אי אפשר להבטיח שום דבר בעולם הזה.
לא חושבת שזה שפוי לא לסמוך על אף גבר להישאר עם הילדים שלי לעולם, כולל האחים שלנו וההורים שלנו. אם אלך בקו הזה אני אמורה גם לא להשאיר אותם עם אבא שלהם.
בסופו של יום צריך להיות סופר דופר רגישים לסביבה. להשגיח על מה שאומרים. לתת לגיטימציה לכך שהילד לא ילך לתת חיבוק ונשיקה אם לא בא לו. להסביר שזה שאנחנו מחבבים מישהו לא מחייב גם אותו (למשל, הילד אוהב את חמותי ואותי זה לא מחייב בכלל
). לא לקבל מחמאות סרות טעם מאנשים, גם קרובים. ולקוות חזק חזק שזה יפסח עלינו.
 
מה שכן, היא העלתה את עניין ההערות ההוריות שמשדרות מסר של חוסר גיבוי והאשמת קורבן. כשהתפוצץ כל הסיפור של קצב ומכל מקום אפשרי שמעו ביקורת על הקורבנות שלו שהמשיכו לעבוד שם ואיך לא אמרו לו ואיך לא הדפו אותו ואיך חזרו לשם, עניתי בלהט לכל הטוענים והטוענות בסביבתי שהחוק נועד להגן לא על מי שיודעת להעיף את היד ולצרוח ולהגן על עצמה לבד, אלא גם על אלה שלא מצליחות. וגם על אלה ששיקול הדעת שלהן ברגע האמת שונה משיקול הדעת שנדמה לנו שאנחנו היינו מפעילות. כי גם אם מישהי לא מתנהגת כפי שאנחנו חושבים שצריך, זה לא אומר שמותר לעשות לה דברים כאלה או שהחוק לא צריך להגן עליה.
אני מתחלחלת מכל האמירות האמפתיות למאבטח הנלוז הזה שאנס עוברת אורח תמימה במהלך מסיבה עם חבריו; שזה הרס לו את החיים ושהוא נענש מספיק ונותנים לו במה לספר את הסיפור שלו... איזה סיפור? האיש דפק את עתידו בעצמו, לא צריך לרחם עליו. הוא פושע ועבריין ושתחשוב כל אחת שאמפתית אליו אם היא היתה מוכנה להיות לידו בפעם הבאה שהוא משתכר עם חברים.
הכותבת לוקה בפאתוס יתר, אבל היא צודקת במסרים שנשמעים בחברה שלנו ובהאשמת הקורבן שנושבת מהם. אנשים מנסים להרחיק את זה מהם בחזקת "לי זה לא יקרה כי אני מתנהגת... עושה... לא עושה..." וזה מובן, אבל שגוי וגם משדר מסר בעייתי.
 
הבן שלי הוא ילד יפה. כשהולכים איתו למקומות ציבוריים אנשים לפעמים מלטפים אותו על הראש או על הלחי. לימדנו אותו שלאף אחד אין זכות לגעת בו אם הוא לא רוצה, גם מבוגר, גם קרובי משפחה. הוא יודע לצעוק "די, זה לא נעים לי!" גם על מבוגרים. לי אין עכבות בקטע הזה, אין לא נעים לי ואין מה יחשבו.
