Help
זה התחיל לפני חמש שנים. בצבא. בלי שום התראה מוקדמת. התקף חרדה עם כל הסימפטומים שרק תרצו.. זה הכניס אותי לשיתוק של כמה חודשים בהם הפכתי מהאדם האופטימי, מלא שמחת החיים, האסרטיבי, הפעיל והמצליחן שאני, לגופה. לכלום.
לא תפקדתי. ישנתי עם אמא שלי במיטה. לא הסכמתי לרגע להישאר לבד. לא אכלתי, לא ישנתי, להגיע לבד לשירותים או למקלחת היה בלתי אפשרי, שלא נדבר על לצאת מהבית.
לא היו התקפים. הייתה חרדה תמידית שלא הרפתה לרגע. לרגעים דריאליזציה. ובעיקר מחשבות לא פוסקות ולא נשלטות שיצאו מכל פרופורציה.
לקח המון זמן לשכנע אותי לקבל טיפול תרופתי.
והאמת? זה הציל אותי. התחלתי בפריזמה 20 מ"ג ועליתי בהדרגה ל40 מ"ג.
הרגשתי שקיבלתי את חיי בחזרה.
זה היה קצת כמו ללמוד ללכת מחדש.
5 שנים עברו מאז אותו התקף.
5 שנים טובות ורגועות בהן חייתי חיים מלאים ושלווים כמעט לחלוטין. נמנעתי ממספר דברים שפחדתי שעלולים להוות טריגר עבורי, כמו טיסות לחו"ל (הפחידה אותי עצם השהייה במקום רחוק ולא מוכר) כמו שינויים שרציתי אך פחדתי לעשות כמו להעתיק את מגוריי לתל אביב או לאילת, נמנעתי גם מסמים קלים למרות הסקרנות והרצון להתנסות.
אבל מעבר לכך, חיי היו טובים ומלאים. זוגיות, משפחה אוהבת, מעגל חברים רחב, עבודה מעולה.
לפני שבוע ימים בדיוק, זה תקף אותי. אחרי חמש שנים בהן לא היה לחוויה הנוראה בחיי שום זכר. כל השנים כאלה שהייתי בטוחה שעם הפריזמה שלי אני חסינה.
לא היו אירועים מקדימים שיכלו להוות טריגר, סתם עוד יום רגיל.
נזכרתי מיד שלפני כשלושה שבועות הייתי 4 ימים בלי הכדור. לא היה אותו באף בית מרקחת ונאלצתי לחפש מחוץ לעיר. האם 4 ימים הם מספיק זמן(אחרי 5 שנים עקביות) בשביל לעשות כזה נזק?
בשבוע האחרון מאז שזה קרה הספקתי לחוות את כל ההשלכות, הלחץ והסטרס שלא מרפה מהגוף, חוסר מנוחה, דריאליזציה לעתים, ובעיקר מחשבות.. מחשבות מחשבות .. לא ברור על מה. רק ברור לי שכל ההתמקדות, כל הריכוז, כל האנרגיה שלי בימים האחרונים מופנית לזה. לחרדה הזאת. וזה מפחיד אותי. אני פוחדת מהפחד. ופוחדת מזה שהחסינות שלי איננה. ולא יודעת איך ממשיכים מכאן ומאיפה מוצאים את הכוחות. ואיך מקבלים את החיים בחזרה. אני מתגעגעת לשיגרה שלי. השוחקת והמעייפת, לימים בהם לא התעסקתי אף לא לרגע במחשבות על חרדה. לקחתי את הכדור שלי כל בוקר אחרי האוכל כמעט על אוטומט, כמו ויטמינים. מבלי להשקיע בזה שום מחשבה חרדתית מיותרת.
זה התחיל לפני חמש שנים. בצבא. בלי שום התראה מוקדמת. התקף חרדה עם כל הסימפטומים שרק תרצו.. זה הכניס אותי לשיתוק של כמה חודשים בהם הפכתי מהאדם האופטימי, מלא שמחת החיים, האסרטיבי, הפעיל והמצליחן שאני, לגופה. לכלום.
לא תפקדתי. ישנתי עם אמא שלי במיטה. לא הסכמתי לרגע להישאר לבד. לא אכלתי, לא ישנתי, להגיע לבד לשירותים או למקלחת היה בלתי אפשרי, שלא נדבר על לצאת מהבית.
לא היו התקפים. הייתה חרדה תמידית שלא הרפתה לרגע. לרגעים דריאליזציה. ובעיקר מחשבות לא פוסקות ולא נשלטות שיצאו מכל פרופורציה.
לקח המון זמן לשכנע אותי לקבל טיפול תרופתי.
והאמת? זה הציל אותי. התחלתי בפריזמה 20 מ"ג ועליתי בהדרגה ל40 מ"ג.
הרגשתי שקיבלתי את חיי בחזרה.
זה היה קצת כמו ללמוד ללכת מחדש.
5 שנים עברו מאז אותו התקף.
5 שנים טובות ורגועות בהן חייתי חיים מלאים ושלווים כמעט לחלוטין. נמנעתי ממספר דברים שפחדתי שעלולים להוות טריגר עבורי, כמו טיסות לחו"ל (הפחידה אותי עצם השהייה במקום רחוק ולא מוכר) כמו שינויים שרציתי אך פחדתי לעשות כמו להעתיק את מגוריי לתל אביב או לאילת, נמנעתי גם מסמים קלים למרות הסקרנות והרצון להתנסות.
אבל מעבר לכך, חיי היו טובים ומלאים. זוגיות, משפחה אוהבת, מעגל חברים רחב, עבודה מעולה.
לפני שבוע ימים בדיוק, זה תקף אותי. אחרי חמש שנים בהן לא היה לחוויה הנוראה בחיי שום זכר. כל השנים כאלה שהייתי בטוחה שעם הפריזמה שלי אני חסינה.
לא היו אירועים מקדימים שיכלו להוות טריגר, סתם עוד יום רגיל.
נזכרתי מיד שלפני כשלושה שבועות הייתי 4 ימים בלי הכדור. לא היה אותו באף בית מרקחת ונאלצתי לחפש מחוץ לעיר. האם 4 ימים הם מספיק זמן(אחרי 5 שנים עקביות) בשביל לעשות כזה נזק?
בשבוע האחרון מאז שזה קרה הספקתי לחוות את כל ההשלכות, הלחץ והסטרס שלא מרפה מהגוף, חוסר מנוחה, דריאליזציה לעתים, ובעיקר מחשבות.. מחשבות מחשבות .. לא ברור על מה. רק ברור לי שכל ההתמקדות, כל הריכוז, כל האנרגיה שלי בימים האחרונים מופנית לזה. לחרדה הזאת. וזה מפחיד אותי. אני פוחדת מהפחד. ופוחדת מזה שהחסינות שלי איננה. ולא יודעת איך ממשיכים מכאן ומאיפה מוצאים את הכוחות. ואיך מקבלים את החיים בחזרה. אני מתגעגעת לשיגרה שלי. השוחקת והמעייפת, לימים בהם לא התעסקתי אף לא לרגע במחשבות על חרדה. לקחתי את הכדור שלי כל בוקר אחרי האוכל כמעט על אוטומט, כמו ויטמינים. מבלי להשקיע בזה שום מחשבה חרדתית מיותרת.
