איך היה השבוע שלי

[debby12]

את צודקת - התגובות בארה"ב הן הרבה פחות רגשיות

לדעתי זה משתי סיבות.

האחת היא שזה יותר "רחוק" סטטיסטית מרוב האוכלוסיה (זו מדינה הרבה יותר מאוכלסת וגדולה מישראל)

והשניה היא לתחושתי כי האמריקאיים כתרבות הם פחות רגשניים.

דווקא התחושה של "שירות של המדינה שלך" זהה לדעתי. בטיסות בארה"ב למשל עכשיו, חיילים על מדים עולים לטיסה ראשונים לפני מחלקה ראשונה אפילו.... ויש הרבה כבוד לאנשי כוחות הבטחון.

הרבה אמריקנים בוחרים לשרת בצבא מסיבות כלכליות (אחר כך הצבא משלם להם את האוניברסיטה, וגם יש פנסיה בסוף - גם אם קטנה אם שירתת לא הרבה שנים)

 

[כרמיון1 1]

ואולי באופן כללי, האמריקאים הם עם יותר שמח?

עניין של גישה לחיים.
אני זוכרת שהרשים אותי השיר הזה, מדובר בשיר שנכתב לרגל הפיכת תאריך הולדתו של מרטין לותר קינג ליום לאומי בארה"ב. וזה שיר שמח מאוד. ובאמת, לפי הגישה הזאת, יש משהו שמח ביום זיכרון למרטין לותר קינג: למה לא לשמוח ולהודות על כך שהאומה האמריקנית זכתה באדם כזה, בעל שיעור קומה, שהספיק במהלך חייו לתרום לה כל כך הרבה ולעורר כל כך הרבה השראה?
זה היפותטי, אבל אינסטינקטיבית, נראה לי שאין מצב שבישראל היו מצליחים להתייחס בכזאת צורה חיובית ואופטימית ליום זיכרון לאדם שנרצח כמו מרטין לותר קינג. אם היו עושים יום לכבודו, היו מדגישים בו את הטראגיות של מותו ולא את הטוב שבחייו, והיו עושים מזה יום מאוד עצוב וכבד.

 

[כרמיון1 1]

והלינק לשיר...

 

[debby12]

הו כן, לגמרי... למשל הלוויות פה

שהן לא ממש הלוויות אלא יותר טקס השכבה כי לא מחוברות ישירות לקבורה, והרבה/הרוב לא קוברים בכלל, בקיצור טקסי השכבה כאלה הרבה פעמים נקראים
"Celebration of the Life of _____"

כשהרעיון הוא לחגוג את החיים שחי/ה המנוח/ה. אנשים מספרים עלי/ה, הרבה פעמים יש גם תמונות/שקופיות שמראים

אז כמובן שכולם עדיין עצובים, אבל הספין החיובי על האירוע הוא משהו מאוד מאוד אמריקאי

השיר של סטיבי וונדר מקסים! הזכרת לי שלפני כמה שנים נפטרה פה אלמנתו של מרטין לותר קינג וערכו לה הלוויה מאוד ממלכתית וגדולה. וגם אלפים מתושבים העיר עברו לפני הארון לחלוק לה כבוד

 

[כרמיון1 1]

זאת גישה שאני יכולה מאוד להתחבר אליה.

 

[מאמאמיה22]

תלוי מה סיבת המוות/גיל הנפטר ...

 

[כרמיון1 1]

התכוונתי לומר שכך הייתי רוצה שיתייחסו אלי ואל מותי.

בדיוק הבן שלי שאל אותי "אמא, מה הדברים האחרונים שתרצי לומר לפני המוות?" (זאת הייתה שאלה היפתטית, אני לא מצפה למות בזמן הקרוב... יש לו שאלות כאלה)
אמרתי לו שאני לא יכולה לדעת מראש, כמובן, אבל אם הוא שואל אותי עכשיו, מה שעולה על דעתי זה לבקש מהקרובים לי: בבקשה אל תזכרו ותזכירו רק (או בעיקר) את המוות שלי והנסיבות שהובילו לו, תזכרו את החיים שלי ומי הייתי במיטבי.
בדרך כלל כשאדם מת היום, החודשים או השנים האחרונות שלפני מותו מתאפיינים כתקופה של ירידה: סבל, מחלה, ירידה ביכולות פיזיות ולפעמים גם מנטליות... וזו התקופה האחרונה שמזכירים, "אוי, כמה הוא סבל". ואם מישהו מת פתאםו, בתאונה או רצח או מוות פתאומי אחר, אומרים "כמה חבל, למה הוא היה צריך למות מזה כל כך מוקדם... היה יכול לחיות יותר שנים" וכו'. כך או כך, הדרך שבה מזכירים אותו היא כמו אנגרטה של טרגדיה / קורבן / עוו / סוג של כישלון, אפילו. כל אלו רגשות טבעיים כשמישהו מת ואני לא אומרת לנסות להשתיק אותם. אבל אני כן רוצה שאלה לא יהיו הרגשות השולטים כשייזכרו בי, בטח לא לאורך זמן. עד שאותו אדם חלה או הזדקן מאוד או נפגע בתאונה, הוא חי חיים מלאים שהיו בהם בדרך כלל צחוק והנאה ויצירתיות והשפעה על סביבתו. למות ממילא כולם צריכים, לא משנה איך אמות, החיים שלי הם לא אנדרטה של קורבן או כישלון, ואני לא רוצה שמה שיעלה במוחם של אנשים כשייזכרו בי יהיה צער וכאב, "המסכנה הזאת שמתה". אני אעדיף בהרבה שההיזכרות בי תהיה מלווה בהנאה - איך אמרתי או כתבתי משהו מצחיק או מחכים שנחרט בזיכרון, איך אפשר היה ללמוד ממני משהו (אני מקווה...), איך סרגתי או ציירתי משהו יפה, איך עזרתי... לכן הרעיון ש"יחגגו את חיי" נראה לי הרבה יותר מתאים, יותר מכבד את האדם הספציפי שהייתי (או שכל אדם אחר היה). ומשמח אותי לדעת שזה אפשרי: הנה, מסתבר שאמריקאים רבים מצליחים לנהוג כך.
ואם הקרובים לי מסוגלים לנהוג כך גם הם - זאת כבר שאלה אחרת.

 

[פרפרי אהבה]

שבוע רגיל של אמא בחופשת לידה...

בין החלפת חיתולים להרדמות ולילות ללא שינה כמעט...
די גמורה אבל איכשהו מצליחה לעבור את הימים ואז ישנה שעה-שעתיים בערב וקמה עם כוחות מחודשים ללילה של התעוררויות (היא מתעוררת רק בין פעמיים לשלוש בלילה אבל עד שמאכילה, מרדימה שוב ואז שואבת ואני כבר יוצאת מהשינה...).
&nbsp
הולכת לקבוצת תמיכה לאמהות טריות וממש נהנית מהקבוצה הזו אם כי השבוע קצת התרגזתי כי המנחה שלרוב דווקא מקצועית- עשתה השוואה בין כולן ושאלה מה כל אחד מהתינוקות עושה כבר מבחינה התפתחותית וזאת מבלי לסייג שכל ילד וההתפתחות שלו ושזה לא תמיד לפי הספר...זה מאוד הלחיץ את מרבית האמהות וחלקן יצאו בוכות בהיסטריה מהמפגש. אני בחרתי לא לשתף פעולה עם זה ו"ברחתי" לשירותים. קצת הוריד לי את החשק לחזור בשבוע הבא אבל כן אחזור כי הכרתי באמת נשים נחמדות שם ואפילו הרחבנו את ההיכרות מעבר למפגשים.
&nbsp
הא וגם היה הרבה שופינג

ההורים קנו לקטנה שמלות לבחירתי וגם הזמנתי כמה דברים חמודים מאמאזון- אמור להגיע היום, מקווה שלפני שנריץ כביסה וסופסוף יהיה מבחר יפה להלביש את הקטנה. רופאת הילדים שלנו כל הזמן מתלהבת מאיך שמלבישה אותה והיא רואה מלא ילדים- תמיד שואלת מאיפה כל בגד כדי לקנות לבת שלה

 

[אישה בחופשה]

שבוע קצר כי בחמישי ליוויתי את טיול בי"ס של האמצעי

פעם ראשונה שאני יוצאת עם הכיתה שלו לטיול.
נתחיל בזה שהיה ריב בין הורים - מי ייצא ללוות. התנדבו 11 הורים (ולא ברור למה) הגבילו ל- 7 בלבד (ההורים ממילא שילמו בכניסות לאתרים !)
הייתי מוכנה לוותר לאחרים אבל הבן שלי התעקש שאבוא (אין לו הרבה פעמים שהוא מתעקש - אז החלטתי לא לוותר...)

הופתעתי לטובה מכמות הסבלות שיש למחנכת. וואוו, כמה אתגרים.....
הופתעתי לרעה מהזמן שהוקדש לאכילת ממתקים. כל ילד (מלבד אחד שנשלח ללא ממתקים כלל) הביא לפחות 2 חטיפים וכנראה אפילו יותר.....
היה (לי) די מעניין. קשה לדעת מה הילדים הבינו מהמקומות שהיינו....
העיקר שחזרנו בשלום.

 

[עדיקים]

וואו כל הכבוד על הליווי

כנראה שתמיד מוצאים על מה להתלונן, אצלנו התלוננו הורים שלא נבחרו לקחת חלק בטיול.
אני עוד לא התנדבתי לדברים האלה בבית ספר נראה לי מאתגר מאוד.
גם אצלנו הבנתי שהיו מלא ממתקים בטיול, הבת שלי שאוהבת ממתקים וקיבלה לא פחות מילדים אחרים העדיפה בהפסקות אוכל לאכול אוכל טעים ששלחתי איתה. לא הבנתי איך ולמה חזרה עם כל החטיפים הביתה עד שקיבלתי דיווח שהיתה להם אפשרות לאכול אוכל/ממתקים ושלי אכלה את האוכל שהביאה.

 

[debby12]

אצלנו הגבלת כמות ההורים המלווים זה בגלל

מספר מוגבל של מקומות באוטובוס שמסיע אותם. וכמעט תמיד יש יותר מדי אמהות מתנדבות בגלל הכמות הגבוהה של אמהות שבחרו לסיים את חייהן המקצועיים ביום שבו ילדו. ולכן הן יושבות בבית ומשתעממות-טיכו..... וכל טיול כיתה כזה בשבילן הוא הזדמנות פז להתאוורר קצת, כמו גם לצבור נקודות זכות לקראת תואר "האם המושלמת של העשור" (שבשבילו הן כנראה הפסיקו לעבוד)

 

[אישה בחופשה]

אני כנראה לא אזכה "באם המושלמת..."

זאת היתה פעם ראשונה שהצטרפתי לטיול עם הכיתה של האמצעי (והילד בכיתה ג')

נראה לי שהגבילו כדי שזה לא יהיה טיול הורים וילדים אלא טיול שנתי, כי באוטובוס היה מקום לעוד 10 הורים.....