אין מוצא. אבל אני חייב להלחם על האמת שלי ועל עצמי.
תראו,
להסביר את ההתמודדות והמצב שלי זה נורא מורכב, גם בגלל שאני מאוד מורכב וגם בגלל שעברתי שינויים, מצבים ותקופות רבות בחיים ששונות אחד מהשנייה.
בגדול, בגיל 11, כשלנתי במחנה קיץ מחוץ לבית חלה תפנית חדה בחיי, וחיי לא חזרו להיות יותר כפי שהיו. עברתי זעזוע עולמי הפנימי, אז החל לי ה-OCD שהיה מאוד מוזר לי ולא ידעתי איך להתמודד איתו, אבל בנוסף החלו לי רגשות נטישה מטורפים, לא התחברתי לחברי בצורה רגילה, ורק חיפשתי דמות הורית שתגונן ותכיל אותי.
כשחזרתי הביתה, חשבתי שאחרי שבוע חיי יחזרו למה שהיו. אבל זה לא קרה, גם לא אחרי חודש, וגם לא אחרי 5 שנים.
כשעליתי לחטיבה שממוקמת כמה ק"מ הרחק מהבית שלי, זה היה עוד התמודדות שלא ידעתי לעכל, לא יכלתי להיות רחוק מהבית, הכל הפחיד והציף אותי, לימודים, חברים, מסגרת. ופשוט הסתגרתי לתוך עצמי, הייתי סוג של זומבי, צל, ופשוט חיכיתי שהתיכון יגמר ואז אוכל לברוח ולהתחיל מחדש.
כשהגיע הצבא, הכל צף, ואז הבנתי שאין מנוס, ועליי לשנות, ביקשתי מאמי להפגש עם פסיכולוג מחוץ לצבא, וכך קרה.
הפסיכולוג לימד אותי מהי אהבה, לסמוך על עצמי, ובעיקר למדנו על היחסים הלא בריאים עם הוריי, וככה במשך שנתיים וחצי בצבא, התמודדתי עם להיות כמה שפחות בבית, ולעצב את האישיות שלי.
השתחררתי בטרם עת, נכנסתי לפאניקה מהשחרור, ובעיקר מאז 2010, ניסיתי להתמודד בעצמי, היו תקופות של צמיחה ושינוי, אבל המון משברים שבסופו של דבר אני חוזר לאותו מקום.
בשנתיים האחרונות, ביליתי בבית של ההורים שלי, בלי לצאת, בכלל, מחכה לישועה.
לפני קצת למעלה מ-3 חודשים החלטתי שלהתחבא בבית ולא לעשות כלום לא יוביל לשום דבר, ואני לא יכול יותר לברוח, ועליי להתמודד שוב עם החיים, ולחזור לדרך של עצמי.
אז החלטתי שאני עובר לתל אביב, מצאתי דירה, וחתמתי על חוזה שכירות לשנה.
בנוסף, הרגשתי שאני חייב לטפל אחת ולתמיד ב-OCD שלי, לא ידעתי לאן לפנות, הקלקתי OCD בגוגל, והשם הראשון שהופיע היה "המרכז הישראלי ל-OCD" השם נתן לזה תוקף סמכותי, וחשבתי שהם בטח איגוד או משהו והם בטח ידעו להוציא אותי מזה (מסתבר שהמרכז הזה הוא חברה כלכליות ורווחית לכל דבר, והשם הוא רק לצורך שיווקי)
כשהגעתי לתל אביב נורא פחדתי, אבל מהר מאוד הפחד התחלף בהתרגשות, כאילו, נולדתי מחדש, לא הרגשתי דכאון או פחד, הרגשתי מחובר לעצמי, הרגשתי סוף סוף בחיים.
יותר מאוחר בצהריים הלכתי למרכז הישראלי ל-OCD לפגישה, משהו באינטואציה שלי אמר לי שזה לא המקום המתאים בשבילי, אבל החלטתי בכל זאת לנסות.
הגעתי למרכז, ונכנסתי לפגישה עם הפסיכולוג, על הרגע הראשון הרגשתי רע, בחילה, ואני זוכר שהגוף שלי מנע ממני לשתף פעולה, שמר על עצמו מלחזור למקום של מסכן ושליליות.
הפסיכולוג לא היה צריך לדבר יותר מדי, השפת גוף והאנרגיה שלו שידרו התנשאות, ראה אותי בתור משהו חולה, ואני ספגתי את כל החרא הזה.
הוא אמר לי דברים כמו שמה שאני עושה זה מאוד קיצוני, ושהדברים שאני חושב שהם טובים בי זה ביטוי לאוסידי שלי, ואני פשוט לא יודע שיש לי OCD. לקראת סוף הפגישה התמוטטתי, הרגשתי שחזרתי להיות תום המסכן, רק הפעם אני חשוף לבד באמצע תל אביב.
זעמתי, לא נרגעתי, ולמרות זאת לא ידעתי, להמשיך את המסע בתל אביב או ללכת להיות מסכן במכון הזה.
אחרי חודש של טירוף חזרתי לבית הוריי, קיבלתי מהפגישה עם הפסיכולוג שיתוק פסיכוסומטי ביד ורגל שמאל, אני כבר לא התום שהייתי, וכל יום בבוקר אני חושב עליו ויש לי חשק לשפוך עליו דלי של מים חמים, אני פשוט זועם, ולא מצליח להשתחרר מהזעם הזה, והזעם הזה הופך אותי לחלש. אני לא יודע איך להשתחרר ממנו.
תראו,
להסביר את ההתמודדות והמצב שלי זה נורא מורכב, גם בגלל שאני מאוד מורכב וגם בגלל שעברתי שינויים, מצבים ותקופות רבות בחיים ששונות אחד מהשנייה.
בגדול, בגיל 11, כשלנתי במחנה קיץ מחוץ לבית חלה תפנית חדה בחיי, וחיי לא חזרו להיות יותר כפי שהיו. עברתי זעזוע עולמי הפנימי, אז החל לי ה-OCD שהיה מאוד מוזר לי ולא ידעתי איך להתמודד איתו, אבל בנוסף החלו לי רגשות נטישה מטורפים, לא התחברתי לחברי בצורה רגילה, ורק חיפשתי דמות הורית שתגונן ותכיל אותי.
כשחזרתי הביתה, חשבתי שאחרי שבוע חיי יחזרו למה שהיו. אבל זה לא קרה, גם לא אחרי חודש, וגם לא אחרי 5 שנים.
כשעליתי לחטיבה שממוקמת כמה ק"מ הרחק מהבית שלי, זה היה עוד התמודדות שלא ידעתי לעכל, לא יכלתי להיות רחוק מהבית, הכל הפחיד והציף אותי, לימודים, חברים, מסגרת. ופשוט הסתגרתי לתוך עצמי, הייתי סוג של זומבי, צל, ופשוט חיכיתי שהתיכון יגמר ואז אוכל לברוח ולהתחיל מחדש.
כשהגיע הצבא, הכל צף, ואז הבנתי שאין מנוס, ועליי לשנות, ביקשתי מאמי להפגש עם פסיכולוג מחוץ לצבא, וכך קרה.
הפסיכולוג לימד אותי מהי אהבה, לסמוך על עצמי, ובעיקר למדנו על היחסים הלא בריאים עם הוריי, וככה במשך שנתיים וחצי בצבא, התמודדתי עם להיות כמה שפחות בבית, ולעצב את האישיות שלי.
השתחררתי בטרם עת, נכנסתי לפאניקה מהשחרור, ובעיקר מאז 2010, ניסיתי להתמודד בעצמי, היו תקופות של צמיחה ושינוי, אבל המון משברים שבסופו של דבר אני חוזר לאותו מקום.
בשנתיים האחרונות, ביליתי בבית של ההורים שלי, בלי לצאת, בכלל, מחכה לישועה.
לפני קצת למעלה מ-3 חודשים החלטתי שלהתחבא בבית ולא לעשות כלום לא יוביל לשום דבר, ואני לא יכול יותר לברוח, ועליי להתמודד שוב עם החיים, ולחזור לדרך של עצמי.
אז החלטתי שאני עובר לתל אביב, מצאתי דירה, וחתמתי על חוזה שכירות לשנה.
בנוסף, הרגשתי שאני חייב לטפל אחת ולתמיד ב-OCD שלי, לא ידעתי לאן לפנות, הקלקתי OCD בגוגל, והשם הראשון שהופיע היה "המרכז הישראלי ל-OCD" השם נתן לזה תוקף סמכותי, וחשבתי שהם בטח איגוד או משהו והם בטח ידעו להוציא אותי מזה (מסתבר שהמרכז הזה הוא חברה כלכליות ורווחית לכל דבר, והשם הוא רק לצורך שיווקי)
כשהגעתי לתל אביב נורא פחדתי, אבל מהר מאוד הפחד התחלף בהתרגשות, כאילו, נולדתי מחדש, לא הרגשתי דכאון או פחד, הרגשתי מחובר לעצמי, הרגשתי סוף סוף בחיים.
יותר מאוחר בצהריים הלכתי למרכז הישראלי ל-OCD לפגישה, משהו באינטואציה שלי אמר לי שזה לא המקום המתאים בשבילי, אבל החלטתי בכל זאת לנסות.
הגעתי למרכז, ונכנסתי לפגישה עם הפסיכולוג, על הרגע הראשון הרגשתי רע, בחילה, ואני זוכר שהגוף שלי מנע ממני לשתף פעולה, שמר על עצמו מלחזור למקום של מסכן ושליליות.
הפסיכולוג לא היה צריך לדבר יותר מדי, השפת גוף והאנרגיה שלו שידרו התנשאות, ראה אותי בתור משהו חולה, ואני ספגתי את כל החרא הזה.
הוא אמר לי דברים כמו שמה שאני עושה זה מאוד קיצוני, ושהדברים שאני חושב שהם טובים בי זה ביטוי לאוסידי שלי, ואני פשוט לא יודע שיש לי OCD. לקראת סוף הפגישה התמוטטתי, הרגשתי שחזרתי להיות תום המסכן, רק הפעם אני חשוף לבד באמצע תל אביב.
זעמתי, לא נרגעתי, ולמרות זאת לא ידעתי, להמשיך את המסע בתל אביב או ללכת להיות מסכן במכון הזה.
אחרי חודש של טירוף חזרתי לבית הוריי, קיבלתי מהפגישה עם הפסיכולוג שיתוק פסיכוסומטי ביד ורגל שמאל, אני כבר לא התום שהייתי, וכל יום בבוקר אני חושב עליו ויש לי חשק לשפוך עליו דלי של מים חמים, אני פשוט זועם, ולא מצליח להשתחרר מהזעם הזה, והזעם הזה הופך אותי לחלש. אני לא יודע איך להשתחרר ממנו.
