מהמשך השירשור אני מסיקה
שהרושם שמקבלות כאן רוב המגיבות הוא שהבוס בעיקר חסר ביטחון, וההערות התוקפניות שלו באות משם. האסוציאציה שלי היא מורה, או מפקד בצבא, שאומר "נו, בוא תספר לכל הכיתה מה כל כך מצחיק אותך, שכולנו נצחק" כשמה שעומד מאחורי האמירה הזאת הוא לא רק עצם ההפרעה לשיעור שבתלמידים מצחקקים, אלא גם החשד שהם צוחקים אישית עליו, ותחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון שיש לו בקשר לזה.
וסיפור מהחיים שממחיש את העניין בתחום יחסי עבודה: כשעבדתי בחנות של א', יום אחד כשעבדתי במשמרת עם עובדת נוספת - ר' - בת הדודה שלה נכנסה לחנות. התחיל תלת-שיח שבו ר' הגיעה איכשהו (לא זוכרת איך) להערה על ניתוח הגדלת החזה (המוצלח ביותר, יש לומר) שהבת דודה עברה. היא הייתה בחורה יפה ביותר, שופעת וחושנית, ואני אמרתי לה בחיוך "את עושה לי רגשי נחיתות" (ובזה כמובן צחקתי קצת על עצמי ועל מידותיי הצנועות). ר' אמרה בצחוק "אה, זה הכל סיליקון..." ואני אמרתי "את בכל זאת עושה לי רגשי נחיתות", הבת דודה צחקקה במבוכה קלה אבל (כך נראה לי) ברוח טובה ומוחמאת (נראה ש-ר' והבת דודה היו רגילות לדבר על זה חופשי ככה בין נשים). ואז נכנס א', הבוס, ראה אותנו מצחקקות ושאל בנימה מוטרדת ותוקפנית-משהו: "מה כל כל מצחיק?! לא, כי אני רוצה להבין מה היה פה כל כך מצחיק", וכו'. לא רצינו לספר לו. מה, אני אגיד לו "צחקתי על זה שלי יש ציצים יותר קטנים משלה?" לא רק שזה היה מביך אותי מולו, זה גם היה עלול להביך את הבת דודה מאוד מאוד, כי הוא גבר והבוס שלי. השיחה הזאת מספיק דגדגה את גבול הטאקט והטעם הטוב מכדי שאכניס אליה עוד מישהו ככה. אז לא ענינו לו, והוא, כנראה, המשיך לחשוב שמשום מה, צחקנו עליו, אולי כי עשינו משהו שלא מקובל עליו לפני כן, או שבאופן כללי אין לנו כבוד אליו, או השד-יודע-מה.
