ילדתי, בת ה - 10, כנראה סובלת מ.OCD

ליאור 551

New member
ילדתי, בת ה - 10, כנראה סובלת מ.OCD

חברים יקרים, אשמח לעזרה.
הילדה שלי בשנה האחרונה, כל פעם מחליטה על התנהגות שונה בכל פעם. היא מטופלת אצל פסיכולוגית והתחלנו עכשיו ללכת לפסיכיאטר.
זה התחיל עם זה שלפני שנה היא כל הזמן חשבה שהיא לא מתלבשת טוב, ואם קו האמצע של הטייץ עומד טוב והגרבים לא טובות, עד שנזקקה שנלביש אותה, זה עבר, אבל רואים שהיא עדין מתקשה להתלבש לבדה, למשל לפני שהיא גורבת גרביים היא דורכת על הריצפה כדי להרגיש את כפות הרגלים.
היא פוצעת את עצמה, מגרדת, עד שהיא מגיעה לכלי דם.
בכל פעם שנכנסת לשירותים היא מורידה חצי נייר טואלט.
שוטפת ידיים שוש ושוב, פותחת וסוגרת את הברז
לפני יציאה בעיקר בבוקר, היא פותחת וסוגרת את הדלת של החדר שלה.
בוכה מהר.
אני רוצה לציין שמדובר בילדה מוכשרת מאוד, מציירת מדהים, מנגנת על פסנתר וחלילית, שמיעה מוזיקלית מדהימה, רוקדת מהמם.
אבל ההתנהגות שלה בבית, ובעיקר שאבא שלה נמצא בבית, ובעיקר לידו היא פועלת בצורה כזו עם פעולות מוזרות.
היא קיבלה כדורים, פריזמה, אבל היא ממש שונאת לקחת כדורים ולא מוכנה לקחת אותם.
מניסיונכם, מה עושים עם ילד שלא מוכן לקחת כדורים?
האם היא תצא מזה?
האם זה יכול לעבור?
אני מאוד דואגת לה?
מה אני כאימא יכולה לעשות?
מה ממש אסור לי לעשות?
האם עלי להעיר לה על ההתנהגות הזו, או להתעלם?
מה לעשות, זה מאוד מתסכל.
יש לציין שלא פעם ההתנהגות שלה גורמת למתיחות רבה בבית
 
התמודדות הורית עם חרדה בילדים

שלום ליאור,
את מספרת על בתך, ילדה מוכשרת מאד,
שבשנה האחרונה מתנהגת בצורה שמזכירה תופעות של OCD .
אולי ירגיע אותך מעט לדעת שכמעט כל הילדים -
מפתחים טקסים לזמן קצר כדי "להגן" עליהם ועל יקיריהם.
כל אחד יכול להזכר שבילדותו דלג על קווים במרצפות או במדרכה
כדי למנוע משהו רע מהיקרים לו או
אמירת תפילה כדי שאבא ואמא לא ייפגעו.
אצל רוב הילדים, טקסי ההגנה הללו דועכים עם הזמן.
רק ילדים מעטים מפתחים סימפטומים שנשארים כעמידים.

בבסיס קיימת דאגנות יתר, להם למשפחתם,
הילדים היום נחשפים לדברים שיכולים לעורר חרדות,
ובמיוחד אם הם רגישים ואיכפתיים,
ואולי גם נטיה לפרפקציוניזם, רצון לממש את הציפיות מהם.

טוב שפניתם לטיפול,
את שואלת אם היא תצא מזה –
כן מאד יתכן, טיפול (בעיקר CBT ו NLP) עוזר.

מה כדאי לעשות ?
קודם כל - להרגע, ליצור אוירה רגועה יותר בבית.
הרבה חום ואהבה, לקבל אותה כמו שהיא,
להחמיא לה על ההישגים שלה,
לדעתי, לא מועיל להטיף לשכנע להסביר.

כדאי להתייעץ עם המטפל איך להתנהג,
ולתת לו לעשות את העבודה המקצועית עם הילדה.

ולדעתי, לא כדאי להכריח לקחת טיפול תרופתי.
יתכן שהילדה תשתף יותר פעולה בטיפול,
אם באים לקראתה בנושא ההתנגדות שלה לתרופות.
 

ליאור 551

New member
תודה על התשובה, אשמח לשמוע עוד על הטיפול ב CBT

אני תוהה עד כמה אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי (שמתבצע לרוב בשעות הצהרים, דבר שמקשה על שגרת החיים, כולל לחזור לעבוד). אני חושבת שגם בשלב מסויים זה מתחיל להוריד את האפק של הטיפול ומכאן הפחתי להיות חרדה מאוד למצבה של הילדה...
החרדות שלה נובעות (לדעתי) מהפחד שלא אוהבים אותה מספיק, גם אנחנו, מפחד להיסתדר במקום אחר (למשל טיול של הצופים).
לפני היציאה לטיול הצופים זה היה נורא! באותו יום (היציאה לטיון הייתה בשעה שלוש) בזמן שהיא ובעלי הלכו לקחת את הקטן מהגן, היא פתאום ברחה לבעלי, רק כי אמר לה לא עכשיו (כשהיא פנתה אליו בשאלה), בכי פתאומי בטענה שהיא מרגישה שרטוב לה למטה, פתאום שוב בכי, וקראה לנו וכשנכנסתי אליה לחדר היא כעסה עלי אבל מצד שני המשיכה לקרוא לי (הייתה מבולבלת ונסערת בצורה מטורפת), פתאום היא יצאה מהחדר, כולה נסערת, יצאה למרפסת וצעקה שנמאס לה ובא לה למות והיא לא יכולה יותר, החזיקה משהו ואיימה לשבור אותו, אני תפסתי אותה ביד והכנסתי אותה הביתה (גם מתוך פחד שתעשה משהו נורא וגם מהבושות), הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני אוהבת אותה וכל היום עשיתי לה דברים בשבילה (טענתה הייתה שאנחנו לא איתה, אבל היא לא נתנה לי להיכנס), לאחר מכן יצאה ונכנסה לשירותים מספר פעמים, שטפה ידים פעמים רבות, לקח לה זמן עד שיצאה מהבית, גם איחרנו קצת, אבל בסופו של דבר היא עברה את הטיול יפה, ללא טלפונים, מלבד אחד קטן בשעות הערב ובדרך חזרה הביתה.
אנחנו בטיפול פסיכולוגי, אבל תוהה לעצמי, עד מתי, אנחנו מכילים מבינים אותה מחבקים אותה, אבל אני עצמי הופכת להיות חרדה למצבה...
אני חסרת אונים ולא ממש מקבלת תשובות לגבי ההמשך לא מהפסיכולוג ולא מהפסיכיאטר (שהינו אצלו רק פעמים), אני לא יכולה לומר שלא היה שיפור, היה בהחלט! כי עד לפני כמה חודשים היא לא הייתה מוכנה להסתדר לבד לבית הספר, כלומר להתלבש וכו..
דבר נוסף שחשוב לי לציין הוא שהיא התחילה ממש לבקש שנבוא להגיד לה מספיק כשהיא מתחילה לשתוף ידים, אבל גם ממציאה דברים חדשים, למשל נוגעת לעצמה בפנים בצורה מוזרה, ושוב רוצה לציין שאני רואה שהיא עושה את זה כשאנחנו לידיה ויכולים לראות אותה עושה את זה...
 
לבחור במה להתמקד

לליאור שלום,
את מספרת שחלה התקדמות משמעותית במצבה של הבת שלך,
שהיא במגמת שיפור, וזה מעודד.
ידוע שהמציאות הסוביקטיבית מושפעת מנקודת המבט שלנו,
וכאן אתם יכולים לבחור במה להתמקד.
האם בשיפור או בקושי ?
לדעתי, רצוי להתמקד בהצלחות, גם אם הן קטנות,
גם אם הדרך עוד ארוכה.
שינויים תמיד מתחילים בצעד קטן.
שבחו אותה על התקדמות ושיפור אבל גם על מאמץ לשינוי.
חזקו אותה, עודדו אותה והבטיחו לה שאתם נמצאים בשבילה ואוהבים אותה.
אמונה שהשינוי הוא אפשרי, עשויה להיות נבואה שמגשימה את עצמה.
רצוי, לדעתי, לוותר על השאלות "מה יהיה וכמה זמן",
שהן שאלות שמעוררות בכם חרדה, ובמקום זאת להתרכז בתהליך,
ולסמוך על התהליך וגם עליה,
שהיא הרי, עם כל הקושי שבדבר,
מוכיחה שיש לה יכולת להשתנות.
 
"פחדים של ילדים" ספר להורים ולמטפלים

שלום ליאור,
את שואלת על התנהגות מומלצת עם הבת,
יש ספר שנקרא "פחדים של ילדים - איך לתמוך במקום לגונן"
מאת חיים עומר ואלי ליבוביץ,
נראה לי שתוכלו להעזר בו.
בספר מציעים המחברים להורים לנקוט גישה תומכת
שתאפשר לילד להפוך את הפחד למקור עוצמה,
ותחזק את יכולת ההתמודדות שלו.
את מוזמנת להמשיך ולכתוב בפורום, להתייעץ ולשתף
 
למעלה