לקט רשמים מביקור בישראל
- מתחילה בנתב"ג
סוף סוף מגיעה לכתוב, אבל האמת שאין לי "סדר בראש" אז מתחילה עם כמה מחשבות ואמשיך אחר כך. זה היה ביקור ראשון אחרי שנתיים - הכי הרבה זמן שהיה לי אי פעם בלי לבקר.
נתב"ג - היה סיוט. כשהגענו, הגענו עם ילדה אחת על קביים עם רגל כואבת. לא הזמנו כסא גלגלים מראש כי היא לא הסכימה... אבל איך שיצאנו היו שם הרבה דיילי קרקע בשער וביקשנו שיזמינו לה מין רכב חשמלי שיחסוך את ההליכה הארוכה. ואז ישבנו שם איזה 20 דקות בהמתנה לרכב. בסוף התייאשנו ונגררנו איתה רגלית לעמדות הדרכונים. דיילי הקרקע - שהיו חביבים, רק לא מועילים - אמרו לנו שבטח ניתקל ברכב בדרך. לא היה לו כל זכר...
בסוף הגענו סוף סוף לדרכונים עם ילדה אחת נרגנת על קביים. ואחרי דין ודברים נתנו לנו לעמוד באיזו עמדה שהיה כתוב עליה "נכים". הגענו אליה ואפילו היינו ראשונים בתור, אלא מאי? הגיע לשם שניה אחר כך איזה בבון עובד נתב"ג שסימן לנו עם היד לעצור, ואז, טיפין טיפין, הוא העביר בערך תריסר אנשים לפנינו דרך התור של הנכים - אלא שלא ניכרה אצלם כל נכות - כנראה חברים שלו או משהו - אין לי מושג. היה מייאש ומשפיל.
משם, המשכנו לקרוסלת המזוודות, שם מצאתי את המזוודה שלי מרוסקת לרסיסים. דבר כזה עוד לא ראיתי. היא נראתה כאילו איזה פעיל דעאש זרק אותה ממגדל בן 5 קומות כמו שהם עושים לכל מיני אומללים שהם מוציאים להורג.
קורה לפעמים שמזוודות ניזוקות - ללא ספק. הידית נקרעת, היא מקבלת איזה מכה בפינה וכו'. אבל כזה דבר לא ראיתי אף פעם. לאור מצבם הירוד של בני לוויתי, ויתרנו על דין ודברים עם חברת התעופה ופשוט עפנו משם. לא היה שווה את העצבים שלנו להילחם איתם. קנינו מזוודה חדשה.
הסיוט עם נתב"ג התחדש עם יציאתנו - אבל זה כבר עניין אחר.
סוף סוף מגיעה לכתוב, אבל האמת שאין לי "סדר בראש" אז מתחילה עם כמה מחשבות ואמשיך אחר כך. זה היה ביקור ראשון אחרי שנתיים - הכי הרבה זמן שהיה לי אי פעם בלי לבקר.
נתב"ג - היה סיוט. כשהגענו, הגענו עם ילדה אחת על קביים עם רגל כואבת. לא הזמנו כסא גלגלים מראש כי היא לא הסכימה... אבל איך שיצאנו היו שם הרבה דיילי קרקע בשער וביקשנו שיזמינו לה מין רכב חשמלי שיחסוך את ההליכה הארוכה. ואז ישבנו שם איזה 20 דקות בהמתנה לרכב. בסוף התייאשנו ונגררנו איתה רגלית לעמדות הדרכונים. דיילי הקרקע - שהיו חביבים, רק לא מועילים - אמרו לנו שבטח ניתקל ברכב בדרך. לא היה לו כל זכר...
בסוף הגענו סוף סוף לדרכונים עם ילדה אחת נרגנת על קביים. ואחרי דין ודברים נתנו לנו לעמוד באיזו עמדה שהיה כתוב עליה "נכים". הגענו אליה ואפילו היינו ראשונים בתור, אלא מאי? הגיע לשם שניה אחר כך איזה בבון עובד נתב"ג שסימן לנו עם היד לעצור, ואז, טיפין טיפין, הוא העביר בערך תריסר אנשים לפנינו דרך התור של הנכים - אלא שלא ניכרה אצלם כל נכות - כנראה חברים שלו או משהו - אין לי מושג. היה מייאש ומשפיל.
משם, המשכנו לקרוסלת המזוודות, שם מצאתי את המזוודה שלי מרוסקת לרסיסים. דבר כזה עוד לא ראיתי. היא נראתה כאילו איזה פעיל דעאש זרק אותה ממגדל בן 5 קומות כמו שהם עושים לכל מיני אומללים שהם מוציאים להורג.
קורה לפעמים שמזוודות ניזוקות - ללא ספק. הידית נקרעת, היא מקבלת איזה מכה בפינה וכו'. אבל כזה דבר לא ראיתי אף פעם. לאור מצבם הירוד של בני לוויתי, ויתרנו על דין ודברים עם חברת התעופה ופשוט עפנו משם. לא היה שווה את העצבים שלנו להילחם איתם. קנינו מזוודה חדשה.
הסיוט עם נתב"ג התחדש עם יציאתנו - אבל זה כבר עניין אחר.
