היתה לנו פעם שיחה בנושא
שיותר התמקדה באקסית של הבנזוג, אבל התחלנו בה דיון על ההבדל בין אקסית מיתולוגית ללא מיתולוגית.
היה לי נחמד לקרוא את דברי
בשרשור ההוא, ולראות שאני עדיין מסכימה עם עצמי, גם היום, כשכבר יש לי, אולי בפעם ראשונה בחיי, זוגיות שהיא גם טובה, גם מרגשת וגם איתנה, וגם - טפו טפו - נמשכת כבר תקופה משמעותית (שנתיים וחצי; זה אמנם כלום במונחי הנצח, אבל זה כבר לא רומן חולף).
אז אני נושאת עימי ארסנל מכובד של אקסים. רובם לא מיתולוגיים. פשוט אקסים. אנשים שהיו חלק מחיי לתקופה (בדרך כלל ארוכה), והיום אינם חלק מחיי. עם חלקם אני בקשר פייסבוקי. עם חלקם לא בקשר בכלל.
יש שני אקסים שמבחינתי הם מיתולוגיים, ואת שניהם אני מגדירה ככאלה מכיוון שערערו את עולמי הרגשי באופן משמעותי. עם שניהם הזוגיות לא צלחה, ולא היתה ארוכה במיוחד, אבל עם שניהם אני בקשר טוב היום. הם חשובים לי, ואני חושבת שגם אני חשובה להם. אני זוכרת שלאחד מהם אמרתי, באחת משיחות הפרידה רוויות הדמעות שלנו, שלעולם לא אפסיק לאהוב אותו. ולמרות שזה נשמע משפט ילדותי ונאיבי, אני חושבת שיש בו מידה מסויימת של אמת. כי אני עדיין אוהבת אותו. אפילו שעברו מאז 15 שנה, והספקתי מאז להתחתן, לעשות ילדים, להתגרש, ולמצוא זוגיות חדשה ומשובחת. עדיין אוהבת אותו - אבל כבר לא אהבה רומנטית. לא כזו שמייחלת בחשאי שנחזור להיות בני זוג - אלא פשוט אוהבת את האדם, ורוצה אותו בחיי.
הגרוש שלי, אגב, נכלל ברשימת האקסים הרגילים, שאני מניחה שאלמלא היו לנו ילדים משותפים, לא היינו בקשר כלל.
לבן זוגי יש גרושה שגם היא אקסית שאיננה מיתולוגית. ובנוסף לה כל מיני שרידי מערכות יחסים קצרות ופחות משמעותיות - חלקן כן שרטו את נפשו (אחת מהן אפילו הולידה קעקוע מעצבן על הכתף!), אבל נדמה לי שהיום הוא לא חושב על אף אחת מהן כעל מיתולוגית.
