איך היה השבוע שלי

[אישה בחופשה]

איך היה השבוע שלי

 

[אישה בחופשה]

משהו קטן וטוב

 

[עדיקים]

מפגש אצל חברים בשבת

היה מוצלח מאוד וכייף גדול.
טקס בבית ספר מרגש מאוד.
שישי של בישולים ואפייה. אוהבת לעבוד במטבח

.

 

[אישה בחופשה]

חיים בארגזים רגע לפני מעבר דירה

בלגן ולחץ אבל רואים את הסוף .

האמצעי שיחק יפה במשחק כדורגל של החוג ועשה הרבה נחת (הוא יותר לכיוון של אדריכל/ יוצר בפיסול פלסטי לכן זה מאוד הפתיע אותנו). והעיקר שנהנה.

 

[debby12]

סרטן (לימפומה) בקיבה

עכשיו יש לנו אבחנה מוטרינר פנימאי/מומחה.

אחרי אולטרא סאונד וצילום רנטגן זריז (מעולם לא הוצאתי כל כך הרבה כסף בכל כך מעט דקות ....), היתה לנו ביד אבחנה - וקיבלנו שיחת סוף מסלול

. המצב כה חמור שלפחות נחסכו מאיתנו וממנו בדיקות יקרות/ קשות יותר עם הרדמה וכאלה - שממילא אני לא בטוחה שהייתי עושה (היה לנו גבול של כמה כסף להוציא על זה).

הגרגרן (תרתי משמע, למרות שעכשיו הוא כבר לא כל כך אוכל) - איתנו כבר 4 שנים. חשבנו שהוא בן 5 בערך - כי הוא הוערך כבן שנה כשהגיע אלינו - אבל השבוע הוא הוערך כבן 7 [מסתבר בסביבות גיל 7 העיניים מתחילות להאפיר וזה אבן דרך בהערכה]

המומחה העריך שיש לו פחות מחודש להיות עימנו והגיש לי בתנועה זריזה ומיומנת את קופסת הטישואים שעל השולחן.... שאלתי אם זה אומר שזה הוא פשוט ייפול וימות והוא אמר שלא, אלא שבעוד פחות מחודש "יהיה צריך לעזור לו". לא שאלתי איך יודעים מתי כי הצער הוציא ממני את הפוקוס... לקחתי כמה תרופות להקל עליו (נגד בחילה, סטרואידים ופרילוזק), ארזתי את בן הבית הפרוותי המגרגר האהוב, והלכתי הביתה יחד איתו.

ומאז - כמו בביתני התינוקות - הילדות ואני מייללות בהפסקות.

החתול דווקא נראה יותר טוב - בעזרת התרופות הוא שוב אוכל, הפסיק להקיא, ונראה יותר נינוח. מה שכמעט עושה את זה יותר קשה - כי זה הכל ב"כאילו" ולזמן קצר. למותר לציין שכמות כזו של חיבוקין ונישוקין הוא לא קיבל מעולם. קנינו לו גם אוכל חתולים מושחת ויוקרתי - גם כדי להתגבר על חוסר התיאבון וגם כי בתור נידון למוות - מגיע לו....

 

[פרפרי אהבה]

אוי

עצוב כל כך...החיות האלה הם בני משפחה לגמרי

וזה כל כך עצוב לראות בן משפחה גוסס

חיבוק ענקי

 

[debby12]

תודה! אכן לגמרי בן משפחה

בשמחות, בעצב, ביום יום - בכלל. מלווה אותנו מחדר לחדר (כולל לשירותים - הוא לא אוהב להפסיד כלום

)

 

[איילה א]

קורע לב

השניים שלנו איתנו מאז שהם גורים, כבר 8 שנים. על החתול כבר מתחילים לראות שהוא התבגר. לכשנצטרך להיפרד ממנו (מכל אחד מהם בעצם) נראה לי שארגז של טישיוז לא יספיק לנו.
&nbsp
מישהי כתבה פעם באיזה פורום שהיא היתה ילדה כשהוריה נאלצו להרדים את הכלב. זה נחקק בזכרונה כי הוטרינר היה איתו במרפסת להזריק לו, וההורים שלה ישבו על הספה ביחד ומיררו בבכי. משהו בדימוי הזה נכנס לי ללב, אולי בגלל שאני רואה אותנו ככה בעוד (אני מקווה שהרבה) שנים. נתתם לו 4 שנים טובות, ואת עושה מה שצריך בשביל להקל עליו לקראת הסוף. כואב

&nbsp

 

[debby12]

אני אהיה כמו האמא של ההיא

בן זוגי לא. כבר יצא לי השבוע לבכות ליד הילדות כמה פעמים - והן ממש לא רגילות.

 

[Dr T noki]

מסכן קטן, זה שובר את הלב

כמה קשה הידיעה שצריך להפרד וההחלטה להפרד קצת קודם על מנת לחסוך סבל היא לא פשוטה.
לפני 5 שנים נפרדנו כך מחתולנו האהוב שהיה איתנו 15 שנה,,אבל הידיעה על המוות הצפוי (סרטן ריאות מתקדם) והפרידה היו קצרים ונמשכו יום יומיים וכך חסכו לנו חלק מהסבל (אך לא את צער הפרידה והגעגועים אליו

).

כל חתול או כלב אהוב כאשר לוקחים אותו להיות חלק ממשפחתנו - ברור שילך מאיתנו ונצטרך להפרד, עקב תוחלת החיים היחסית קצרה שלהם לעומת זו שלנו, אבל 5 שנים זה באמת לא הרבה ולא מספיק וזה מוקדם מדי.

בטוחה שהוא יהיה מלוטף מחובק ואהוב עד יומו האחרון

ליבי אתכם.

 

[debby12]

גם אצלנו חלון הזמן מרגיש הולך ומתקצר

ה"התאוששות" ארכה בערך 24 שעות, ומאז הוא שוב הפסיק לאכול כמעט לגמרי, ובין לבין הוא מקיא קיא דמי (או יותר נכון - מנסה להקיא - כי אין לו הרבה מה להקיא)

הוא ממשיך להיות ידידותי ומתלטף להפליא, וגם הולך על רגליו - יוצא לגינה וחוזר. אז לבנו עדיין לא נותן לנו להיפרד. מקווים שלא ניתן לו לסבול מדי (מנסים לא להיות אגואיסטים)

בינתיים הילדות ביקשו לראות חתולים חלופיים אז עשינו סיבוב מקלטי חיות היום "על יבש". אף אחד לא נראה לנו אפילו אטרקטיבי.

מצד שני זה מאוד נדיר בארה"ב שחתול "רחוב" מופיע לך בחצר, אז אם נסמוך על זה - לא נגיע רחוק...

 

[בילבי75]

ממש כואב הלב

לצערי, גם אני עברתי משהו דומה עם הכלבה שלי לפני בערך ארבע שנים ואני רוצה להגיד לך שהרופאים אף פעם לא יכולים לנבא מתי מגיע סופה של החיה (ואת זה גם אמר לי אחד מה וטרינרים). ברשותך, אשתף אותך בקצרה בסיפור שלי. אצלי הכלבה גם בקושי אכלה וגם התחילה לרייר, התנפחו לה השפתיים וכו׳. לקחנו אותה לרופאה מומחית שהיתה אנטיפאתית נוראית ולאחר מספר בדיקות קבעה שיש לה סרטן באזור הפה. ולא, לי היא לא הגישה טישו, אלא ישר סיפרה לי שיש לה משפחה מישראל.... כן, חסרת טקט. היא טרחה לציין שנשארו לכלבה עד ארבעה חודשים לחיות וכמובן שאצטרך להרדים אותה. חזרתי הביתה שבורה ובוכה! הלכתי לעוד רופא להתייעצות שאמר לי שאף אחד לא יכול לנבא דבר כזה, אבל נכון, מצבה לא מזהיר. גם לי הוא נתן סטרואידים. הכלבה, בעזרת הסטרואידים, הרגישה יותר טוב ואכלה ותיפקדה. היא לא סבלה. עברו ארבעה חודשים ועוד ארבעה חודשים, ועוד הרבה חודשים עד שיום אחד, כשנה וחצי לאחר האבחנה, מצאתי אותה מתה על הכרית שלה. היא פשוט מתה בלילה מתוך שינה. אז אני אומרת שלא תמיד צריך להקשיב לרופאים ויכול מעוד להיות שבעזרת הכדורים הוא לא יסבול ויוכל לחיות עוד קצת. תהיו חזקים ותשמרו על אופטימיות! שולחת הרבה חיבוקים!

 

[debby12]

תודה רבה על העידוד

אנחנו בהחלט לא מזדרזים "להרדים" אותו. נהפוך הוא...

אצלנו יש מצב רקע של ירידה דרמטית במשקל (בשיאו הוא שקל 17 וחצי פאונד - זה חתול גדול. כיום לדעתי הוא "בול" ב-10 - וכל זה תוך חצי שנה בערך), והקאות. הוא מרגיש כמו "חתול הולך ונעלם".

ולצערי אנחנו לא מצליחים עכשיו להכניס בו את התרופות השונות כי הוא לא אוכל כלום. מודה שלא קנינו "אקדח גלולות" שיורה לו את זה לגרון כי גם ככה הוא מקיא ומסכן.

בכל מקרה - מה שבטוח בטוח - הוא כל הזמן מחובק פה על ידי מישהו. והאמת היא שלדעתי הוא עוד יותר "נצמד" מכרגיל. כלומר - הוא גם ככה חתול חברותי מאוד לבני הבית. אבל עכשיו הוא נותר תחושה של "אל תשאירו אותי לבד!" אז אנחנו משתדלים שלא....

 

[אורית2011]

היה לנו אותו הדבר בדיוק

רק החתול היה בן 15. הוטרינר שלנו טען שלא מרדימים חיה שיש לה מספיק שמחת חיים להתלטף. בהתחלה לא הבנתי את זה, אבל המצב של החתול התדרדר לאט, ובשלב מסוים התחלתי להבין שהדברים לא היו גרועים "כרגיל" אלא יותר מזה. היו לנו טקסי בוקר שהוא היה אוהב לעשות, ולהתחבק, ויום אחד הוא נראה כאילו אין לו חשק אפילו לזה. הכנתי את הילדים שאם זה לא ישתפר אחה"צ למחרת נלך לוטרינר ואולי נרדים אותו. באותו היום בצהריים הילדים הגיעו מבית הספר והוא הלך לקערת האוכל ובדרך נפל ומת. ההדרדרות היתה די איטית, ובמשך בערך שנתיים הוא אבד שליטה על הסוגרים וגם התקשה באכילה, ובסוף הוא היה רזה כמו דג זהב. מצד שני, הוא היה חתול מאד אהוב, והוא ממש נהנה שלוקחים אותו על הידיים כמו תינוק והרגשנו שאנחנו מאד משמחים אותו בפינוקים האלה.
&nbsp
לילדים זה היה מאד טראומטי (הם היו לבד איתו בבית ולמרות שידעו שזה יכול לקרות מאד נבהלו) אבל בסופו של דבר הרגשנו טוב עם עצמנו שלא הרדמנו אותו ושלא עשינו את ההחלטה. אחר כך גם לחתולה שלנו היה משהו דומה. בדיעבד, במקרה שלה אולי היה כדאי להרדים כמה ימים לפני שנפטרה בבית. בכל מקרה, כמו שכתבו לך, הוטרינר לא ידע בדיוק לומר מתי זה יקרה ואם היינו מרדימים את החתול כשההדרדרות התחילה היינו מאבדים שנתיים שלמות שאני לא חושבת שהוא סבל בהן, אלא להפך.
&nbsp
בקשר לילדים, מה שמאד עזר לנו זה לחשוב שאמנם אנחנו לא החלטנו להביא לעולם את החתול הזה, אבל עשינו בשבילו את המרב - אהבנו אותו במשך שנים רבות, לא חסכנו עליו כספים או מאמצים, ובאמת שלא היה משהו שחסכנו ממנו. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיש להם חיים כאלה, שבהם הם אהובים מינקותם ועד זקנתם ללא תנאים ומטופלים כך. לא יכולנו למנוע את זה שהחתול ימות, אבל כל מה שהיה באמצע, בין שמצאנו אותו בגיל 3 ימים לבין מותו בגיל 15, היה באחריות שלנו ועשינו אותו מאושר - הוא היה במיוחד כרוך אחרי הילדים ובמיוחד כשהיו תינוקות קטנים. זה מאד עזר לילדים לחזור על זה שוב ושוב (הם היו בגילאי יסודי).

 

[debby12]

תודה. אצלנו הכל נגמר

ההידרדרות היתה מהירה ומלווה בסבל רב. החתול לא התקרב לקערת האוכל שלו כבר שבועות - למעט יום אחד שבו הצלחנו לתת לו תרופה נגד בחילה. וכל נסיון שלו לאכול טיפה (היישר מהיד של המאכיל המשדל ורק נקניק פסטרמה הכי טעים בעולם) הוביל תוך דקות להקאה חריפה כזו שבה כל הגוף מתכווץ ויוצא קיא דמי וקצף לסירוגין... הוא גם לא זז כמעט.

אמש, לקחנו אותו למרפאה להמתת חסד. הם היו נחמדים ונעימים (זו לא המרפאה הרגילה שלנו - אלא אחת קרובה לבית). פרשו לו שמיכת פליז על השולחן מתכת הקר שיהיה לו נעים. פתחו לו וריד ואז נתנו לנו את כל הזמן שבעולם להתחבק איתו מה שעשיתי במשך איזו שעה. גזרנו לו קצת פרווה למזכרת לילדות (שברגע האמת החליטו לא לבוא). הוא היה מבסוט מתשומת הלב והחיבוקים. שכב על השמיכה ועצם עיניים בהנאה. ורק אז פתאום היה כל כך נראה לעין כל כך בבירור עד כמה הוא היה כבר לגמרי עור ועצמות שכמעט קופצות החוצה.... (מדובר בחתול עם שיער ארוך מאוד)

כמובן שאני כמעט ולא הצלחתי להפסיק לבכות. אבל השתדלתי לא לשדר עצבנות לחתול.

אנשי המרפאה הסכימו שזו החלטה נבונה, ועם זאת נתנו לנו הזדמנות להתחרט.

ביקשו שנקרא להם כשאנחנו מוכנים (יש שם הרבה חדרים במקביל). אז בסוף קראנו

והם חזרו

זה הולך בשני שלבים. בשלב הראשון הכניסו לו לווין פלו רק חומר הרדמה/טשטוש (פרופופול) והוא נרדם תוך 30 שניות תוך כדי שהוא מחובק...

השלב השני הוא החומר שממית אותו. אלא שאני ביקשתי לברוח מהחדר אחרי שלב הפרופופול. אני בטוחה שהוא סלח לי כי בשלב הזה הוא כבר ישן. ה-

נשאר עוד 30 שניות כי היה צורך לחתום שוב כל על ההסכמה לפני השלב הזה

וזהו. נגמר. נגאל מייסוריו. היה קשה לצפות בו מתייסר ומקיא, ולא אוכל. הוא כבר כמעט נעלם לגמרי.

מקדישה לו את אחד השירים הכי עצובים בשפה העברית, אבל בביצוע המקורי וההרבה פחות ידוע של ששי קשת

https://www.youtube.com/watch?v=IsEs_4lipQ0

נוח בשלום על משכבך חתול אהוב. זכינו בכך שבחרת להתייצב אצלנו בגינה לפני 4 וחצי שנים - נעמת לנו מאוד (לכלבה אולי פחות - הרבה כאפות היא חטפה ממך כשעוד היית בריא. אבל nobody's perfect). מקווה שיחזור לך התאבון בשדות הציד הנצחיים של החתולים.

<ספוילר: יש כבר יורשת עכשיו. אבל זה בהודעה אחרת>

 

[Dr T noki]

מסכן קטן

אני ממש בוכה פה מול המסך.
איזו חוויה קשה, ובתוכה בצד הקושי והעצב גם הרבה רגעים של חסד, אהבה, חמלה ורוך שיזכרו.

 

[אישה בחופשה]

רק עכשיו ראיתי....

עצוב.
אנשי המרפאה נקראים כאנשים רגישים.
<מעניין אם את כל השלביות של המתת החסד לחיות עושים גם בארץ באותו תהליך....>

 

[debby12]

תודה

הם היו 100% במרפאה באמת. למשל, הציעו לשלם לפני הביצוע כך שלא צריך לשלם כשממררים בבכי אלא אפשר להימלט משם בשניה שנגמר. הם הביאו לי מים (הבאתי חבילת ענק של טישואים איתי מהבית אבל הם ציינו שיש להם עוד). הם היו תומכים אבל לא לוחצים. הם גם אמרו שיש אנשים שמבקשים רק "לפתוח וריד" לחיה ואז ללכת איתה הביתה להתחבק עוד ולחשוב ונגיד, לחזור אחרי כמה שעות או למחרת בשביל הביצוע - והציעו את זה כאופציה באותו המחיר.

הם הציעו מספריים ושקית עם ריצ' רצ' כדי לגזור ממנו פרווה למזכרת (הבאנו מהבית)

לבסוף, הם שאלו אם רוצים שהם לא יחזירו לנו את הכלוב-נשיאה שלו כדי שלא ייחמץ לבבנו ללכת אחר כך הביתה עם כלוב ריק, בעיקר אם אנחנו לא מתכננים חיה נוספת. הם אמרו שיתרמו אותו למקלט לחיות ושהוא ישמש חיה אחרת/אולי יחסוך כסף לאנשים אחרים. אבל לקחנו אותו חזרה וגם - בדרך הביתה הוא כבר היה מלא...

קראתי קצת על התהליך לפני שהלכנו. היה כתוב שם שזה הסטנדרד בארה"ב, קודם הטשטוש ואז ה.... כתוב שזה נועד כדי שהחיה לא תרגיש כאב/לחץ/פאניקה כי היא כבר תהיה מורדמת/בטשטוש עמוק. בקיצור -כדי שלא יהיה טראומתי לחיה. זה לא המון חומר הרדמה. הם אמרו לנו שזה מחזיק בערך 10 דקות.

במאמרים היה כתוב שלא בכל המדינות בעולם מבצעים את השלב של הטשטוש. מעניין באמת איך זה בישראל.

על כל פנים - הם הסבירו שאי אפשר לבצע את זה בזריקה רגילה - שחייבים "לפתוח וריד". שזה משהו שלא ידעתי. על כל פנים - כשהם שמו לו את הווין פלו זה היה מרחק 3 מטר מאיתנו בערך ולא שמעתי אותו מצייץ. אז כנראה שזה לא היה נורא מדי או שמצבו היה כבר ירוד מאוד מאוד, כי הוא לא היה חתול ביישן - כנראה שניהם....

אני מאוד עצובה אבל מרגישה שזה היה הדבר הנכון בזמן הנכון. אני חושבת שהוא היה קרוב מאוד לסוף, ולהסתכל לו בעיניים אחרי שהוא הקיא דם וקצף בלי אוכל בפנים 3 פעמים ברצף ב-5 דקות (מה שקרה כמה פעמים ביום) היה קשה מנשוא. הוא לא ידע לדבר. אבל העיניים שלו דיברו

 

[Ani15]

גם בישראל מרדימים לפני השלב האחרון

 

[Ani15]

משתתפת בצערך ומצטערת לשמוע

אבל נשמע שזה היה הדבר הנכון בזמן הנכון.
(מתה מסקרנות לגבי היורשת)