יום השואה

[debby12]

יום השואה

מרגישה שמגיע לו שרשור, כמו כל שנה.

השנה הלכתי עם בכורתי (בת 12) לאירוע יום השואה של בני נוער.

היא מאוד לא רצתה ללכת, אבל זה היה לי חשוב. ועכשיו אני מצרה על זה שהתעקשתי.

מעבר לפוסטרים עם מידע קשה, היו שם שלושה דוברים.

אישה שהופקדה כתינוקת בת 3 חודשים באוקראינה אצל אנשים טובים שהצילו אותה.

אישה צעירה יחסית מדארפור שבסודן שדיברה על רצח העם שם.

ונער בכיתה י"א שדיבר על מקרה שבו הוא התערב כדי לעזור לנערה שהותקפה על ידי בריון למרות שרבים אחרים צפו ולא עשו כלום. הוא יצא מזה עם זעזוע מוח קשה, מרפק שבור ופציעות פנימיות - אבל שמח שהתערב

הנושא היה איך "לא לשתוק" כשדברים איומים קורים מסביבך.

מה עשיתן אתן סביב יום השואה השנה?

 

[אדוינה]

הצגה "הנקה ופיט" במדיטק

איכשהו, הבת (9) לא חשופה עדיין לנושא. הופתעתי שהיום עם סיום החופש ,התחילו להכין בכיתתה את טקס יום השואה ולזה הוקדשו רוב שעות הלימוד היום, בחזרות על ריקוד... האם רק לי זה נראה חוסר טעם?
אנו נלך להצגה הזאת בשבת. ראיתי באתר שנשארו עוד כרטיסים.

 

[debby12]

ריקוד ליום השואה?

באמת נשמע מתמיה.

לא הכרתי את ההצגה - היא נראית מצוינת
http://www.habama.co.il/Pages/Description.aspx?Subj=1&Area=1&ArticleID=23937

 

[michal@gal]

למה את מצטערת?

זה היה קשה מדי בשבילה? בשבילך?
לא מתאים לנושא יום השואה?
&nbsp

 

[debby12]

מצטערת כי זה היה קשה בשבילה

ובטיעונים נגד ללכת לשם היא טענה שהיא כבר יודעת על השואה מיום השואה בשנה שעברה ושזה סתם "עושה חלומות רעים".

ובעצם היא צודקת.

אני בד"כ משתדלת לא להכריח אבל זה היה לי חשוב הפעם. במחשבה לאחור - אולי לא הייתי צריכה להכריח.

להורים שלי היו חיים יותר קלים בתחום הזה כי זו בכלל לא היתה שאלה (התכנים הועברו בבתי הספר).

 

[miaamor]

לי דחפו את יום השואה לוורידים

למרות שאין לי ולו שום שמץ של נגיעה אישית/משפחתית לשואה. לאבא שלי היתה אובססיה לשואה הוא רכש המון ספרי שואה שנכתבו על ידי ניצולים ואני כילדה צעירה הייתי קוראת ונחשפת לתכנים מאוד קשים. גם ביקור בגיל צעיר ב"יד ושם" עשה לי בעיקר סיוטים וביעותי לילה נוראיים. התוצאה אנטי מוחלט לא רואה, לא נחשפת לא רוצה לדעת (כלומר יודעת לא רוצה לדעת יותר). השנה משום מה החלטתי ללכת לאירוע שמארגן בית הספר של ילדתי (בת 7) "זכרון בסלון" מפגש אישי עם ניצולת שואה בבית הספר בשעת ערב במקום טכס וכו'.
את הילדות אני משתדלת לא לחשוף הן חשופות ממילא בגנים ובבתי הספר אם אני רוצה או לא.
בהחלט מאמינה בלזכור ולא לשכוח (מה שנראה לי חיוני לאור הזכרון הקצר שיש לעם הזה לאורך כל ההיסטוריה שלו...)

 

[debby12]

מעניין

ואיך היה האירוע אליו הלכת בערב (זכרון בסלון) עבורך? ועבור הבת שלך? מה היא אמרה אחר כך?

גדלתי בבית הפוך משלך, עם אמא שהקפידה לכבות את הטלוויזיה בערב יום השואה כדי "לא לראות" (אבל דומה במובן של נגיעה משפחתית רחוקה-יחסית לשואה. האמת היא שקרובה יותר ממה שהיה נדמה אבל לא דיברו על זה בכלל)

אבל עדיין תמיד היו המון ספרים בנושא בספריית בית הספר וכו'

 

[עדיקים]

מרגישה כמוך

לנו יש נגיעה גדולה בנושא, סבי איבד שם את משפחתו.
בבית של אימי מעולם לא דיברו על המלחמה ההיא ורק אחרי שסבא שלי נפטר אימי גילתה שסבי ידע מה עלה בגורל משפחתו, הוא עלה לכאן לפני והם בחרו להשאר שם

.
לפני כמה שנים קרובת משפחה שלי שגרה בחו"ל התארחה אצלי וביום השואה לא הדלקתי טלויזיה ולא ראיתי תכנים היא שאלה אותי למה אמרתי לה ראיתי מספיק לא רוצה לדעת יותר (בדיוק כמוך), אמרה לי שזה לא בסדר הסברתי לה שאצלנו בניגוד אליה שם חיים את זה פה כל הזמן, כל הילדות צפיתי וראיתי סרטים ותכניות בנושא.
כמו שכתבתי למטה כבר בכיתה ג' הילדים חשופים למה שקרה שם

.

 

[מיכצוקית]

התחלתי אתמול לחשוב על יום השואה

ולראשונה אני מרגישה קצת אבודה.
לא יודעת מה לומר ואיך.
היה לי מאוד נוח כשזה היה באחריות בית הספר...
לא יודעת איך לייצר הזדמנות לדבר עם כל אחת בנפרד ברמה שלה.
מתלבטת האם הגדולה (12) כבר יכולה לראות איזה סרט שואה לייט,
האם להציע ספר לקריאה לבת ה9.
היחידה שברור לי מה לעשות איתה זאת בת השש וחצי. אשאל אותה מה היא יודעת ו(כמידי שנה) נדליק נר. השנה יש לי קיר עם תמונות משפחתיות ישנות אז זה עוד יותר בעל משמעות.
לגבי הגדולות אני עוד רחוקה מגיבוש דעה מה נכון לעשות. יש לי עד מחר בערב...
&nbsp

 

[מיכצוקית]

ובעיקר אני המומה

מההבנה כמה זה שונה ביני לבינם.
לראשונה בחיי אני מבינה עד כמה השואה היא חלק מהחיים שלנו.
לא זוכרת שדיברו איתי על זה באופן מיוחד,
זה פשוט היה נוכח.
חלק מהחיים. מהבית של סבא וסבתא.
ובגילאים צעירים מאוד קראתי ספרי שואה.
סרטי שואה הספקתי לראות מעצמי סביב גיל 17 כשהבנתי שזה אוכל אותי מבפנים, אבל הספקתי לראות לא מעט עד אז...
&nbsp
איך מעבירים הלאה את הסיפור (שלדעתי חשוב. זה ההסטוריה הלא רחוקה, המשפחתית והלאומית שלנו) בלי להעביר את המטען?

 

[debby12]

בדיוק דיברתי על זה עם קולגה לא ישראלי

אנגלי, שהוא בן דור שני לשואה. אביו היה ניצול. כל המשפחה של אביו היתה במקור מהעיירה אושוויצם שלידה הוקם לימים מחנה המוות אושוויץ.

הוא גדל בבית עם מטען עצום וכבד שחשוב לו לא להעביר לילדיו. אשתו לשעבר אינה יהודיה וגם ילדיו לא (כלומר - הוא גם לא מגדל אותם כיהודים או כבעלי זהות יהודית כלשהי). ומה שהכי חשוב לו בחיים זה שלילדים לא יהיה "מטען"

לדעתי כשמדובר בילדים יהודים - אין שום דרך בעולם להעביר הלאה את הסיפור בלי המטען (הרי המחשבה הראשונה שעולה בראש היא תמיד: וואו איך היו רוצחים אותי בשניה בלי למצמץ יחד עם כל חברי/משפחתי/בני כיתתי - לא?)

 

[פריZמה]

אני חושבת שגם המילה מטען צברה מטען עם הזמן

זה לא סיפור אגדה סטייל כיפה אדומה.
הרגש האישי- לאומי הוא אינהרנטי.
הבעיה היא ההרחבה שלו לכיוונים לאומניים -פרנואידים, ואם לך אין הסתכלות כזו על הנושא - למה שתעבירי זאת הלאה?....

 

[debby12]

הלאומני-פרנואידי לא חייב ללכת ביחד...

אפשר גם פרנואידי בלי לאומני.

אם פרנואידי = המחשבה שזה עשוי לקרות שוב אז אני מודה באשמה, בהתחשב בעובדה שרק ב-20 השנים האחרונות חזינו בתופעות כאלה ברואנדה, סרביה, עיראק-היזידים, דארפור ובטח עוד מקומות ששכחתי.

ומבחינה סטטיסטית טהורה מבחינת כמות הרדיפות, פוגרומים, רציחות ועינויים של יהודים במהלך אלף השנים האחרונות - התחזית איננה להיט

 

[עדיקים]

יום השואה שלי

יום קשה מאוד עבורי.
אתמול שוחחתי עם הגדולה מה לימדו אותם בבית ספר בנושא (שנה ראשונה שהתחילו ללמד קצת יותר לדעתי) הייתי המומה כמה סיפרו להם מצד אחד (הצד המגונן האינסופי שלי) ושמחה מצד שני שכבר לא עוטפים אותם בצמר גפן בבית ספר ומלמדים אותם על הזוועות שהיו שם. סיפרתי לה שוב את הסיפור המשפחתי שלי (לא פעם ראשונה, כבר ביקשו מהם שנה שעברה לספר האם יש להם מישהו במשפחה שהיה שם), לצערי אצלנו מי שהיה שם נשאר שם

ומי שלא מזל שלא כי אז סיכוי גדול שלא הייתי כאן כדי לכתוב לכן.
הקטן קטן מידי ולא שאלתי אותו עדיין מה למדו בגן היום אשוחח גם איתו אבל לדעתי מעט מאוד מדברים בגן בנושא.

 

[אישה בחופשה]

אני נשואה לדור שני

שגדל מצד אביו ללא סבא וסבתא וללא דודים (אבא שלו הצליח לשרוד את המחנות)
כאשר נולד בנינו הבכור מרוב התרגשות חמי בקושי הצליח להגיע אלי לביקור בבית החולים.
גם אמא שלי גדלה בלי סבא וסבתא ועם דודה אחת במקום 3 דודים....
כך שבעצם כל אירוע משפחתי היה גם סוג של ספירת מלאי על הצלחת המשפחות....
הדור הצעיר של היום כבר לא מרגיש את החוסר בבני המשפחה הקרובה ולכן לדעתי ההזדהות עם העבר הרבה יותר קשה לו.

העובדה שלא דברו אצלכם רק על השואה עצמה אלא גם על סובלנות היא מעניינת.
להרגשתי, בארץ ביום השואה אין מקום לשום נושא אחר מלבד השואה של היהודים.

 

[יעל מטיילת]

בדיוק הסתכלתי בתמונות החתונה של ההורים שלי

וראיתי איך בכל התמונות המשפחתיות הגדולות יש גם הורים ואחים של גיסים, אנשים שממש התאמצתי להבין מי הם (לאבא שלי היתה דודה אחת ובן דוד אחד, לאמא שלי גם זה לא) וחשבתי לעצמי שאצלנו זה כבר נראה אחרת לגמרי, ותמונות של ההורים של הגיסים אולי יש באלבום החתונה, בטח ובטח שלא רשמיות כאלה, ואת האחים של הגיסים בכלל לא הזמנו... כמה עשירים אנחנו.

 

[אישה בחופשה]

אצל חמי וחמותי בהזמנה לחתונה

כתוב מזמינים:
מצד הכלה: הורי הכלה
מצד החתן: בן הדוד ואישתו (שלושתם היו מאותו הכפר)

לפני כ- 16 שנים הלכתי עם חמי לכנס השנתי לזכר הקהילה (זה תאריך בקרבת שבועות - היום שבו נלקחו מבתיהם). זאת היתה הפעם השניה שמשהו מהמשפחה התלווה אליו לאזכרות האלו. כבר אז לא הגיעו הרבה.... אני כ"כ מצטערת שלא יצא לי ללכת איתו שוב.