ניהול נכון של זמנים

[freeyoursoul]

ניהול נכון של זמנים

שלום לכולן.
ילדתי לפני כשנה. תינוקת חמודה ובריאה . אני אוהבת אותה.
הייתי בבית בחופשת לידה 5 חודשים, ולאחר מכן חזרתי לעבודה.
אני סטודנטית. לומדת לתואר שני. עובדת בהייטק בחברה מוכרת כמשרת סטודנט. לאחרונה נורא קשה לי לשלב את הכל ביחד.
הסמסטר לקחתי על עצמי רק 2 קורסים. אני נעדרת מהעבודה ליומיים בהם אני מגיעה לאוניברסיטה. שיעורי בית עושה בערבים ( לפעמים ערה עד 3 בלילה כדי להספיק) ובסופי השבוע. וקשה לי , כי אני לא נותנת 100 אחוז בכל דבר.
לא יכולה לתת 100 אחוז בלימודים, לא יכולה לתת 100 אחוז לילדה, ולא יכולה לתת 100 אחוז בעבודה.
מצד אחד, העבודה מאוד חשובה לי. חשוב לי להישאר שם גם לאחר שאסיים עם התואר . זהו מקום עבודה טוב והתנאים נוחים. מצד שני, חשוב לי להצליח גם בלימודים. אבל כדי להצליח אני צריכה לשבת וללמוד, וללמוד.. וללמוד. ואין לי זמן לזה. אבל גם מאוד חשוב לי להיות עם הילדה. לשחק איתה, להסביר לה דברים, לבלות איתה. קשה לי להשאיר אותה במסדרת לפעמים כי אני מרגישה שהיא לא מקבלת את כל מה שהיא יכולה לקבל כשהיא בבית איתי.
סבא וסבתא עוזרים לי ב- 3 ימים בשבוע , לוקחים אותה מהגן ומקלחים אותה. וזה עוזר לי המון, ובו זמנית גורם לי להרגיש רע עם עצמי. בשביל מה עשיתי אותה? בשביל שמישהו אחר יטפל בה? איפה אני כ'אמא'. אני כל כך עסוקה שאני מרגישה שאני בקושי בחיים שלה.
קשה לי .
בעלי ואני גם כל הזמן רבים. הוא טוען שגם לו קשה , וזה שהוא לא מתלונן כמוני זה לא אומר שגם לא קשה. טוען שאני "לא שמה עליו". לא נעים לי לחיות בבית ככה. אולי שנינו בלחץ ולכן ממהרים לתקוף את השני. " למה עשית ככה במקום ככה", "למה אני מספיק לעשות דברים ואת לא" וכו'.
אני באיפשהו מקום חושבת שאולי אני לא מנהלת נכון ,את הזמן שלי. אולי אם אנהל את הזמן טוב יותר, אולי חיי לא יהיו חיי " כיבוי שריפות" כמו שהם עכשיו, ואולי זה יוריד לי מהלחץ.

היום למשל, הילדה החליטה להתעורר מ-2 ועד 4 בבוקר. מוכנה למשחק. וזאת לאחר שב3 ימים האחרונים ישנתי כ3 שעות בלילה כי יש לי עבודה גדולה להגיש. אני אמורה ללכת לעבודה. אבל עייפה מידי, ועוד יש לי חובות אקדמאיות. אז בא לי לומר לעבודה שאני לא יכולה לבוא. אבל לא רוצה שיפרשו את זה כ"אני לא רוצה לעבוד". אבל באמת שקשה לי . תוהה גם ביני לבין עצמי האם אני לא "מפונקת מידי".
האם מישהי כאן נמצאת במצב דומה? אני זקוקה לעצות.

תודה.

 

[debby12]

אני אתחיל מהסוף

את ממש, אבל ממש, לא מפונקת.

להיות סטודנטית + לעבוד + להיות אמא לבת שנה זה עומס בלתי נתפס

הדבר הבא שהייתי עושה זה הייתי מורידה את רגשי האשמה, אבל מהר.... למה את מרגישה רע עם עצמך על כך שסבא וסבתא עוזרים בטיפול בה? זה כיף להם, זה כיף לה וזה מעולה [אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר - אני גרה מרחק יבשות מרוב הסבים של ילדותי, וכתוצאה מכך נישלתי אותם מנוכחות מלאה של הסבים בחייהן. זה הרבה יותר גרוע...].

אין שום כלל כתוב או לא כתוב לגבי זה שאת צריכה לקלח אותה. בעיני אחד הכללים כי חשובים הן שאת צריכה לדאוג לעצמך, כי ככה תהיי במצב רוח סביר כשאת כן רואה אותה וגם כי אחרת מי ידאג *לך*?

העצה המעשית המידית שלי תהייה לארגן לעצמך יותר עזרה כי יש עליך הרבה עומס. וככה בשאיפה תוכלי קצת יותר "לנשום". אני מניחה שזה גם יוריד ממך קצת לחץ וישפר את מערכת היחסים עם בן זוג.

זו תקופה והיא תעבור ותשתפר... הילדה תגדל. התואר יסתיים אינשאללה (כמה עוד נשאר?). בינתיים - פרגני לעצמך עזרה

 

[freeyoursoul]

רגשות אשמה

רגשות אשמה זו הדרך שלי להיות ביקורתית עם עצמי ועל ידי כך לנסות להשתפר. לפעמים בעלי אומר לי שאני קשה מידיי עם עצמי, אבל זו הדרך שלי להתמודד.
אני בכלל אוהבת להיות עצמאית. לא אוהבת להיתלות על אנשים אחרים. מרגישה שאם אני עשיתי ילדה אני צריכה לקחת אחריות עליה. אני צריכה לעבוד על עצמי, אבל זה קשה וזה לוקח לי זמן. אני מבינה שכנראה הבעיה היא גם בי, אבל מכאן ולמצוא לזה פיתרון הדרך עוד ארוכה.

 

[debby12]

אולי הילדה יכולה לעזור לך להשתפר בעניין הזה

עם כל העומס העצום שלידת ילד/ים מוסיפה לחיים, בעיני אחד היתרונות בהצטרפותם לחיינו הם התובנות שהם עוזרים לנו להגיע אליהם. לתחושתי הם עוזרים לנו "לגדול" מבחינה נפשית/מנטלית.

מכירה את הפתגם: "פעם היו לי עקרונות. היום יש לי ילדים?". בעיני זה בדיוק ככה. יכולה להעיד על עצמי אישית ש"טרום-הילדים" הייתי הרבה יותר פרפקציוניסטית, קשה עם עצמי, וקונטרול פריקית. אז זה לא שהיום אני מגדלת בשלווה עיזי הרים בהימלאיה בעודי מעשנת גראס על כסא נוח....אבל יכולה לומר שבהחלט יש שיפור ניכר

בעיני מה שהכי חשוב לילדי/ות, בכל גיל, הוא לדעת שההורים אוהבים אותם ודואגים להם [ובגיל טיפה יותר גדול - שסומכים עליהם ומאמינים בהם]. כל השאר זה "כסף קטן". אם יש גם מבוגרים אחרים בסביבה - סבים או מטפלת - יכולים לתת את אותה התחושה - מה טוב.

לגבי אהבת העצמאות, את זה אני מבינה לגמרי. מהסיבה הזו אנחנו תמיד נעזרנו (גם בארץ) בהרבה מאוד עזרה בתשלום. כי ככה הרגשנו פחות "חייבים" לסבים [וגם כי אצלנו לסבים היה גבול ברור בכמות העזרה שהם מעוניינים להגיש. וגם זה בסדר בעיני. הם, את הילדים שלהם, סיימו לגדל. ורובם עדיין עבדו בשלב הזה]. אם חלק מזה זו התחושה שלך שאת נשארת "חייבת" להם אז אני מבינה....

לגבי ה"לקחת אחריות עליה" - 50% מהאחריות עליה היא של אבא שלה, לא? איכשהו עולה מהתיאור שכתבת שאת לוקחת 100% מהאחריות עליך. חבל בעיני, מה גם שאולי זה מבאס אותו?

 

[עדיקים]

דבי, כתבת דברים כל-כך נכונים

גם אני חושבת שאנחנו גדלים עם הילדים מבחינה נפשית.
צריך לדעת לתת גם לאחרים לעשות דברים.
לפעמים אנחנו 100% במה שאנחנו עושים למרות שזה לא ה-100% של הסה"כ. כמו שכתבת למשל על אחריות על הילדה, ה-100% שלה הם 50% מהסה"כ למשל.
צריך לדעת לשחרר ולוותר.
אנחנו בגילאים הקטנים נעזרנו בהורים, אף פעם לא הרגשתי חייבת. היום כשהילדים גדלו והם צריכים את עזרתנו אנחנו נותנים להם. ככה זה בחיים. לזכור בעתיד מה שקיבלת. אני לא חושבת שצריך להרגיש חייבים אם הם רוצים ומוכנים לעזור. אם זה לא ככה עדיף באמת לקחת עזרה בתשלום.

 

[חייבתלהגיב]

את בטוחה שאת חייבת לעבוד?

משרת סטודנט זה נחמד, אבל לרוב לא חובה, ואפשר להתקבל לעבודה גם בלי להיות שם סטודנט.
בנושא הכללי, מה שלי עזר היה הפרדה בין הזמנים. למשל, בשנה הראשונה שלי לדוקטורט עבדתי במעבדה ולמדתי, ושתי הילדות (שנה וחצי בערך וארבע וחצי בערך) היו במסגרת שעות ארוכות (עד 5 או משהו בסגנון - כבר הספקתי לשכוח - השנייה כבר בת שמונה פלוס פלוס). כשהן היו במסגרת, הייתי 100 אחוז בעבודה ובלימודים (פרט למקרי חירום שבהם קראו לי מהגן, כמובן). אבל מייד אחרי, כשבאתי לאסוף אותן - הייתי רק איתן, עד שהן הלכו לישון - הלכנו יחד לגן משחקים, קילחתי אותן, אכלנו, הקראתי להן ספרים, וכו'. במקרה שלי זה היה יחסית פשוט כי ממילא בעלי לא היה איתנו בשנה הזאת (הוא עבד במהלך השבוע בעיר אחרת), אז לא ממש הייתה ברירה. אבל השעות האלה איתן (שלא היו שעות רבות) הוקדשו במלואן להן - לא לשום דבר אחר. מעבר לכך שהרגשתי שהן מקבלות ממני את המקסימום בשעות שהן איתי, גם לי זה נתן תחושה של שחרור השעות האלה איתן (שחרור מהעבודה ומהלימודים). דווקא אלה השעות שהיו הכי רגועות עבורי.
בסופי שבוע בעלי היה חוזר ומטפל בהן, ואני הייתי לומדת. אף אחד לא עזר לנו, כי גרנו בחו"ל.
מה שכן, ממש לא עשיתי לילות לבנים כדי להגיש עבודות - זה משהו שבאמת לא מסתדר עם להיות אמא, וכדאי מאוד למצוא דרך לנהל את הזמן כך שהעבודה הגדולה לא תדחה לימים האחרונים ולא תצטרכי לישון 3 שעות בלילה - אחרת באמת מתמוטטים. מצאי דרך לאפשר לעצמך להשקיע 100% בלימודים כשאת לומדת, 100% בעבודה כשאת עובדת, ו-100% עם הילדה כשאת איתה - והמצב יהיה הרבה יותר טוב. אל תקחי עבודה הבייתה, ותכנני את זמן הלימודים נכון יותר (אם צריך להשקיע את כל סוף-השבוע, אז זה מה שעושים. אין ברירה...).

 

[freeyoursoul]

לא יכולה להפסיק לעבוד

אני מסכימה כי יש לי בעיה בניהול הזמנים. הלוואי והייתי מגיעה למצב בו כשאני בבית זה רק כדי להיות עם הילדה ולנוח.
כל כך חבל לי על סופי השבוע. עד שיש יום בו אני יכולה להיות איתה כל היום חבל לי שהיא תישאר תקועה בבית. אז אני מנסה להוציא אותה טיפה מהבית ב1 ל שבועים בשבתות.
אני חייבת לעבוד. נהנת מהכסף שהעבודה נותנת לי. צריכה אותו כדי לשלם חשבונות וכדי לחסוך לבית משלי.
אולי את צודקת בזה שאת אומרת שמקום אחר יכול להעסיק אותי באותה מידה. אולי כדאי לי להוריד טיפה עומס מהעבודה. עניין הלימודים הוא זמני עד שאסיים את התואר.
התחלתי אותו רק עכשיו, אז ייקח לי שנתיים פלוס לסיים אותו אם אני לוקחת את הזמן.
בעלי לא תמיד יכול לשמור על הילדה בסופי שבוע. הוא עובד ב2 עבודות, אחת מהבית והשניה העבודה הראשית, ולרוב עובד בסופהשים.
באופן כללי, נורא קשה לי ללכת אחורה ולוותר על הדברים שאני עושה כי אני באמת רוצה להצליח בכל. עדיין לא מצאתי את האיזון.

 

[חייבתלהגיב]

כשבעלך כן נמצא בסוף השבוע,

הוא יכול ללכת עם הילדה לאנשהו (זה מה שבעלי נהג לעשות) - היא בהחלט לא חייבת להישאר בבית. כשהטא לא, את יכולה אולי להיעזר בסבים בחלק מסופי השבוע. עכשיו אנחנו בארץ, ובהחלט קורה שאנחנו, למשל, נוסעים לחמים שלי, שנינו עובדים והחמות נמצאת עם הילדות.
עבודה יותר גמישה יכולה באמת לעזור. אני עבדתי בתרגום בתואר השני, כפרילנסרית - התנאים על הפנים מבחינת תשלום, אבל הגמישות מוחלטת.

 

[mykal]

אני אוהבת מאוד את הפוסט הזה

כי הוא כ"כ אותנטי ואמיתי, כי הוא כ"כ נכון,
אבל במבט לאחור אאגיד לך את האמת שלי--כסבתא--
אוי כמה עוד תתגעגעי לימים האלה--אין לך מושג.

לגבי ארגון--ראשית, שבי עם בעלך, ותנסו לחלק את הזמנים הכי טוב ביניכם,
תפחיתו כעסים--ובתוך כל זה תפנו לעצמיכם גם שעתיים לוש בילוי משפחתי.
תמיכה ושיתוף מפחיתים הרבה מהקושי.
מסכימה עם כל מי שכתבה שעזרה מבחוץ כמה שאפשר,
ואז תמירי את הרחצה בזמן איכות. לילדה לא משנה מי רחץ אותה חשוב
שהיא נקיה. תשמחי שאלה סבא וסבתא שאוהבים ומשקיעים,
ואת גם נהנית.
עוד משהו--כשעושים 3 דברים יחד שלושתם הם 100%--את.
אז כרגע בבית עזרה,
לימודים גם בלילות ועבודה בעבודה--אל תקחי הביתה.
זו תקופה עמוסה, אבל בסופה הרבה סיפוק. הפחיתי לחץ. הכל יסתדר.
ממני קבלי חיבוק חם.

 

[freeyoursoul]

תודה רבה

תודה רבה על התגובה. היא עודדה אותי.
כל התגובות עודדו אותי. גרמו לי להרגיש שאני לא לבד , ומבינים אותי.
אני הראשונה מבין החברים שיש לה ילדים, אז הסביבה החיצונית שלי לא באמת מבינה מה עובר עלי.
ושוב.. תודה.

 

[danakama10]

אני הייתי מחכה עם התואר

תראי, אני יודעת שבארץ נורא פופולרי להיות סופר וומן שמאמינה בשיוויון מוחלט בין הגבר לאשה.
איפה שאני גרה החיים הם קצת פחות פמיניסטים. רוב האמהות שסביבי הקדישו עצמן לילדים בשנות החיים הראשונות, ואני מאוד בעד הגישה הזו. ככל שהילד יותר קטן הוא יותר זקוק לאמא. השנים האלו חולפות מהר מאוד. כשלאישה יש הרבה עיסוקים שחשובים לה באמת קשה למצוא את הזמן באמת להיות עם התינוק ולהנות ממנו ב- 100%.
לדעתי, שום דבר לא רודף אחרייך. עכשיו זו התקופה שהתינוקת הכי צריכה אותך, ומגיע לה אמא רגועה שמתרכזת בה. את העבודה את צריכה מבחינה כלכלית, ואת גם אומרת כמה התנאים שם טובים, לכן כדאי לשמור עליה.
הלימודים יכולים לחכות. מה יקרה אם תתחילי עוד שנתיים? ואם אז יהיה עוד ילד, אז שנתיים אחרי שהוא נולד (דעי לך, הכי קשה עם הילד הראשון. עם השני כבר הרבה הרבה יותר קל)?

 

[freeyoursoul]

לא מסכימה

תמיד יהיה משהו שיפריע ללימודים. ילד ראשון, ילד שני וכו. מה גם שככל והזמן עובר ללא לימודים, מתרגלים ללא ללמוד והחזרה ללימודים קשה יותר (כי לא שולטים בחומר טוב מספיק כמו בעבר, כי אם לא משתמשים במידע ביום-יום, שוכחים).

 

[danakama10]

אל תסכימי, זו דעתי

תינוק ראשון זה התקופה המלחיצה ביותר בחיים, ולדעתי לא טוב לשלב זאת עם לימודים. אידיאלי לא לעשות זאת גם בזמן שהתינוק השני נולד, אבל אז הרבה יותר קל.

 

[חייבתלהגיב]

מדובר בפעוטה, לא בתינוקת. היא כבר בת שנה.

 

[michal@gal]

תינוק שני זה גם מלחיץ

ותינוק שלישי בכלל, כי יש עוד 2 ילדים בבית, וכשנולד הרביעי אז בכלל אסור לצאת לעבוד כי צריך לגדל 4 ילדים

&nbsp
אני שמחה שהתקדמנו מלפני 100 שנה ויש לי בחירה להתוות את חיי לפי מה שמתאים לי ולמשפחה שלי.
&nbsp

 

[פרפרי אהבה]

לא פשוט

נשמע כמו המון עומס נפשי ופיזי

אולי כדאי לקחת פסק זמן ולהתאוורר קצת. לנצל את חופשת חנוכה למשל לנסוע לאנשהו ולצבור כוחות.
&nbsp
לגבי רגשות האשמה כשהילדה עם אחרים- זה לא שהולדת אותה ונטשת אותה, את עובדת למענה ולמען עצמך ורווחת המשפחה שלך ואת לומדת למען ההתפתחות שלך שגם תורמת לכל זה. תהיי גאה בעצמך. לא כולם היו מסוגלים לעשות את זה.
&nbsp
וכן, תרשי לעצמך לפעמים לקחת יום חופש אם את מרגישה שאת לא מסוגלת.

 

[michal@gal]

אני זוכרת את השלב הזה

היה קשה.
הייתי יושבת ללמוד בשעה 9 בלילה, אחרי שהקטנה הלכה לישון. בסופי שבוע הייתי שולחת את בן הזוג להורים שלו ביחד עם הקטנה כדי שיהיה לי בית שקט וכמה שעות רגועות ללימודים.
&nbsp
עוברים את זה.
מבטיחה לך שהמצב של כיבוי שריפות לא ישאר ככה לתמיד.
הילדה תגדל, הלימודים יסתיימו וניהול הזמן יהיה פשוט יותר .

 

[אמרלדה]

הי,

קודם כל, לא כולן נולדו עם היכולת לתקתק את הזמן ביעילות מירבית. אני למשל, לא. אבל כיוון שגילי כמעט כפול מגילך, כבר סלחתי לעצמי מזמן על זה. יש אנשים שלא יודעים לעשות דברים שאני עושה. אז תרגיעי.

שנית, את לא מפונקת מידי. מה שאת לוקחת על עצמך זה חתיכת חבילה, וקשה מאוד.

עושה רושם שאת די מסתדרת עם הכל, חוץ מאשר עם עצמך. כלומר, הדבר הכי קשה לך הוא השפיטה העצמית. תרדי מזה. את מצוינת, אמא מצוינת. אמא שלי גידלה אותי אצל סבא וסבתא. לא 3-4 פעמים בשבוע, אלא כל יום. כי היא עבדה משרה מלאה בימים שזה לא היה נהוג. אז היה לי עוד בית, והיו לי עוד מטפלים, והיתה לי עוד אהבה גדולה, והיו לי בכלל גם עוד אחים, תודה לאל, כי הייתי בת יחידה. ובקיצור - הכל תלוי איך מסתכלים על זה. במסגרת היכולת של סבא וסבתא - זה פשוט מעולה. אין עם זה שום בעיה לילדה.

אני חושבת שלהשקיע עכשיו בעתיד של המשפחה ובעתיד שלך זה מצוין. כי אחרת זה ילך ויהיה קשה יותר. אני כן רוצה לציין שאם את נופלת מהרגליים, וזה כבר פיסי ולא רגשות אשמה, תורידי משהו.

ובעניין מה להוריד? אני מאוד נגד להוריד עבודה שאפשר להמשיך בתוכה ועם תנאים טובים. אני גם לגמרי לימודים-אוריינטד. אבל אני חושבת שאם צריך, אפשר לפצל את הלימודים על 4-5 שנים במקום על 3. הבריאות שלך חשובה יותר, אל תהרסי אותה.

ובעיקר, תהיי רגועה. הנשים בארץ חיות חיי ג'אנגלינג. מי שאין לה לעזר סבא וסבתא לוקחת עזרה בכסף. מאוד קשה בלי זה, על גבול הבלתי אפשרי. את בסדר, הילדה בסדר, הכל בסדר. בהצלחה.