דיכאון קשה אחרי לידה

mykal

New member
אויש נו...לדבריך,

לא חבל? אם אפשר להעזר במכשירים ותכשירים שמקלים על החיים,
או שחוסר השימוש בהם--גורם להפסד?
מי שלא שומע טוב, וצועק כל הזמן מה? זה נעים?

ובאותה מידה אנחנו כבר לא רוכבים על חמור כדי להגיע למחוז חפצינו--
כל מה שפותח --זה כדי לאפשר חיים נוחים יותר ושלמים יותר.

ואדם בדיכאון--לא רק שהוא מפסיד את הסביבה--(לא רואה לא שומע לא נוסע)
הוא מפסיד את עצמו--יש בראש ובנשמה 'רעש' תמידי,
מאבדים את שמחת החיים, את הרצון---זה קשה,
אז כן כדאי להעזר במה שיכול להקל.
 

mykal

New member
סתם סקרנות שלי

במה הרכבת משקפים מקשה עליך?
באמת שלא שמעתי על כך מעולם--ומלבדי כאן בבית כוווולם מרכיבי משקפים.
ולחלקם זה אפילו עושה עוד יותר מענין ומיוחד עם המשקפים.

אני מרכיבה רק משקפי שמש כל השנה--
כי מציק לי סנוור האור. ולא מרכישה קושי,
אז סתם ללמוד עוד משהו אשמח אם תסבירי.
 

AlicePJ

New member
אויש נו

אז את מסרבת להרכיב משקפיים, וסבתא שלי היא בגיל שמתקרב לתשעים ומסרבת להשתמש במכשיר שמיעה למרות שממזמן היא צריכה. אבל רוב האנשים מבינים שאין סיבה לסירוב הזה וזאת סתם עקשנות שפוגעת בהם ובסביבה שלהם. אנשים שצריכים משקפיים ואז נוהגים בלעדיהם? לא רעיון טוב, מקווה שאת לא נוהגת באמת.
לי יש משקפיים מגיל צעיר אבל אחי היה צריך משקפיים מגיל ההתבגרות והוא סירב לשים, לא ראה כלום בלוח בבית הספר, והיה טינאייג'ר עקשן שיותר חשוב לו המראה החיצוני מאשר להיות מסוגל להשתמש באחד מהחושים הכי חשובים שיש לנו. אבל גם הוא התבגר ולטעמי מאוד יפה לו עם משקפיים עכשיו.
 

שיר ל3

New member
אוי כמה שאת צודקת לגבי הרעש!

נכון, מחשבות בלתי פוסקות וחרדות ומחשבות שלא אסתדר ושהכל יהיה רע...
&nbsp
אובדן שמחת חיים ורצון.. ממש תיארת נכון זה מה שעובר עליי
&nbsp
אוווףףףף
 
אני יכולה לספר על עצמי... (אני לא הניק הזמני ההיא)...

יש לי משקפי ראיה עם צילינדרים מאוד קטנים
התרגלתי לראות את העולם קצת לא בפוקוס, אבל אני רואה טוב.

למה אני לא אוהבת את המשקפיים ונמנעת מהרכבתם:
- המשקפיים הם עוד משהו שצריך שיהיה להם נרתיק בתיק.
- אם הרכבתי את המשקפים בבוקרו של יום, למשך כל אותו היום אצטרך להרכיב אותם אחרת אהיה עייפה
- אני צריכה אותם לרחוק, כך שרוב היום גם ככה אני לא צריכה אותם.
- אני שונאת לדבר עם אנשים ולראות אותם דרך המשקפיים (לא יודעת להסביר מה מפריע לי בזה).
- ובסוף יוצא שאם אני מרכיבה, אני מרימה אותם על הראש כמו משקפי שמש ואז השיער נתקע באפונים (או איך שקוראים לצ'ופצ'יקים האלה על האף).
בקיצור אין לי הרגל של שגרה עם משקפיים לכן אני כל הזמן שמה לב להמצאותם עלי.
 

שיר ל3

New member
דיכאון קשה אחרי לידה


שלום לכולן, אני מקווה שאני בפורום הנכון ואם לא, אשמח שתפנו אותי.

אני בת 32, חודש אחרי לידה רביעית (הגדולים בני 10,8.5,6)... ההריון לא היה הכי מתוכנן, מאמצעו נתקפתי בדיכאון קשה ורציתי להפיל אך לא הייתי מסוגלת גם בגלל השבוע המתקדם שבו הייתי. קיוויתי שזה יקרה לבד ונשים הכל מאחוריי ואמשיך הלאה... נתקפתי חרדות קשות, לא יצאתי מהמיטה ולא תפקדתי בבית, בקושי אכלתי ושתיתי. ניסיתי לעבוד על עצמי והיו ימים טובים יותר, אך עד הסוף קיוויתי בסתר שמשהו ישתבש.
אם להיות כנה, יתכן שהעובדה שהתפללתי כ"כ לבת אחרי 3 בנים והייתי בטוחה שזו בת וגיליתי שזה בן, תרמה למצב. מעל לכל ביקשתי בריאות, ללא קשר למין וב"ה תינוק בריא ושלם. אבל לחשוב שלא תהיה לי בת, קשה מאוד. כל ההריון חשבתי לעצמי לשאני הורסת את המשפחה היפה שבניתי, שעדיף היה להישאר עם 3 בניי האהובים שגדלתי במרווחים צפופים בגיל צעיר, בשמחה...
קיוויתי שמצבי ישתפר לאחר הלידה אבל לצערי כ-3 ימים לאחר הלידהה הייתי ממש כאדם חולה, הרגשתי שאני מאבדת את השפיות! הקושי של לחזור לטפל בתינוק אחרי שיש לי ילדים עצמאיים שלא תלויים בי, היה כבד מנשוא, לא יצאתי מהמיטה במשך ימים שלמים לא הכנסתי פירור או טיפה לפה, בוכה, מחשבות טורדניות של "למה הייתי צריכה את זה", רוצה את החיים שלי בחזרה, עד שמצאתי עבודה נוחה והחיים נכנסו למסלול נוח וטוב, למה לא הערכתי, למה הייתי צריכה להכניס את עצמי לזה ולמה לא חשבתי לעומק, עד שהילדים גדלו ואפשר להנות ולהיות חופשיים יותר , שוב תינוק, לקום בלילה, שיניים, להכניס שוב למעון... 4 ילדים זה גדול עליי, זה קשה לי, לא רוצה את כל זה, לא רוצה! קחו את זה ממני, לא רוצה" הייתי צועקת מרוב שהמחשבות אכלו לי את המוח, מחשבוות קשות מאוד, צעקתי דיי דיי, היו לי רעידוות בגוף, דפיקות לב חזקות, הרגשה מחרידה, לא תפקדתי בבית בכלל בכלל! כל היום מריצה סטים בראש איך אסתדר, איך אתן תשומת לב לכל אחד, מה אני צריכה תינוק עכשיו בבית, מה לי ולתינוקות, לא רוצה לגדל עוד ילד מההתחלה! מפחדת לאבד שליטה ולפספס משהו.. מה לי ולעגלה, כבר לא יודעת מה זה, כל עולם התינוקות הזה, מבינה שלא התגעגעתי לזה בכלל, אז למה עשיתי את זה לעצמי? כעסתי על עצמי נורא נורא והצטערתי על ההריון הזה, התינוק המתוק הזה פשוט לא נראה לי קשור למשפחה שלנו ואני כל הזמן חושבת שהייתי רוצה לחזור לחיי הקודמים בנחת, לא רוצה לחשוב ככה אבל זה לא עוזב אותי, כל היום מחשבות טורדניות וחוסר חשק ועניין... היום אני יותר מתפקדת אבל בראש עדיין אותו הדבר
מישהי עברה משהו כזה ויכולה אולי להרגיע ולתמוך? אשמח מאוד, כי למשפחה שלי כבר נמאס לשמוע...
 

michal@gal

Active member
מנהל
אז מה שאת אומרת

שמי שלא מוכרחה משקפיים, המשקפיים יכולים להציק לה והיא יכולה להעדיף להסתדר בלעדיהם. זה נכון גם לגבי הטיפול התרופתי. מי שלא זקוקה לו באופן נואש, יכולה להסתדר בלעדיו.
&nbsp
מי שקשה לה מאד להסתדר בלי משקפיים - לא יכולה לנהוג, לא מזהה אנשים ברחוב בלעדיהם - אין לה את הפריבילגיה של להגיד שלא נוח לה והיא תסתדר בלעדיהם. וכך גם עם הטיפול התרופתי בדכאון. בשלב מסויים הקושי כל כך גדול שמוכרחים להעזר בו.
 

mykal

New member
הבנתי , לא בהכרח

הסכמתי, כי את דיברת על בעיות טכניות--
אביזר שאת לא בשימוש רציף איתו---ואת צריכה למצוא לו פתרונות טכניים,.
הריני להציע כמה כאלה--למשל, לרכוש משקפיים קטנים וקלילים, ונרתיק בהתאם,
ואני מודיעה לך שיש בנמצא.
אגב, מכשיר הנייד הוא גם בעיה של נשיאה, ולא ראיתי מי שמותר עליו כי הוא מחייב שמירה או אחזקה ביד.
אם כך זה יותר רצון להשתמש באביזר מאשר הוא מעיק.
אבל לפחות איזה שהוא סיפוק סקרנות הצלחת לתת לי.
אני לא התמודדתי מעולם עם משקפים--והסובבים אותי עם משקפים מעולם לא התלוננו חוץ מאשר על רצון לחדש--אופנה מספר וכדו' וזה מה זה יקר, אלפים....
וכיון שצריך אז לא חוסכים.
 

שיר ל3

New member
כל היום מחשבה

של למה לעזאזל לא הפלתי? למה לא עשיתי הפלה?? למה חשבתי שיש לי סבלנות וכוחות לגדל עוד ילד?? כמה כעס היה לי ל עצמי... הגיוני לחשוב ככה אחרי שהילד כבר בידיי?? מנסה לחשוב שזו מחלה שגורמת לי לחשוב ככה אבל כואב לי שככה אני מרגישה! הרופא אבחן דיכאון, אמר שטיפול פסיכולוגי יקח זמן ורשם תרופות נגד דיכאון ונגד חרדה, בנתיים לקחתי 4 נגד חרדה, ואני מפחדת להתחיל עם נוגדי הדיכאון. מצד שני זה לא עובר כבר הרבה זמן... אני עדיין לא מצליחה לראות את הטוב, רק רע ושחור, כל היום תסריטים רעים על כמה קשה הולך להיות לי, לא רואה את הטוב שבילד החדש ולמה הייתי צריכה את זה
 

mykal

New member
עצוב לשמע

את הקושי שלך,
מציעה לך קודם כל לגשת לרופא ולקבל תרופות נוגדות דכאון--
עד שתתחזקי. ותרגישי שאת מתגברת.
אני מבינה את הקושי--אבל, את יכולה להעזר בילדים הגדולים שיטילו ויטפלו
קצת בתינוק.
התינוקות גדלים וכמו שהשתחררת מהטיפול האינטנסיבי בהם--את תגיעי גם לשלב הזה איתו. אני בטוחה שעכשיו יהיה קל יותר בזכות הגדולים.
אני קוה שיש לך מי שיכול לעזור פיזית--ולאפשר לך לצאת עם חברות,
להשתחרר ולהתאורר.
מאחלת לך התרגעות והרבה טוב.
 

AlicePJ

New member
זה נשמע כל כך קשה אבל את לא צריכה לעבור

את זה לבד בלי עזרה! אם אדם לא רואה טוב הוא מרכיב משקפיים, ואם לך כרגע יש בעיה באיזון במוח את צריכה תרופה. תלכי מחר לרופא ותדברי איתו או איתה על כל הרגשות שלך, ותקשיבי ותקבלי את העזרה שיציעו לך. את לא צריכה להיות לבד ברגשות האלה ויש הרבה פתרונות לעזור לך!
 

debby12

New member
מנהל
לגמרי


ממליצה לך לקבוע תור לרופא/ת המשפחה שלך בהקדם - יש הרבה מה לעשות ואין לך במה להתבייש. לא "גנבת" את המצב הרפואי הזה מאף אחד וזו תופעה ידועה ונפוצה הרבה יותר ממה שחושבים

מאחלת לך בריאות במהרה
 

debby12

New member
מנהל
קראתי שוב וראיתי שכבר ראית רופא

משאירה את ההודעה הקודמת "שיהיה"

אבל לשאלתך - לדעתי זה נורמלי לגמרי המחשבה הזו של "למה לעזאזל הייתי צריכה את זה?" קרה לי לא מעט.... (וזה מבלי שהגעתי לילד רביעי).

לגיטימי לחשוב בראש מה שבא לך - אל תרגישי אשמה! בעוד שבועיים התינוק יתחיל לחייך ואולי המצב ישתפר קצת.... [גיל חודש זה הגיל הכי
בעיני - חיתול צואה כל 10 דקות ובלי שום חיוך/הכרת תודה. ואם מדובר בתינוק שקצת קשה לו עם עצמו - ויש כאלה יותר מאחרים - זה גם בא עם צרחות/בכי בילט-אין].

אם למשפחה שלך נמאס לשמוע אותך אני מציעה שיקחו אותו לטיול בחדר המדרגות 20 דקות ויתנו לך לנשום/להתקלח בשקט רגע. ככה יהיה שקט גם להם ממך וגם לך מהתינוק. תינוקות מאוד אוהבים שצועדים איתם....
 

שיר ל3

New member
תודה לכולן על התגובות

מעודד לשמוע שאני לא לבד, זו פעם ראשונה שאני חווה את זה, אני תמיד החזקה וזו שעוזרת ותומכת ומייעצת לכולם, הם בהלם ממני, לא רגילים שאני ככה ולא יודעים איך לאכול את זה, אבל מנסים ומזל שיש לי אותם. הם גם באים בכל הזדמנות ועוזרים.
היום בכיתי לבעלי והוא עודד אותי מאוד וחיזק אותי, אבל ברגע שסיימנו את השיחה חזרתי לחרדות ולמחשבות.
אני מפחדת מכדורים כי יש תופעות לוואי (ושונאת תרופות כלשהן באופן כללי)...
אני קמה בבוקר בעצבות וריקנות, במחשבות תמידיות של כמה כיף אם הייתי ממשיכה בחיי איך שהיו ושאני לא רוצה את התינוק הזה. כמה שהוא מגביל אותי וכמה קשה יהיה לדאוג לצרכים של כל אחד מהם... הרחקתי במחשבות, עד לנכדים כבר, איך נעניק ומה יהיה... אתן לא רוצות לדעת לאן הלכתי עם המחשבות
ומפחיד שזה לא בשליטתי ועוד יותר מפחיד שזה לא עובר ומתגבר, ומשפיע על כל המשפחה. מפחדת שארגיש כך כל הזמן...
כבר לא יודעת מה נכון ומה לא, איבדתי קשר עם המציאות, הכל נראה שחור ,הכל נראה רע , מחשבות פסימיות, לא מצליחה להכניס מחשבה אופטימית שתרגיע אותי...
תודה שוב בנות יקרות.
&nbsp
 

mykal

New member
יקירתי, תקשיבי,

יש מצבים שמענה הגיוני ושכלי לא מועיל,
את הגדרת שאת בדיכאון--ואת הגדרת שאת בחרדה,
את יודעת שאלה מצבים של שינויים הורמונליים וכימיים בגוף--
לא אין לך שליטה עליהם, עזרה מבחוץ היא גם ובעיקר בעזרת תרופות.
יש מביניהן עם תופעות לואי מועטות ביותר--תקבלי מהן תקופה ותרגישי פיזית טוב יותר.

רק כדי להרגיעך--יש לי בת חולה מאוד--
המלה כנראה פחות מזיקה מהתרופות שעושות שמות לגוף--
אבל המחלה מסוכנת.

את לא במחלה מסוכנת אבל לך רע --תופעות הלואי לא משמעותיות,
אז אל תתעקשי, תיעזרי ותני לרופאים לעזור לך.
בעוד כמה חודשים תצחקי על הימים האלה--את סובלת בחינם.

מאחלת לך בהצלחה והרבה טוב.
 

שיר ל3

New member
וואו , תודה

אני מרגישה שקשה לי מאוד, ש-4 ילדים זה גדול עליי מאוד, אין לי טיפת כוח פיזי ונפשי להתמודד עם הכל, שוב אני מוגבלת, שוב לגדל ילד...לא רוצה את זה, חרדות קשות מהעתיד וממה שזה יעשה לי לילדים ולזוגיות, כל היום סרטים בראש לא מרפים! מחשבות טורדניות!
&nbsp
לגבי התרופות - את מכירה אולי תרופה ללא תופעות? אני מפחדת בעיקר להתמכר (יש לי דודה קבוע על ציפרלקס) וזו תרופה שלפני שהיא מועילה, היא מחמירה את המצב בשבועיים הראשונים ורוב נוגדי הדיכאון הם ככה ויש לי שכנה שהתאבדה אחרי שהתחילה ליטול תרופה ומצבה החמיר.... אז מפחיד אותי.
&nbsp
מאחלת רפואה שלמה לביתך היקרה, שנדע רק טוב ובשורות טובות אמן! תודה רבה!
&nbsp
 

שיר ל3

New member
ואת צודקת אני ממש ממש ממש סובלת

איבדתי צלם אנוש, לפעמים אני אומרת שהייתי מעדיפה כאבים פיזיים ולא את זה!
&nbsp
מחכה ומתפללת לימים שאצחק על זה, הלוואי שיגיעו במהרה!
&nbsp
ודווקא מעודד אותי לשמוע סיפורים וחוויות או סתם מילות עידוד רק משהו אופטימי להיאחז בו, אני צריכה שמישהו יגיד לי את זה, כי אני לא מצליחה להגיד לעצמי מילים טובות ומעודדות כרגע...
 

mykal

New member
אז הנה משהו אופטימי

יש לי יותר מארבעה ילדים,
והם כבר גדולים רובם נשואים.
והקושי בהיותם קטנים וצפופם--הוא קושי פיזי שנובע מקשיים טכניים--
כשמתארגנים נכון--אז הכל מתגמד.
וגידלתי אותם ללא כל עזרה מלבד שנינו בעלי ואני.
לי לא היתה אמא וחמותי לא היתה בשבילי מעולם,
והסתדרתי--אני בטוחה, שאם תיעזרי בכל המסביב,
(נכון שתרופות נוגדות דיכאון לוקח זמן שישפיעו--אבל אין להן כ"כ הרבה תופעות לואי)
והסיפורים שאת הבאת--זה כי אולי המצב שלה היה חמור ואחר משלך,
את נשמעת חכמה, ומפוקסת--ויודעת להגדיר,
זה לא דומה לאחרות. אז תירגעי,
ואשמח שתבואי לשתף כשתרגישי טוב.
אגב, את רוצה שניפגש? קצת תתאוררי--אני ניידת. אין לי בעיה להגיע אליך.
זה יעזור לך? אז בשמחה.
 

שיר ל3

New member
את מקסימה

גם אמא שלי אומרת שגידלה אותנו באהבה 4 ילדים בדירת 2 חדרים עם קשיים רבים...
&nbsp
אני עונה לה שהיום זה שונה, הכל אחרת, יש דרישות מהילדים, יש להם צרכים אחרים, צריך להיות קשובים ועירניים ולדעת מה עובר על כל אחד מהם, ההורים מעורבים יותר, צריך הרבה משאבים נפשיים להתמודד עם הכל, כל מה שקורה היום... הכל שונה ומלחיץ אותי מאוד מאוד !
אני תוהה האם זה נורמלי כל מה שאני חושבת ומרגישה, או שהמצב שלי מעצים את החרדות ומונע ממני לראות את הדברים הטובים. נראה לי שאקח את התרופה שרשם לי הרופא. אני חייבת לצאת מהמצב הזה!
&nbsp
אני גרה בבאר שבע, אם את מהאיזור, בשמחה! לצערי התנתקתי גם מהחברות ... טוב שיש לי משפחה ובעל תומך ב"ה. תודה רבה רבה לך!
 

mykal

New member
רוצה לומר לך,

שאני מכירה את הטיעון של פעם והיום,
ואענה לך שי דברים--
1)עבדתי בישוב פריפרי --אוכלוסיה סוציואקונומית חלשה.
היו משפחות עם חיים של השרדות. הילדים שלהם--למדו התפתחו התחתנו והסתדרו,
אני מדברת על עכשיו. לא על פעם. אז תני לילדים שלך זמן לגדול ולגדל את עצמם,
הם יסתדרו בדיוק כמו שאתם הסתדרתם.
2)אני גרתי בדירה של 50 מ"ר --3 ילדים בחדר של 9 מ"ר.
כשעברו דירה והכפלנו שטח ופיצלנו אותם כדי שהיה יותר מרחב--
הם הפסידו המון--פתאום שמענו--זה שי, וזה שלי,
והחברה הזו מפריעה, והחבר ההוא מיותר.
תאמיני לי--אם שמח בבית וכיף--אז ה'דאגה' איך היא ממש מתגמדת.
 
למעלה