רשמי ביקור בבית היולדות "ליס"
חלק מביקורי החטוף בארץ כלל ביקור (יותר נכון, נסיון לביקור) של יולדת ב"ליס".
לצערי היולדת והיילוד היו עסוקים בזמן הזה בלהילחץ מבדיקות רפואיות ליילודה ולעבור איזו הדרכת חובה (אין לי בדיוק מושג מה, מדובר בילדה רביעית שלהם...). ולכן - לא זכיתי לראות אותם. מה שכן זכיתי, היה לעמוד במסדרון במשך שעה בתקווה שאוכל לראות אותם, וכך זכיתי קצת לספוג אווירה ומראות (ולהיזכר בטראומות עבר). היתה חוויה אנתרופולוגית... הנה מה שראיתי:
* זוגות צעירים שעל פניהם הבעת הלם. אף אחד לא מחייך/ת או צוחק/ת. כולם נראים מודאגים ופוסט טראומטיים. כל מי שטוען שזה "הרגע השמח בחיים" צריך להסתכל פעם על איך נראית מחלקה כזו. זה ממש, אבל ממש לא נראה ככה
(להדגיש - אני מדברת רק על מצב נפשי/תודעתי. אני לא מדברת על כאבי הגוף הברורים מההליכה הכאובה. וגם הגברים נראים די מיואשים - ולהם לא כואב כלום)
הייתי ליד מחלקת היילודים הרגילה (לא יודעת למה לא קוראים לה "יונקים" בליס, אולי כי רוב האנשים שראיתי יצאו מהחדר ההוא ובידיהם בקבוקי תמ"ל קטנים וחתומים). כלומר - לא דובר בפגיה או תינוקות חולים במיוחד.
* תינוקות קטנטנים בקערות פלסטיק שקופות על גבי עגלות תעשיתיות על גלגלים שאנשים דוחפים פנימה והחוצה מחדר עם שומר וראשם נע כמו וינטלטור ו"מחפש" ציצי [לא מצליחה לקרוא לדבר הזה "עריסה" - זה לא נראה כמו עריסה]
* הרבה מאוד זוגות דוברי שפות זרות - בעיקר צרפתית ורוסית, וגם קצת אנגלית.
* מי שתכנן את המבנה הזה צריך לקבל "נכשל" בתואר לארכיטקטורה. אין שם שום מקום למבקרים לשבת או להמתין. כשהגעתי דווקא היה במסדרון - דרך נס - איזה ספסל עץ שבבירור אינו מתאים ליולדות כי הוא מורכב מפסי עץ בלי שום ריפוד ועוד עם רווחים ביניהם. אבל אחרי 5 דקות ישיבה עליו יחד עם איזה בעל מיואש-למראה, הופיע עובד משק או נקיון כלשהו, נזף בנו לקום מהר ושאסור לשבת על הספסל הזה, ולקח אותו אי שם למקום מחבוא/מסתור.
* הרבה נשים עם שיחות לחוצות הביתה כדי להנחות אחרים/ות לעשות כביסות וכאלה כדי שלילדים הנותרים בבית יהיה משהו נקי ללבוש וכו'
בקיצור - זה זרק אותי אחורה לאיזו חוויה לא שמחה זו....
מה אצלכן? במבט לאחור, איך הרגשתן ביום-יומיים שאחרי לידה? זה השתנה מפעם לפעם אם היתה יותר מפעם אחת?
חלק מביקורי החטוף בארץ כלל ביקור (יותר נכון, נסיון לביקור) של יולדת ב"ליס".
לצערי היולדת והיילוד היו עסוקים בזמן הזה בלהילחץ מבדיקות רפואיות ליילודה ולעבור איזו הדרכת חובה (אין לי בדיוק מושג מה, מדובר בילדה רביעית שלהם...). ולכן - לא זכיתי לראות אותם. מה שכן זכיתי, היה לעמוד במסדרון במשך שעה בתקווה שאוכל לראות אותם, וכך זכיתי קצת לספוג אווירה ומראות (ולהיזכר בטראומות עבר). היתה חוויה אנתרופולוגית... הנה מה שראיתי:
* זוגות צעירים שעל פניהם הבעת הלם. אף אחד לא מחייך/ת או צוחק/ת. כולם נראים מודאגים ופוסט טראומטיים. כל מי שטוען שזה "הרגע השמח בחיים" צריך להסתכל פעם על איך נראית מחלקה כזו. זה ממש, אבל ממש לא נראה ככה
(להדגיש - אני מדברת רק על מצב נפשי/תודעתי. אני לא מדברת על כאבי הגוף הברורים מההליכה הכאובה. וגם הגברים נראים די מיואשים - ולהם לא כואב כלום)
הייתי ליד מחלקת היילודים הרגילה (לא יודעת למה לא קוראים לה "יונקים" בליס, אולי כי רוב האנשים שראיתי יצאו מהחדר ההוא ובידיהם בקבוקי תמ"ל קטנים וחתומים). כלומר - לא דובר בפגיה או תינוקות חולים במיוחד.
* תינוקות קטנטנים בקערות פלסטיק שקופות על גבי עגלות תעשיתיות על גלגלים שאנשים דוחפים פנימה והחוצה מחדר עם שומר וראשם נע כמו וינטלטור ו"מחפש" ציצי [לא מצליחה לקרוא לדבר הזה "עריסה" - זה לא נראה כמו עריסה]
* הרבה מאוד זוגות דוברי שפות זרות - בעיקר צרפתית ורוסית, וגם קצת אנגלית.
* מי שתכנן את המבנה הזה צריך לקבל "נכשל" בתואר לארכיטקטורה. אין שם שום מקום למבקרים לשבת או להמתין. כשהגעתי דווקא היה במסדרון - דרך נס - איזה ספסל עץ שבבירור אינו מתאים ליולדות כי הוא מורכב מפסי עץ בלי שום ריפוד ועוד עם רווחים ביניהם. אבל אחרי 5 דקות ישיבה עליו יחד עם איזה בעל מיואש-למראה, הופיע עובד משק או נקיון כלשהו, נזף בנו לקום מהר ושאסור לשבת על הספסל הזה, ולקח אותו אי שם למקום מחבוא/מסתור.
* הרבה נשים עם שיחות לחוצות הביתה כדי להנחות אחרים/ות לעשות כביסות וכאלה כדי שלילדים הנותרים בבית יהיה משהו נקי ללבוש וכו'
בקיצור - זה זרק אותי אחורה לאיזו חוויה לא שמחה זו....
מה אצלכן? במבט לאחור, איך הרגשתן ביום-יומיים שאחרי לידה? זה השתנה מפעם לפעם אם היתה יותר מפעם אחת?