פמיניזם והתנעת המשפחה לרילוקיישן (פוסט דוק). מתלבטת

את נקראת מאד מרגיעה

וזה נכון.
בפרספקטיבה הזו מדובר באמת בצרות של עשירים.
חייכת אותי עם ההגדרה של כל הרעש בראש.
&nbsp
לגבי דחייה בכמה שנים - אני לא יודעת אם אני אהיה רלוונטית בתור דוקטורנטית שסיימה לפני כמה שנים.. מה גם שבאקדמיה להבנתי יש אפליה על בסיס גיל, ואין דין חיפוש משרה בגילאי 30 פלוס לגילאי 40 וקצת...
אני קצת חוששת שדחייה משמעותה לא לעשות זאת...
 
פמיניזם והתנעת המשפחה לרילוקיישן (פוסט דוק). מתלבטת

{אחת מפה... לא רוצה שיזהו את הניק המוכר.}
תמיד הייתי פמיניסטית. ככה הגדרתי את עצמי. אבל עם הזמן, העבודה (אקדמיה) ולידת והנקת הילדים (2, 4, מיניקה כמעט 4 שנים) .... הבית עבר להתנהל במודל פחות שיוויוני.
אני מציינת את זה כי אני כרגע לפני נקודה בקריירה בה אני זו שחייבת לקבל החלטה - אם לצאת לפוסט דוק. בעלי תומך, דיברנו על כך עוד לפני החתונה. הוא יבוא איתי.
ולי?
לי קשה עד מאד למשוך את המשפחה איתי. להעמיס את האחריות הזו לשנים הקרובות על עצמי. להגיד שעוברים, לברר לאן ומתי.
למה?
- כלכלית - למרות הכל - בעלי הוא המפרנס העיקרי.הוא בארץ מרוויח פי 2-3 ממני. הוא יוכל למצוא עבודה גם אם נעבור, אבל כמובן שזה אומר לנתק אותו ממה שהוא עושה וחוסר וודאות בנוגע לשכר שלו. ויש לזה עלות משמעותית.
- תעסוקתית לי - המצב באקדמיה - כך מספרים לי - לא מזהיר. הסיכוי שלי למצוא עבודה טובה עם הפוסט קיים אבל איננו וודאי. אבל יותר חשוב - יש לי סיכוי נהדר למצוא עבודה טובה גם בלי הפוסט. רק עכשיו פורסמה אחת כזו, למשל (והיא הטריגר שלי, להחליט כבר ואם כן אז לשלוח קו"ח). אז למה לנדוד?
-ניתוק מהמשפחה - המשפחות של שנינו הן רשת תמיכה אדירה. ההורים שלנו עוזרים לנו על בסיס יומיומי וכלכלי (קניות, סידורים, איסוף מהגנים). אני בטוחה שמעבר יהיה גם קשה רגשית וגם פרקטית - בלי כל העזרה הזו אני לא יודעת איך מחזיקים שתי עבודות תובעניות. יש לי ולבעלי גם סבא וסבתא פה, והם כבר חולים וקשישים.
למה כן?
-כי יש לי את זה בראש כבר שנים. אני כזו שאם יש לה מסלול היא הולכת בו, בלי ממש "לחשב מסלול מחדש". אולי קצת קשה לי לוותר על זה
-כי איפשהו, אני רוצה את החוויה. לעבור ולתת לילדים שנה-שנתיים של חוויה ועוד שפה, אולי גם חוויה משפחתית
-כי אני פוחדת זה לא מספיק - ואולי "אני הפמיניסטית" - בעיניה וויתור זה להכנע שוב לתכתיבים החברתיים, של אישה שקשה לה להוביל את המשפחה למה שהיא רוצה. אבל התכתיבים החברתיים והביולוגיים, הם אלו ששמו אותנו פה (אני הייתי יותר בבית בשנים האחרונות, עם הילדים, ולכן מצבי מבחינת פרסומים פחות טוב).
אז לעשות את זה גם כצעד "חברתי". של לצאת לפוסט. להעלות את אחוז הנשים באקדמיה.

וקשה. קשה לי להחליט. אני לא קלילה וזורמת. מעבר לחו"ל זה "תיק" בשבילי.
אוף.
אשמח למחשבות שלכן ...
 

Ani15

New member
הגיגים על פמיניזם ופוסט

ממה שכתבת בלט לי השיקול של "מי לוקח את האחריות". כרגע המפרנס העיקרי הוא בעלך, אם תסעו לפוסט, אולי הוא עדין יהיה המפרנס העיקרי - אבל האחריות על המהלך תהיה עליך. ונדמה לי שאת לא מתה על זה.
אני מרשה לעצמי לשאול לגבי העבודה הטובה שמתאימה לך ואת מתלבטת לגביה - משרת אם? שעות מוגבלות שיאפשרו לך להמשיך להוציא את הילדים מהמסגרות, אולי גם להניק? או שזה בכלל לא שיקול ומכאן והלאה את משקיעה בקריירה שלך ויהי מה, ומישהו אחר כבר יימצא לטפל בבית כשאת לא תוכלי? מה אפשרויות הקידום במשרה הזו? האם יש אפשרות שיום אחד תהיי את המפרנסת העיקרית אם תקחי אותה? ומה זה יגיד על חלוקת העבודה בבית?

בהתבסס על המון מקרים אחרים שפגשתי ובטח גם את, אולי אולי, לא בא לך לקחת את האחריות הזו על עצמך. זה לא הופך אותך שונה מרוב הנשים שאני מכירה, אבל לצערי, זה לא עושה אותך פמיניסטית. פשוט כי את לא מאפשרת לבעלך להוריד את האחריות הזו מעליו. את לא נותנת לו את הבחירה שאת מרשה לעצמך, וזה לא שוויוני. יכול להיות שזה מתאים לכם, אבל זה לא פמיניסטי. תקחי בחשבון שזה גם המודל שאת משדרת לילדיך, לא מזמן נתקלתי במחקר שאישר כמותית שבנות לאמהות קרייריסטיות מרוויחות יותר. לא מפתיע, הא? שוב, זה לא הופך אותך חריגה: זה המודל ברוב המכריע של המשפחות בישראל ואולי גם במקומות אחרים בעולם. ה"חריגות" שלך, אם כבר, היא בזה שאת בכלל חושבת על הנושא הזה.. לכן, השאלה שנותרה היא עם מה יותר קל לך לחיות: עם הויתור על "חלום הפמיניזם" או עם לקיחת האחריות (הלא מבוטלת כלל) לפרנסת המשפחה?

בלי שום קשר: פוסט זה כיף, החוויה של מגורים במקום אחר היא פותחת אופקים בהרבה יותר מהפן המקצועי, ואני מאוד ממליצה, גם אם הכיוון הוא לא לאקדמיה. אבל בהחלט יש לזה מחירים (מעבר לחו"ל זה תמיד תיק, בפרט בפוסט).
 
לגבי האחריות את צודקת. לגבי מתן בחירה לבעלי זה יותר מורכב

את צודקת מאד בזה שקשה לי לקחת אחריות על מהלך כזה.
&nbsp
אבל אני ממש לא כזו שרוצה להיות אחראית על הבית.
למעט זמן עם הילדים, אין לי בעיה "להפיל" הכל על מישהו אחר.
&nbsp
לגבי העבודה שיש לי אפשרות להגיש אליה מועמדות, היא עבודה טובה, קריירה של ממש. לא "משרת אם". זה הכיוון שבו אני רואה את עצמי מתפתחת.
אבל לא אשקר, באקדמיה מה שקורץ לי זה שבכל זאת יש גמישות ואפשרות לעבוד בלילות ומהבית, למעט שעות פרונטליות. זה כן חשוב לי. אבל חשוב לי בהחלט הקידום והאפשרות לפרנס בכוחות עצמי את המשפחה.
&nbsp
לגבי האפשרות להיות המפרנסת העיקרית בבית, זו המורכבות.
אני מוכנה לתת לבעלי "לנוח" ולגדל ילדים.
אבל - זכיתי למזלי בבעל מוכשר מאד. אני לא אומרת את זה כי הוא בעלי. זה אובייקטיבי. הוא שווה הרבה בשוק התעסוקה (וגם לי כמובן) והוא כרגע במסלול בו אולי הוא יקצור את הפירות תוך כמה שנים.
הוא כשלעצמו לא רוצה לקחת את ה"תפקיד ההורי" כרגע, וגם נראה לי מאד חבל לעשות זאת (גם בשבילו, וגם בשביל אחרים בעולם שיכולים "להנות" ממה שהוא עושה. נקביל את זה לתחום הרפואה - מישהו לומד 9 שנים, ואז עובר עם אשתו ולא עובד. חבל על המימון של הלימודים וההשקעה בסטודנט). אם הוא היה רוצה להיות ב"משרת אם" ולהוריד אחריות היה לי מאד קל. שנינו יכולים להסתפק במועט ולחיות ממה שאני ארוויח. אבל גם לו יש חלומות.
גם אם נעבור למקום שאני אבחר, הוא ירצה להיאבק להגשים ולממש את עצמו, ולא להיות כמה שנים אחראי על הבית.
אז בעצם - מהבירור הזה עם עצמי - אני יכולה לקחת אחריות על פרנסה.
אבל לקחת אחריות גם על המשפחה וגם על הסטה שלו מהנתיב שלו, זה קשה.
מה גם, שאני לא בטוחה שזה ישתלם לנו כלכלית.
&nbsp
תודה לך על הדיון, אני אשמח כמובן לחשוב איתך עוד.
 

Ani15

New member
אם כך, אפשר לראות את זה אחרת

במקום שני אנשים שלא רוצים לקחת אחריות על הפרנסה, אפשר לראות פה זוג אנשים שלא רוצים לקחת אחריות על מטלות הבית...
תראי, אני לא מכירה כמובן את פרטי החיים שלכם, אבל אני עשיתי את זה: לקחתי המשפחה ונסעתי לפוסט, במקום שנבחר (גם) לפי היכולת של השכנגד שלי להתפתח שם בעצמו. זה היה התנאי שלו וזה היה לגמרי מקובל עלי. נכון שזה לא היה המסלול שהוא תכנן לעצמו, אבל הוא לגמרי לא הפסיד כלום מזה. וכמובן אף פעם הוא לא היה אחראי על הבית. אבל זהו, שגם אני כמעט לא... אנחנו מתחלקים, רוב האחריות עלי אבל הביצוע לגמרי 50:50 (לחרדתם של כמה מחבריו שמתפלצים מהעובדה שיש ימים בשבוע שאני מגיעה הביתה בתשע וצפונה).
אנחנו תמיד חיינו וחיים כך שלאף מסלול אין עדיפות על המסלול השני, ולנו זה עובד. יש לזה מחירים - הוא לא יתן לי להפסיק לעבוד כי הוא לא מוכן לקחת אחריות בלעדית על הפרנסה, ולי יש כמה שערות לבנות מהמעברים האלה (וכמה זה די מחמאה..). אבל זה אפשרי, אם רוצים.
 

אגוזים1

New member
האם יש אפשרות

שבמקום שבו תעשי את את הפוסט, בן זוגך יוכל למצוא עבודה איכותית שמתאימה לכישוריו ולעבוד?
&nbsp
 

אגוזים1

New member
יש לי רק הערה קטנה

לבעלה אין כרגע את אותה ה״אחריות״ שיש למי שמחליט להעביר את כל המשפחה לארץ אחרת (תוך כדי ויתור של בן/בת הזוג על מקום עבודה משובח). לכן זה לא מדוייק שהיא ״לא מאפשרת לבעלה להוריד את האחריות הזו מעליו״ משום שהוא מעולם לא לקח את האחריות הזו על עצמו.
&nbsp
אין דין לבחור בעבודה מתגמלת ודורשת בארץ כדין העתקת המשפחה לחו״ל (על כל המשתמע מכך). ועובדה שהשואלת לא חוששת באותה המידה לבחור בעבודה ״קרייריסטית״.
&nbsp
 

AlicePJ

New member
ניסיון להוסיף תגובה

נראה אם יעבוד לפני שאני כותבת את התגובה האמיתית...
 

AlicePJ

New member
טוב זה עבד, אבל לא בהוספת הודעה מהירה

דירבאלאק תפוז אם תאכלו לי את ההודעה!!!
ממה שאת כותבת עולים כל מיני דברים, אבל מה שלא הבנתי זה מה המטרה הסופית שלך. איפה את רואה את עצמך בעוד 5 שנים? 10?
מעבר לפוסט דוק אומר הצטמצמות כלכלית רצינית, את תרוויחי מעט ותהיי עסוקה מאוד, בעלך לא יוכל לעבוד בחודשים הראשונים וגם אז יהיה לו קשה למצוא עבודה וכנראה יצטרך לרדת ברמה בהתחלה. הרבה פוסט דוקים חיים מהחסכונות או מעזרה של ההורים, במיוחד אם יש ילדים. אבל פוסט דוקים זה לתקופה מוגבלת ואחריה האפשרות להרוויח משכורת גבוהה נפתחת. וגם צריך לזכור שעלות המחיה משתנה מאוד בהתאם למקום שבו גרים. אין דין בוסטון כדין סיינט לואיס. בארה"ב בהרבה מעבדות יש גמישות גדולה מאוד בשעות ואת יכולה לעבוד מהבית הרבה (כמובן תלוי בתחום). הפוסט דוקים שהכרתי ואני מכירה עובדים שעות רגילות וחוזרים הביתה בארבע-חמש להיות עם המשפחה, וממשיכים לעבוד אחרי שהילדים הולכים לישון. ומדובר בגברים ונשים, לא מצפים שתעברי לגור במעבדה כל עוד יש תוצאות.
את אומרת שבעלך בעד, אבל מה זה אומר? האם הוא מוכן בשבילך, או שבנוסף הוא גם רוצה הרפתקאה, שינוי כיוון, להכיר מקום חדש, לנסות כיוון חדש בקריירה? כי יש הבדל בין השניים.
בסופו של דבר אני לא חושבת שזה קשור לפמיניזם אלא לחוסר הבטחון שלך שזה מה שאת רוצה לטווח הרחוק. אולי תנסי לחשוב כך - אם היתה לך אפשרות לפוסט דוק בישראל - היית עושה? את לא צריכה לעשות קריירה אקדמאית רק בשביל שיהיו יותר נשים באקדמיה - עם גישה כזאת לא יקבלו אותך למשרה אחרי הפוסט דוק, את תצטרכי הרי לעבוד קשה מאוד כדי לקבל משרה ובאמת לרצות את זה. אגב, מה יקרה אם תמצאי אח"כ עבודה רק בארה"ב? האם אתם פתוחים לאפשרות של להשאר?
לדעתי הגילאים של הילדים שלך טובים למעבר, הם ילמדו אנגלית מאוד מהר בגילאים האלה, ויסתדרו טוב באנגלית עם ביטחון כנראה לפניך ולפני בעלך... אבל מן הסתם זה גם תלוי באישיות שלהם, ובאיך שתשדרו להם לגבי הנושא - אם אתם לא בטוחים שזה מהלך טוב והם יקלטו את זה, יהיה להם יותר קשה. אם תשדרו אופטימיות וחיוביות - הם יקבלו את זה.
בכל מקרה - שיהיה לך בהצלחה ואני אשמח לשמוע מה החלטת!
 
את עלית פה על הנקודה. אני יודעת בערך מה אני רוצה

כלומר באיזו נקודה בקריירה.
העניין הוא שאני לא בטוחה אם אני חיייייבת לגרור את המשפחה לפוסט דוק או שאולי, לנסות להתאמץ יותר ולהשיג משרה בלי זה (אם זה אפשרי...).
לדוגמה - העבודה הזו ששמעתי עליה, היא לא *בדיוק* מה שאני רוצה, אבל אולי אם אני אכנס אליה ואעבוד קשה, אעצב אותה בדמותי, היא תהיה מה שאני רוצה בתוך כמה שנים.
ואז אני שוב מתחבטת - למה לגרור את כולם, אם אני יכולה ללכת על הנתיב הזה...

לשאלתך- בשמחה הייתי עושה פוסט בארץ אם הייתי יודעת שהוא שווה ערך לפוסט בחו"ל. זה לחלוטין היה מנצח לי את ההתלבטות. רק שממה ששמעתי, זה לא שווה ערך....
בעלי מוכן בשבילי, הוא לא מעוניין, לפחות כרגע, בהרפתקה כזו וזה יסיט אותו מהמסלול המקצועי שלו. הוא יבוא למעני ואני מקווה שאפילו לא יקטר על זה (הוא באמת איש טוב
).
לילדים אני באמת פחות דואגת. נראה לי כמו הרפתקה בשבילם.
אני בהחלט אעדכן, אתן עוזרות לי עם ההתלבטויות, מאד.
 

AlicePJ

New member
אבל מה הבעיה להעביר את המשפחה איתך, למה את קוראת לזה

לגרור? אני חושבת שכל נושא הפמיניזם שדיברת אליו קשור לזה. אני לא חושבת שגבר שעובר לרילוקיישן או ללימודים עם המשפחה שלו ישתמש במילה לגרור.
עכשיו יש לך ילדים קטנים, אבל עוד עשר שנים, 15, 20 שנים הם יהיו ילדים גדולים ומבוגרים ואת עדיין תהיי בשוק העבודה ותעבדי (בתקווה). איפה את רוצה לראות את עצמך?
אז אולי בעלך יתעכב קצת עם הקריירה שהיתה יכולה להיות לו, אבל סה"כ דברים כאלה הם לא מכת מוות לקריירה ברוב המקרים, ולצערי אני חייבת להגיד במיוחד כשמדובר בגברים. אבל אם הוא יתעכב קצת ואת תפספסי לגמרי את הקריירה, מה עשיתם בזה? את לא רוצה שהוא יהיה ממורמר, אבל מה איתך?
ואני שוב חוזרת על הנקודה של מציאת עבודה אחרי הפוסט. אני לא יודעת מה התחום שלך, אבל אני יודעת שהרבה הרבה יותר קל למצוא עבודה אח"כ באקדמיה בארה"ב. יש הרבה יותר אוניברסיטאות, בכל מיני רמות, בכל מיני מקומות, והיקף המשרות פה הוא מן הסתם חסר השוואה לישראל. מה יקרה אם המשרה האקדמית היחידה שתמצאי אחרי הפוסט תהיה בארה"ב? תקבלי אותה? תוותרי על זה ותחזרי לישראל בלי משרה? מה בעלך חושב על זה?
 

debby12

New member
מנהל
מחשבות חלקיות

* נשמע לי שאת מתלבטת, אבל זה לא קשור לפמיניזם.
* נשמע שבמערך המשפחתי שלכם שמת את הקריירה שלך במקום השני ב-4 השנים האחרונות. אז בסדר - What was was - was....אבל אם את לא יוצאת לפוסט הזה נשמע שאת מנציחה את העניין הזה לתמיד. את מודעת לזה? זה מה שמתאים לך?
* נשמע שפחד ועצלנות הם חלק ניכר ממה שמניע אותך.
* הנקה היא לא תירוץ לכלום (מנסיון. שאבתי והנקתי לש-3 ילדים במשך 7 שנים במצטבר... אחרי שמלאו ליונקות הבית שנה וקצת - טסתי בעולם כמו פורפרה בלי בעיה. עם משאבה)

העצה הפרקטית היחידה שלי היא תנסי לחשוב איך תרגישי אם לא תצאי לפוסט הזה. האם תרגישי פספוס לכל החיים? אם התשובה היא "כן" אז שנסי מתניים ותזיזי את זה....

מן הסתם ברור מה אני הייתי עושה במקומך. אני לגמרי במוד של: "מי שלא מעיז - לא מתיז". אבל מה שנכון עבורי לא בהכרח נכון עבורך
 
להנציח אותי במקום השני זה ממש מפחיד אותי

אני רק לא בטוחה, אם זה באמת להנציח. יש הבדל בשנים האחרונות, ובאמת אני התמסרתי יותר למשפחה.
אני מקווה שיהיה אפשרי לעשות שיפט שבו גם אני במקום הראשון.
השאלה היא אם עכשיו.
וכן, פחד בהחלט הוא שיקול.
פחד שאעשה משהו שיקלקל לו, פחד שאעשה משהו שלא אהנה ממנו ובסופו של דבר גם לא ישתלם לי.
 

debby12

New member
מנהל
אם לא עכשיו - אימתי? (בעניין השיפט)

הכי טוב זה אם אפשר לחלוק את המקום הראשון. לא צריך בהגדרה להיות ראשון. אבל גם לא ההיפך....

ממה שאת כותבת, נקרא שאת שמה את עצמך במובהק במקום השני (וזה רק כי אין שלישי כשמדובר בשני אנשים...). את כותבת שהיה לך הרבה יותר קל אם זה היה רילוקיישן בשבילו ואת - נו את כבר היית מסתדרת עם איזו אוניברסיטה שהיתה שם, גם אם היא ליגה ז'. בהנחה שזה משפט אמיתי (כלומר לא משפט ב"פולנית") זה אומר שאת לא מפרגנת לעצמך את חשיבות הצרכים האישיים שלך

בין שתצאי לפוסט הזה ובין שלא - נראה לי שכדאי לך לחשוב על העניין הזה.

ולגבי ה"אולי לא תהני ממנו" - אפשר לחתוך ולחזור אם זה לא מתאים - לך או אם מסתבר שזה לא מתאים לכם כזוג. לא שמעתי מעודי על פוסט/ית שזה קרה להם. אבל מודה שיצא לי להכיר איזה 20-30 אז זו לא קבוצת מדגם ענקית. אבל אם זה קורה - אז מה הפסדת? ניסית.
 

אגוזים1

New member
אני חושבת שיש מצב

שלא שמעת על מקרים שאנשים הפסיקו באמצע את הפוסט וחזרו משום ש... זה כנראה לא דבר כל כך פשוט לעשות. לא יודעת מה השכיחות של זה, אבל העובדה שזה נדיר לאו דווקא אומרת משהו על עצם ההחלטה, אלא יותר על כמה קשה לחזור בך מהחלטה כזו.
&nbsp
ועוד משהו...
האמירה של פותחת השירשור שהיה לה קל יותר ״ללכת אחריו״ נתפסת כמאוד לא פמניסטית וככזו שמראה שהיא מציבה את עצמה במקום השני. לא ראיתי שהאמירה של בן זוגה, שמוכן לא רק ללכת אחריה, אלא גם להפסיד בעקבות כך מקום עבודה משובח ביותר, נתפסה ככזו שמציבה אותו (בעיני עצמו) כמקום שני. מעניין ההבדל הזה...
&nbsp
יכולה להגיד, שכאשר עדיין לא התחלתי את מקום העבודה שלי והייתי ״בין עבודות״ (או יותר נכון בין סיום הדוקטורט ובין התחלת העבודה שלי) היה לי הרבה יותר קל לחשוב על אופציה של רילוקיישין ״בעקבות בן הזוג״. לעומת זאת, עכשיו, אם בן זוגי יציע/יבקש לעשות מהלך כזה, יהיה לי מאוד מאוד מאוד(!) קשה להיענות להצעה שכזו. כי זה אומר, מבחינתי, לוותר על עבודה מאוד אהובה ונחשקת (שאין שום סיכוי ריאלי לחזור אליה בסיום הרילוקיישן או במקרה שזה לא מצליח מה שהגדרת ״אז מה הפסדנו, העיקר שניסינו״).
&nbsp
כך שבמקרה הזה, האמירה של בן הזוג שהוא מוכן ״ללכת אחריה״ היא משמעותית בעיני לא פחות ואולי יותר מהאמירה שלה.
&nbsp
&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

debby12

New member
מנהל
יכול להיות

לגבי הנכונות של בן הזוג - אני מאזנת את זה.

היא כתבה שב-4 שנים האחרונות משא הבית/ילדים באופן כללי הוא עליה. אחרי 4 שנים של הקרבה - בן זוג שמוכן לתת בחזרה ולצאת בעקבותיה זה בעיני לא "מקום שני" שלו אלא "זוגיות מאוזנת" אחרי שהיא כבר 4 שנים ממקמת את עצמה במקום שני בנושא הקריירה ונושאת בעיקר הנטל הביתי.

אני מסכימה איתך לגבי ה"אין לה מה להפסיד כרגע מבחינה מקצועית" בנסיעה - זו נקודה טובה
 

אגוזים1

New member
אולי לא הבנתי נכון...

אבל אני לא רואה כאן הקרבה...
&nbsp
אם הבנתי נכון, עד עכשיו היא למדה באקדמיה וסיימה את הדוקטורט שלה (ובדרך גם עשתה שני ילדים). מכיוון שבעלה עבד אני מניחה שזה אפשר לה ללמוד בלי הצורך לעבוד ואולי היא גם הייתה במקביל על מלגה, כך שממילא לא יכלה לעבוד?... (סתם ניחוש, לא מחוייב המציאות).
&nbsp
עכשיו, כשסיימה את הדוקטורט, היא צריכה לבחור ״פניה לאן״.
&nbsp
היכן ההקרבה?
&nbsp
תראי, אני לא יודעת לגבי פותחת השירשור, אבל אני עברתי תהליך די דומה. לקראת סיום התואר השני עשיתי את הילד הראשון ולקראת סיום הדוקטורט את הילד השני. לא עבדתי במקביל, כלומר ״עבדתי״ כי קיבלתי מלגת לימודים (שחייבה אותי לא לעבוד מלבד האפשרות להרצות/לתרגל באוניברסיטה) וכך, למרות שתכלס הכנסתי לא פחות כסף מבן זוגי, הייתי הרבה יותר בבית ויכולתי לגדל את ילדי.
&nbsp
לא הרגשתי שהקרבתי כלום. להיפך. בזמן הזה למדתי, התפתחתי, קידמתי את עצמי ובמקביל את הפוטנציאל הכלכלי של המשפחה. העובדה שהצלחתי לעשות את זה כך שיכולתי להקדיש יותר ״זמן בית״ לילדי לא גרמה לי להרגיש ״מקום שני״.
&nbsp
 

debby12

New member
מנהל
אני (ונדמה לי שההודעה הפותחת) מתמקדת בהיבט של מסלול קריירה

ההודעה הפותחת ציינה שהיא ב-4 השנים האחרונות בעיקר בבית, נושאת בעיקר עול הילדים, ולכן גם מצבה מבחינת פרסומים אינו להיט.

לי זה נקרא כ"מקום שני" מבחינת עדיפות הקריירה במערך המשפחתי. אולי אני רואה מהרהורי לבי - אבל ככה זה נקרא לי.

אני מבינה שאת בחרת בשמחה בכיוון הזה. אבל התחושה שקיבלתי מפותחת השרשור היתה שזו לא היתה 100% הבחירה/העדפה שלה אלא הושפע לתחושתה מ"תכתיבים חברתיים וביולוגיים" כמו שהיא בחרה לציין.

אז כנראה שאצלה נקודת המבט שונה.
 

אגוזים1

New member
בהחלט ייתכן שאת צודקת


סיכוי טוב שגם אני מדברת מהירהורי ליבי (מי אמר דיסוננס קוגניטיבי ולא קיבל
)
&nbsp
 
למעלה