ילדים של חברים שהילדים הפרטיים לא סובלים
לזוג החברים החביבים עלינו ביותר יש בן ובת, בגילאים קרובים לגילאים של בנותינו הבכורה והאמצעית
הן מכירות את הילדים האלה מאז שהיו פעוטות, כי אנחנו עושים לא מעט דברים ביחד עם החברים האלה, והילדים תמיד באו איתם כמובן (למעט אולי פעם בשנה שאנחנו יוצאים איתם בערב בלי ילדים)
הילדות שלנו אף פעם לא התחברו לילדים שלהם במיוחד - אבל "הסתדרנו". לבכורה שלהם, אגב, יש צרכים מיוחדים שמקשים עליה לתקשר [חסרים לה כל היבטי התקשורת שאינה מילוליים. מה שנדמה שזה לא מגבלה גדולה - היא מדברת באופן שוטף וכו' - אבל תתפלאו איזה חלק גדול מהתקשורת של בני האדם היא לא-מילולית]
אבל, עם התבגרות הילדות - נדמה לי שבעיקר מהצד שלנו - אנחנו מגיעים לשלב שהן ממש לא סובלות את הילדים שלהם. לא היתה שם איזו טראומה מיוחדת למיטב ידיעתנו. סתם התגברות הדעתנות של הילדות שלנו, והבכורה מעודדת את האמצעית בנושא לדעתי.
עד כאן - מה'כפת לי?
אז זהו שאכפת לי כי אנחנו מתחילים להתקשות לעשות עם החברים האלה דברים כיפיים. לפעילויות משפחתיות <למשל שיט אבובים שתוכנן לאחרונה> הילדות מטילות וטו כי "אנחנו שונאות את הילדים שלהם". וגם כשמזמינים אותם אלינו אנחנו מקבלים פה פסטיבל קיטורים-יללות-טענות-ומענות מציקים של "למה אנחנו צריכות לסבול את הילדים שלהם"
זה רק אנחנו שסובלים בכאלה נסיבות?
לדעתי הם כבר די יודעים, כי אחרי שהילדות שלנו סירבו ללכת לכמה ימי הולדת של הבת שלהם - הם הפסיקו להזמין אותן.
אנחנו כמובן לא מתקפלים, לפחות לא בקטע של להזמין אותם אלינו [לצערי כבר קשה לי להכריח את הילדות לצאת איתנו/איתם באופן אקטיבי לדברים - אולי זה עניין לשרשור נפרד של: "מתי להכריח את הילדים לעשות איתך דברים, אם בכלל"], אבל עדיין אם יש למישהי טיפים ותובנות של איך להשתיק קצת את הילדות הפרטיות שלנו שמביאות לי את הסעיף בעניין - אשמח לשמוע...
בברכה
אמא של ילדות מיזנטרופיות. זה לא מהגנים שלי.
לזוג החברים החביבים עלינו ביותר יש בן ובת, בגילאים קרובים לגילאים של בנותינו הבכורה והאמצעית
הן מכירות את הילדים האלה מאז שהיו פעוטות, כי אנחנו עושים לא מעט דברים ביחד עם החברים האלה, והילדים תמיד באו איתם כמובן (למעט אולי פעם בשנה שאנחנו יוצאים איתם בערב בלי ילדים)
הילדות שלנו אף פעם לא התחברו לילדים שלהם במיוחד - אבל "הסתדרנו". לבכורה שלהם, אגב, יש צרכים מיוחדים שמקשים עליה לתקשר [חסרים לה כל היבטי התקשורת שאינה מילוליים. מה שנדמה שזה לא מגבלה גדולה - היא מדברת באופן שוטף וכו' - אבל תתפלאו איזה חלק גדול מהתקשורת של בני האדם היא לא-מילולית]
אבל, עם התבגרות הילדות - נדמה לי שבעיקר מהצד שלנו - אנחנו מגיעים לשלב שהן ממש לא סובלות את הילדים שלהם. לא היתה שם איזו טראומה מיוחדת למיטב ידיעתנו. סתם התגברות הדעתנות של הילדות שלנו, והבכורה מעודדת את האמצעית בנושא לדעתי.
עד כאן - מה'כפת לי?
אז זהו שאכפת לי כי אנחנו מתחילים להתקשות לעשות עם החברים האלה דברים כיפיים. לפעילויות משפחתיות <למשל שיט אבובים שתוכנן לאחרונה> הילדות מטילות וטו כי "אנחנו שונאות את הילדים שלהם". וגם כשמזמינים אותם אלינו אנחנו מקבלים פה פסטיבל קיטורים-יללות-טענות-ומענות מציקים של "למה אנחנו צריכות לסבול את הילדים שלהם"
זה רק אנחנו שסובלים בכאלה נסיבות?
לדעתי הם כבר די יודעים, כי אחרי שהילדות שלנו סירבו ללכת לכמה ימי הולדת של הבת שלהם - הם הפסיקו להזמין אותן.
אנחנו כמובן לא מתקפלים, לפחות לא בקטע של להזמין אותם אלינו [לצערי כבר קשה לי להכריח את הילדות לצאת איתנו/איתם באופן אקטיבי לדברים - אולי זה עניין לשרשור נפרד של: "מתי להכריח את הילדים לעשות איתך דברים, אם בכלל"], אבל עדיין אם יש למישהי טיפים ותובנות של איך להשתיק קצת את הילדות הפרטיות שלנו שמביאות לי את הסעיף בעניין - אשמח לשמוע...
בברכה
אמא של ילדות מיזנטרופיות. זה לא מהגנים שלי.
