מלחמות בטחנות רוח

[Ani15]

מלחמות בטחנות רוח

מנסה את כוחי בהעלאת נושא לדיון, שמטריד אותי כבר זמן מה:
האם אתן "נלחמות בטחנות רוח", מלחמות שהן צודקות אבל מיותרות כי אין לכן סיכוי לנצח?
ואם כן, מה עושים עם תחושת התסכול? והריקושטים?
ההתלבטות עלתה כי לאחרונה נלחמתי בהפעלת תל"ן (תכנית לימודים נוספת) בביה"ס שלנו. התנגדתי מאוד להפעלתה באמצע היום, מה שגרר ימי לימוד ארוכים מאוד לטובת "חוגים" שלא כולם מרוצים מהם. עזר לי, נו, כמו כוסות רוח למת. התכנית הופעלה כמעט ללא שינויים למרות התנגדות חלק ניכר מההורים (כשליש בכתה שלנו לבדה). כתוצאה מה"מלחמה" הזו "סומנתי" כ"אויבת העם" בכתה שלנו (ואצל מי שנציגת הוועד שלנו אוהבת לרכל באוזניו). הריקושטים מגיעים כנראה עד התלמידה, על לא עוול בכפה. אז הפסקתי. לא הערתי על טעות בסכומי הגביה של תשלומי ההורים (נחשו לטובת מי), שתקתי על גביה מוגזמת לוועד ההורים הכתתי לצורך תכניות לא כיתתיות, ועוד. מצאתי את עצמי בולעת את התסכול ושותקת. מצד אחד, למה ליצור בעיות מיותרות? אני במילא לא יכולה לשנות כלום. מצד שני, כמה תסכול אפשר לבלוע... זה מתחבר גם לנושא שעלה בפורום "הורים לילדים ביסודי" בענין הכנסת טקסטים דתיים לספרי לימוד בביה"ס בנושאי מדע. זה מי שמתעצבן מזה, ובעצם אין מה לעשות. איך אתן נוהגות במקרים כאלה?

 

[mykal]

הנושא שהעלית

קיים כמעט בכל המפגשים של הפרט בתוך מערכת גדולה.
אני מיום חמישי ה--9 לחודש זה--נאבקת מול קופ"ח. על תור שנקבע והם שינו,
וכל פקידה שלא מבינה מה עושה הופכת אותי למטומטמת.
כאילו אני לא מבינה. חלילה אם יתנצלו, חלילה אם יתקנו,
חלילה עם מי שאמור היה לקבל אותי, היה נשארומאריך את עבודתו עוד 10 דקות.
אני בהחלט לקוח מיותר.
להאבק? למי יש חשק וכח.
הייתי מוסיפה תיאור של התנהלות רופא במחלקה אונקולוגית עםחולה, השבוע ביום ראשון, בבי"ח גדול.
המערכות כאן בנויות בלי הגיון ובלי רצון לתת מענה לצרכי הלקוחות.
אז או שתהפכי להיות דון קישוט--או לתת לגל לעבור ולהמשיך בלי לקחת ללב.

 

[debby12]

פעם הייתי יותר לוחמנית בתחומים כאלה

היום הרבה פחות, מכמה סיבות

1) אני לא מיודעת ב-100% במה שקורה בבית הספר (יש לזה פתגם באנגלית: ignorance is bliss). אז מה שלא יודעים - לא מעצבן.... אם יש תלונות, ילדות הבית מביאות אותן אלי. אבל חוץ מזה אני לא מצליחה לעקוב אחרי עשרות המיילים שעפים פה שנוגעים למה שקורה בבית הספר [חלק גדול מהם נשלח על ידי נשים שהעבודה היחידה שלהן בחיים היא לנהל את ענייני בית הספר של הילדים שלהן]

2) גם מנסיוני נציגת הועד היא לעיתים קרובות מדי איזו אישה משעממת ומשועממת שתמצית חייה הן לאסוף רכילות. אז אני משתדלת לא להכיר אותה ושהיא לא תכיר אותי....

3) אומרים שלהתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים (אם כי זו לא אימרה שעוזרת הרבה)

4) אולי פשוט בגרתי ועייפתי

עדיין אני מסירה בעיניך את הכובע על שניסית. מי יודע - אולי היית מצליחה...

לפני שנתיים שלוש הצטרפתי למאבק פה להעיף איזו מורה מזעזעת שנשכרה לתפקידה רק כי היא חברה של סגנית מנהלת בית הספר (ועוד היתה טיפשה מספיק בשביל להסביר את זה להורים - עד כדי כך היא נעל). וזה נכשל. למזלי ביתי הקטנה לא נפלה בכיתה שלה, ואני משתדלת לא לחשוב עליה יותר....

 

[עדיקים]

לא נלחמת בטחנות רוח

סיימתי עם זה. מקטרת מדברת על זה אבל לא עושה עם זה כלום. אין לי זמן לדברים האלה.
למה? כי זה לא ממש יעזור וכמו שכתבת לפעמים זה בא לרעתך.
למדתי שבדברים שאני רוצה שישמעו את קולי אני צריכה להיות יותר פעילה. לדוגמא הצטרפתי לועד של הילדים. זה תיק לא קל ולא פשוט מצד אחד, מצד שני זה נותן לי להיות יותר בקשר מול בית הספר וגם לעזור לכיתות בגיבוש ותפעול נכון של כספי הועד.

 

[גלתיאה של הספרות]

אני בוחרת את המלחמות שלי

יש דברים שלא שווה לריב עליהם, ואני מתעצבנת בשקט (למען האמת, יש לי דם חם, אז העצבים הם לא בשקט, הם פשוט לא פומביים). היו פעמים שלא שתקתי - ועלו בגנים, לא בבית הספר - וזה הנושא המגדרי. אני לא מוכנה, בשום פנים ואופן, למנהג של הפתעות לבנים והפתעות לבנות, או הפעלה של בנים כגיבורי על ובנות כנסיכות. אז יצאתי האמא הקרציה, והגננת גם הודיעה לי שהבת שלי מאד אוהבת ורוד והפתעות של בנות, אבל העקרון הפריע לי ובקשתי להפסיק איתו. הועיל לי חלקית בלבד. אבל זה מבחינתי הקו האדום שלי.

 

[פרפרי אהבה]

המקום היחידי שבו הייתי ממש לביאה ונלחמתי בכל מחיר

היה לגבי טיפולי הפוריות- ממש נלחמתי פה בביוקרטיה ועוד באנגלית ומי שמכיר אותי יודע כמה אני לא סובלת ביוקרטיה וכמה זה הפחיד אותי להתנהל באנגלית מהבחינה הזו אבל הייתי כל כך מעורבת וחזק בעניין שלא עניין אותי כלום- לא ראיתי שום דבר ממטר ובסוף דברים שחשבתי שלא יקרו- קרו והושגו.

 

[איילה א]

אני לא בטוחה שהדוגמאות שלך הן טחנות רוח

בהחלט יש מצב שניתן היה לנצח בהן, גם אם במקרים הספציפיים שאת מתארת זה לא קרה.
אני מנסה שלא, אבל הרבה פעמים מגלה שכן... היתה לי סאגה עם קופת חולים לפני מספר חודשים. הצלחתי להשיג תור למשהו שהיה אמור להיות דחוף דרך קשרים, בזמן שדרך הקופה הציעו לי לחכות 4 חודשים או לנסוע שעתיים לכל כיוון. שם הלכתי ונלחמתי כי זה עצבן אותי נורא, למרות שיכולתי לשלם באופן פרטי על התור הקרוב וזהו (מדובר בסכום יותר נמוך ממס הבריאות שאני משלמת בכל חודש). רבתי עם הקופה, ועם המחוז, ועם פניות הציבור ואיימתי לפנות לפניות הציבור של משרד הבריאות ובסוף הם אישרו את המימון.
במצב של תל"ן באמצע היום ושליש מההורים שמתנגד הייתי כנראה נלחמת גם כן.
מבחינתי אני לא נלחמת בטחנות רוח, על אף שמתעצבנת, אבל טחנות הרוח שלי הן רק חוקי מדינה או מדיניות ממשלתית/עירונית או דברים כאלה. כל מה שאינו חוק אלא החלטה פרטנית מבחינתי ניתן להיאבק עליו.
&nbsp
ייתכן שהחשש מכך שילדיי יסומנו יחנך אותי עם השנים לשתוק יותר