הביתה.
קיץ. 1984. ישבתי בסלון, מול הטלוויזיה, מקלט ITT, וצפיתי ב״רגע עם דודלי״. אמא שלי סחבה אותי באוזן אל תוך חדר השינה. הוציאה מאחת המגירות סליל של סרט שמונה מילימטר. הכניסה לתוך המקרן. על הקיר הלבן הושלכו דמויותיהם המצוירות של זאב לבוש בחולצה ורודה שרודף אחרי ארנב מבוהל. בכל פרק — הזאב מנסה לתפוס את הארנב ולא מצליח. הוא צועק לו ברוסית ״נו ארנב, רק חכה!״ וממשיך לרדוף אחריו. אמא שלי מאכילה את המקרן בעוד ועוד סלילים. ״תישב בשקט״, היא אומרת לי. הזאב רודף אחרי הארנב שרודף אחרי. ״נו ישראלי״, הם צועקים לי, ״רק חכה!״
שעתיים בכל יום. בכל שבוע. כך במשך שנים. ספרי לימוד ברוסית מונחים מולי, דף אחרי דף. לדחוק החוצה את העברית. לסלק אותה ולהמליך במקומה את הרוסית. אמא שלי מדקלמת ואני מדקלם אחריה. ״תעזבי אותו״, אבא שלי מסביר לה באכזבה, ״זה מאוחר מדי. הוא כבר ישראלי. יש לו ראש של ישראלי. זה לא יעבוד״. אבל היא מתעקשת להחדיר בי את הא"ב הקירילי. ״תקרא, טיפש״. אני לא רוצה. אני לא רוצה. אני לא רוצה.
בכיתה א׳ אני חוזר מבית הספר עם הספר השמיני בסדרת חסמבה — ״חסמבה בשבי הלגיון הערבי״. אמא שלי לוקחת לי את הספר מהיד. מובילה אותי, שוב, אל חדר השינה. מצביעה אל עבר המדף העליון – כל כתבי בלזק בתרגום לרוסית. ״זאת ספרות אמיתית״, היא נוזפת בי, ״זאת תרבות. תפסיק לבזבז את הזמן שלך״. לוקחת ממני את הספר של חסמב״ה ולא מחזירה לי אותו.
כמה שנים אחר כך, אני עושה ניסיון ראשון בכתיבה. אני רוצה לייצר את השפה כי המשמעות של זה תהיה שליטה במצב הקיים; להוכיח שהעברית היא שלי כמו שהיא של כל אחד אחר. בטקס הסיום של כיתה ד׳, אני כותב מערכון שמבוסס על קטע מפורסם של דודו דותן. במקור, דותן חולם שהוא בן 95 ומוצא את עצמו בבית האבות של אמני ישראל, שהתבגרו והזדקנו (״שלמה ארצי סנילי לגמרי. הולך בפרוזדור. שר ׳רוב הזמן את אשתי׳. למי הוא שר את זה? לצביקה פיק״). הגרסה שלי מספרת את סיפורם של ילדים בני 9 שהפכו לקשישים בני 80 פלוס. במערכון אני מנסה לנבא את העתיד שלנו, בשנת 2068, כשכולנו נהיה בבית אבות. ההורים שלי נמצאים בקהל. הם שלובי ידיים. כעוסים. ההורים האחרים צוחקים ומוחאים כפיים. בחופש הגדול שולחים אותי למורה פרטי למתמטיקה, פרופסור לפיזיקה שגר בדירת חדר קטנה ומאמין שאכילת שום תעניק לו בריאות וחיים ארוכים. ״הוא יוציא ממך את השטויות האלה של העברית״, הם אומרים לי, ״תלמד מתמטיקה. תהיה בן אדם״. בכל פעם שאני טועה בפתרון אחת המשוואות, הפרופסור צועק עלי כמו משוגע. ״אתה רוצה להיות כמו כל הישראלים הטיפשים?״ אני לא רוצה. אני לא רוצה. אני לא רוצה.
1990. נפילת החומה: ההורים שלי חוגגים. ״עכשיו אתה מבין למה חשוב שתדע רוסית?״ אני לא מבין. ״הקומוניזם איננו. רוסיה תשתקם ותתאושש ותחזור לגדולתה. היא תהפוך לכוח עולמי שאי אפשר להתעלם ממנו. היא תהיה אימפריה. המערב יקרוס. אתה צריך להיות מוכן. אתה חייב לדבר את השפה של מי שיהיו השליטים הבאים של העולם. רוסית זה העתיד״. הם חזרו על המנטרה הזאת גם ב–1994, ב–1997, ב–1999, ב–2001, ב–2004, ב–2006, ב–2009, ב–2012, ב–2014.
אני מתעקש. אני אראה להם מה זה. אני מסרב לרוסית. זה לא שאני כל כך רוצה להיות ישראלי כמו שאני רוצה לדבר עברית. לכתוב עברית. בחטיבת הביניים אני מצטרף לעיתון הנוער ״תדר״, שהמערכת שלו ממוקמת במקלט תת־קרקעי במרכז הכרמל. בעיתון כותבים כל מיני עיתונאים צעירים שההורים שלהם הם אחוס"לים ויוצאי קיבוצים ושירתו בחטיבות קרביות בצבא והעברית בשבילם היא נדוניה שקיבלו במתנה מהציונות. אני הייתי צריך להיאבק עבור העברית שלי. אני כותב את ביקורת המוזיקה הראשונה שלי – על התקליט ״Fuzzy״ של הרכב הרוק הנשכח גרנט לי באפלו. מוזיקה היא המקום שבו אני בורח מהשפה. כשהביקורת מתפרסמת בעיתון, אני רץ להראות להורים שלי את השם שלי, מודפס על גבי נייר. אבא שלי מניח בצד את העיתון, בלי לקרוא מילה. הוא שותק. אמא שלי שותקת. שניהם שותקים.
הסלמה: אבא שלי מאיים להעביר אותי לבית הספר הטכני של חיל האוויר, למסלול של הנדסאי תעופה. ״יהיה לך מקצוע ביד״, הוא אומר לי, ״עברית זה לא מקצוע״. אני לא יודע אם הוא מתכוון לזה או שהוא מנסה להפחיד אותי.
סוף כיתה י״ב. בספר המחזור כותבים עלי — ״כותב עם עתיד מזהיר. את מוצאו הרוסי לא יכול להסתיר״. אני מנסה להוכיח להם שאני דווקא כן יכול להסתיר וכותב את הנאום — בעברית — לטקס סיום הלימודים. כנראה יש לי איזה רצון בלתי מודע להיות חלק מההגמוניה. המחנכת שלי פוסלת את הנאום ברגע האחרון, בגלל תכנים חתרניים מדי נגד הממסד ובעד התלמידים הנכשלים והטראבל מייקרים (כמוני). בסוף הנאום אני מצטט את ריימונד קארבר: ״האם הייתי חי את חיי מההתחלה? עושה את אותן שגיאות בלתי נסלחות? כן, אם יתנו לי חצי סיכוי. כן״. מי שנואם את הנאום בסופו של דבר הוא בנו של חבר הכנסת רומן ברונפמן, שהתגייס אחר כך לקרבי ושמעתי שהיום מתעסק בנדל״ן יוקרתי. הוא מסיים את דבריו בשאגה אדירה — ״שכבה ע״ח, שיהיה מזל טוב ובהצלחה בטירונות. יאללה מלחמה!״ כולם שואגים אחריו. פתיתי קונפטי נופלים לנו על הראש. אני חוזר הביתה, מאוכזב, מקמט את דף הנאום שכתבתי בתוכנת איינשטיין וזורק לפח. אבא שלי מוציא את הדף מהפח, והולך לחדר השינה. הוא לא יוצא משם במשך דקות ארוכות. כשאני הולך לברר מה קורה איתו, אני מגלה דלת סגורה. אני פותח את הדלת הסגורה. אבא שלי שוכב על המיטה, עם הנעליים. בידיו — הדף המקומט. הוא בוכה. מרים את הראש. מבחין בנוכחותי. מנגב מהר את הדמעות כדי שלא אראה. ״אתה כותב יפה״, הוא אומר לי. עברו כמעט עשרים שנה. זה היה הדבר האחרון שהוא קרא שכתבתי.
מאז כתבתי עוד אלפי ביקורות וטורים אישיים בעברית. כתבתי ספר בעברית. ביימתי סדרות דוקומנטריות בעברית. כתבתי מכתבי אהבה בעברית. שלחתי אס.אם.אסים ומיילים בעברית.
אמא שלי הבטיחה שאת הבן שלי, הנכד שלה, זה שעדיין לא נולד, היא תלמד רוסית כמו שצריך. ״הוא לא יהיה כמוך״, היא אומרת לי, ״הו
 

dori78

New member
אני לא מסכימה איתך.

תתפלא, אני מבוגרת מניסן שור בשנה ואני מודיעה לך באחריות:
ספרים שלא הקריאו לי בבית - אני לא מכירה ואם אני מכירה, אז אני לא זוכרת אותם באופן נוסטלגי כמו שהוא מתאר.
מעבר לזה, אני יכולה לספר לך על לא מעט אנשים בגילי שלכבוד הולדת ילדיהם התחילו להשתתף בשיחות על ספרי ילדים.
גם אני התפלאתי לגלות שהם לא מכירים יותר מחצי מהספרים שאני זוכרת מילדותי, אבל זה פשוט ככה.

גם היום, יש הורים שרוכשים לילדים שלהם ספרים "על המשקל" - כלומר הקריטריון היחיד שמנחה אותם הוא "מה במבצע?".
במקביל אליהם, יש הורים שטורחים לקרוא את הספר בעצמם עוד לפני שקונים, מתעניינים באיכות הכתיבה והאיורים.
יש לא מעט ספרות נפלאה לילדים גם היום, חלקה מקורית וחלקה מתורגמת.
אני יכולה לספר לך שכבר למעלה מעשור שאני רוכשת ספרי ילדים שחשוב לדעתי שיהיו בבית,
כדי שבבוא היום כבר יהיה לי ארסנל נאה ולא אצטרך להוציא בבת אחת כמות נכבדה של כסף למטרה זו.

יש בספרות הילדים בעברית הרבה ספרים נפלאים, גם ספרי הרפתקאות.
כמובן שבגיל 9 חודשים התינוק של ניסן שור עדיין לא מבין המ מקריאים לו, בדיוק כפי שאני בטוחה שהזכרונות שמתאר
ניסן שור מתייחסים לסיפורים שהקריאו לו בהיותו בן 3.5-4 ולא 9 חודשים.

בגדול אני חושבת שהוא קופץ לנישה של הרוסי המתורבת והמתנשא כשזה נוח לו ויוצא ממנה כשזה פחות מתאים.
 

dori78

New member
שטות גמורה

ניסן שור מתמודד עם דילמות של ילד, שזוכר את ילדותו באופן נוסטלגי והופך להורה לילד שגדל בעידן אחר.
אין לזה שום קשר לרוסיות.
אם הוא לא היה בוכה על ה"רוסיות" מול "ישראליות" הוא היה בוכה על ספרי איכות של פעם מול ספרי זבל של היום.
 

dori78

New member
לקטע של הספרות הוא מתייחס באופן נוסטלגי.

וכמו שכתבתי: הוא נכנס לאיזו נישה שמתחברת לו עם הפואנטה של הטור באותו שבוע.
 
למעלה