פמיניזם והתנעת המשפחה לרילוקיישן (פוסט דוק). מתלבטת

[זמניתלרגעשניים]

אוףף עם תפוז שנותן לי לענות רק מאקספלורר. אענה לפי הסדר

ומקווה שלא יהיו לי בעיות טכניות...

 

[חתולבורדו]

עונה כאחת שעשתה את זה

כמובן שכל משפחה וכל קריירה היא שונה (ואותי זה גם הביא לאן שרציתי בסוף). אבל בכל זאת בתור אחת שעשתה את זה אני אגיד את דעתי:
ההפסדים שאת חוששת מהם, כמו הפסד כלכלי וקושי לילדים, הם בעיני זניחים במצב שאת מתארת, ולעומת זאת יש בעיני רווחים גדולים לכל המשפחה מכזה מעבר. זה מטלטל את המערכת, נכון, אבל יש בזה גם הרבה חיוב.
- הפסד כלכלי הוא כואב (גם לי זה כאב מראש) אבל בדיעבד זה לגמרי שווה את זה אם אתם יכולים לחיות עם ההפסד.
- קושי לילדים - ילדים קטנים שאין להם קשיים מיוחדים, במדינה מערבית מפותחת, סביר להניח ארה"ב - ירוויחו המון מזה. גם אנגלית, גם להכיר מקום אחר, לראות קצת עולם, להכיר תרבות אחרת. אצלנו זה היה נהדר.
- שינוי המערך המשפחתי - בעיני זה אפקט מאד חיובי, בהנחה שהזוגיות שלכם טובה ולא תתפוצץ על זה. כולנו נכנסים לתלמים מסוימים בחיים, ולמערכים מסוימים בזוגיות. אצלכם די ברור שזה המצב. השינוי הגדול עושה המון, מאפשר לבדוק מחדש מה נכון למשפחה. אני אספר לך לדוגמא על זוג חברים שלנו שעשו פוסט, ואצלם הבעל היה איש קבע לפני כן ולא נקף אצבע עם הילדים. כשעברו לפוסט (של אשתו) הוא פתאום הפך לזה שדואג לבית ומטפל בילדים. הוא גילה שהוא הפסיד המון עד אז וממש שמח לפתח קשר עם הילדים שעד אז בקושי הכיר.

צריך להיות מסוגל לעשות שינוי בשביל זה, אבל בעיני (ואני מודה שאני לגמרי לא אובייקטיבית) זה שינוי שמרענן את המערכת ופותח דרכים חדשות.
החסרון העיקרי בפוסט מבחינתי בדיעבד: היה כיף מדי, עכשיו אני מתגעגעת

 

[זמניתלרגעשניים]

תודה

טוב לשמוע שזה היה חיובי מהבחינות האלו.
את בהחלט דוגמה בעיניי למישהי כזו שליוויתי דרך הפורום. דוגמה טובה.
הכיף מדי נשמע מעודד ביותר.
גם מאחרים שמעתי שזו תקופה נפלאה.

 

[אגוזים1]

היה כאן פעם

דיון על הנושא הזה. שם כתבתי משהו שמאוד מזכיר את החששות שלך.
מצד אחד חשש גדול מכובד האחריות (ולא, זה לא היה חשש של להפוך למפרנסת העיקרית, אלא הקושי שבניתוק ובהשפעה העצומה שיש למהלך כזה על בן הזוג ועל הקריירה שלו).
מצד שני עבודה מאוד מתגמלת ומאוד קורצת בארץ (וכן, כזו שגם מאפשרת ״קריירה״). עבודה שבשבילה אין צורך בכל ה״הו הא״ של המעבר.
&nbsp
כתבו לך כאן שאלו ״צרות של עשירים״. כי יש לך אפשרויות בחירה ואת לא נדחפת למהלך הזה בגלל הכרח. בגדול זה נכון. אבל לפעמים, דווקא האפשרות המרופדת הזו שיש בארץ מונעת מאיתנו את האומץ לקחת סיכונים שבסופו של דבר היו יכולים להשפיע בצורה מאוד טובה עם מהלך החיים. המזל הוא שלעולם בעצם לא ממש יודעים מה היה קורה אילו... ולכן אלו באמת סתם הגיגים פילוסופיים.
&nbsp
מה שחשוב לי להגיד הוא, שאני לא מאמינה ב״לדחות״ את המהלך. אם לא תעשי אותו עכשיו, זה רק יהיה יותר קשה לעשות אותו בעתיד. אין לי כאן המלצה של כן או לא ללכת על מהלך כזה. יכולה רק להגיד שאני מאוד מאוד מבינה את הדילמה מצד אחד ואת הרצון מצד שני. מאחלת לך, שכאשר תבחרי את הבחירה שלך, תצליחי להרגיש איתה שלמה ומסופקת. (וזה כבר תלוי אופי ולא דווקא תלוי בחירה).
&nbsp

 

[זמניתלרגעשניים]

ואני יכולה לשאול מה את עשית?

כי זה נשמע ממש ממש דומה למצב שלי...

 

[אגוזים1]

דווקא בגלל זה

לא רציתי להגיד, בכדי לא להשפיע (לכאן או לכאן)
&nbsp
אבל אם שאלת...
אני לקחתי את העבודה השווה בארץ.
&nbsp
האם עשינו טוב? לא יודעת. החיים שלנו מצוינים. אני מתה על העבודה שלי וגם בן הזוג מאוד מצליח בעבודתו.
מה זה אומר לגבי ההחלטה שעשינו? כלום. אולי החיים שלנו היו מצויינים גם אם כן היינו נוסעים?...
כמו שכתבתי, לדעתי, התחושה ש״החיים מצויינים״, בסופו של יום, לאו דווקא קשורה להחלטה הזאת, משמעותית ככל שתהיה...
&nbsp

 

[AlicePJ]

זה ממש נכון

אני מאמינה שבסופו של דבר הדברים מסתדרים. אנחנו לעולם לא נדע מה היה קורה אם היינו עושים בחירות אחרות בחיים, וכל מה שיש לנו זה את מה שבחרנו, ואנחנו תמיד יכולים למצוא את החיובי והשלילי בכל דבר. אבל בסופו של דבר אנחנו תמיד מוצאים הגנה והצדקה לבחירות שבחרנו ושמחים בהן, זה מנגנון שלנו כדי לא להתחרפן כל החיים במחשבה מה היה קורה אלו.

 

[פרפרי אהבה]

בקרוב סוגרת שנה בחו"ל במסגרת רילוקיישן...

עברנו ללא ילדים ועדיין המעבר הזה היה תיק ענקי מבחינתי והייתי זקוקה להרבה הכנה נפשית ופיזית לזה. עם ילדים זה עוד יותר תיק גדול בעיני אבל התיק הזה מביא כל כך הרבה דברים חיוביים.

אנחנו עברנו בגלל העבודה של הבעל, אני בחצי השנה הראשונה לא עבדתי ולומר את האמת די התחרפנתי ונכנסתי לדיכאון. רק לאחר שקיבלתי את אישור העבודה והתחלתי לעבוד הרגשתי שאני באמת נהנית ומרגישה פה בבית.

זה לא קל לחיות בארץ זרה. חברה טובה מאוד שלי שהיא גם שכנה במקרה עוברת לארץ אחרת ואני מרגישה שממש מאבדת אחות כי פה החברים הם המשפחה שלך.

זה לא קל להתחיל מחדש, להתנהל בשפה אחרת שאולי פחות זורמת, להכיר אנשים חדשים, להתנתק מאנשים מהעבר גם אם זה רק ניתוק פיזי ועדיין ממשיכים לדבר.

אבל...
זו חוויה של פעם בחיים לרוב, זו חוויה שמעצבת אותך ואת בן הזוג- אני חושבת שהזוגיות שלנו בחיים לא הייתה כל כך מדהימה כמו עכשיו.
אצלנו זה שיפר את שעות העבודה של הבעל, שגילה שיש חיים אחרי העבודה (חוץ מהשבועיים האחרונים

).

אני חושבת שהעובדה שיש לכם ילדים תעזור לכם מבחינת חברים כי אפשר להכיר הרבה דרך המסגרות של הילדים.

אני ממליצה בחום לנסות לדבר עם אנשים שעשו את זה, להבין איך זה השפיע עליהם. יש פורום מקסים פה בפרדס בשם "להיות הורים בחו"ל ", ממליצה לקרוא שם, אולי לשאול שם שאלה ומישהי תוכל לעזור לך.

מקווה שעזרתי עם נקודת המבט שלי.

 

[זמניתלרגעשניים]

תודה פרפרים

אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אם היינו עוברים "בעקבותיו" ואני כבר הייתי מוצאת משהו באוניברסיטה באיזור...
תודה על הפרספקטיבה על ההתאקלמות

 

[קרן שמש ראשונה]

רוצה לענות לך מהצד הפמיניסטי

קודם כל, הפמיניזם היום הוא מרחיב. הוא לא מצמצם. כלומר, אפשר בהחלט להיות עם הילדים בבית ולהיות פמיניסטית. לכל אחת ואחד, בשיוויון המיגדרי, יש את האפשרות לבחור אם לקדם את הקריירה או להיות עם הילדים.
במובן הזה, עצם ההתלבטות שלך, היא אקט פמיניסטי. בעבר לא היתה אפשרות לבחור והיום יש!.
מקווה שגם לבן הזוג יש את האפשרות לבחור, והוא אכן בוחר בקריירה. כי זו המהות של הפמיניזם והשיוויון המגדרי.
עכשיו לגבי ההתלבטות עצמה:
רוצה לציין משהו שאמא של בןהזוג תמיד אומרת, ואני חשה אותו על בשרי עכשיו. היא אומרת, שאם היו מספרים לה ששלב גידול הילדים והתלות של הילדים בנו הוא כל כך קצר, היא היתה מתנהגת אחרת לחלוטין ובוחרת אחרת לחלוטין.
אז כדי שלא תוכלי להגיד את זה, אני אומרת את כאן בריש גליי.
את נמצאת עכשיו בשלב, בו הילדים תלויים בך לחלוטין. אלו גילאים כאלה. מגיל 5 בערך ובטח שאח"כ בתהליך ארוך, הילדים מפתחים עצמאות. הם רוצים להיות אחר הצהריים עם חברים ולאו דווקא עם אמא. הם רוצים חוגים. יש להם מחשב וטלוויזיה, וצעצועים וגן שעשועים. בקיצור התלות באמא היא לא כמו שהיא בגילאים של הילדים שלך.
כאשר הילדים קטנים, ותלויים בהורים לצורך ההתנהלות היומיומית שלהם (להתלבש, לאכול, ללכת לשירותים), אז התפקיד ההורי, שדורש המון שעות וטיפול, הוא מקסימלי. את נמצאת בשלב הזה, אבל הוא זמני.
הילדים שלי בני 9 ו-11. אני כבר במקום כל כך שונה ממך, כבר הרבה מאד שנים. יש הרבה התמודדויות עם הילדים, אבל הן שונות לחלוטין באופיין, ומצריכות הרבה פחות שעות וטיפול, ויותר גבולות והכוונה.
לכן, את השלב הזמני, שנראה לך כחזות הכל עכשיו הייתי מוציאה מהמשוואה. דמייני מה היית מחליטה אם לא היית יכולה לחשוב שיש לך ילדים קטנים בני שנתיים וארבע. תחשבי מה את רוצה, איך זה ישפיע על הקריירה שלך, מה בן הזוג רוצה, איך זה ישפיע על הקריירה שלו וכו'. ותראי מה הכי מתאים לך. איפה את רואה את עצמך בהמשך הדרך, לאחר שתעברי את השלב הקצר של ילדים קטנים שתלויים בך.