קודם כול
אתה לא חייב ללכת לשום הלוויה. אבל ממש לא חייב. מבחינתך זו סכנת נפשות, אז אתה לא חייב ללכת. אני מדברת אתך באופן תאורטי, כן? שום הלוויה של הורה לא באמת נראית באופק עכשיו. אתה תשרוד. תאמין לי שאתה תשרוד. בהלוויה של שני ההורים שלי, בהפרש של 13 שנה זה מזה, הלכתי ל-ב-ד. אף אחד לא נתן לי יד. אף אחד לא חלילה חיבק אותי. אף אחד לא היה לצדי - רק השמש הקופחת (אימא) או מזג האוויר הצונן (אבא) וזהו. רק אני והתהלוכה והבור. הלכתי וכשלתי, מישהו דחף לי וליום בהלוויה של אבא, וסבתא שלי צרחה עליי אז (הייתי בת 16) שאפסיק לבכות כבר כי אני מבזה את כבוד המת. גם בהלוויה שלה בכיתי ככה. ואם תרצה להגיע לחדר מיון - תגיע לחדר מיון. זו לא החוויה הכי נעימה בעולם, אבל גם לא הכי גרועה בעולם. הייתי בחדרי מיון לא מעט פעמים. לצערי, לא עזרו לי שם יותר מדי, אבל הם בנויים רק לעזרה ראשונה וכמו שזה נשמע - למיון, כלומר לאשפוז או בחזרה לקהילה. הכרתי אנשים שהפיקו הרבה מאשפוז ולמדו ממנו, והכרתי גם אנשים שסבלו שם מאוד. זה לגמרי אינדווידואלי.
 
בי"ח פסיכיאטרי זה לא תענוג גדול, זה נכון. אבל לא כולם מוזנחים ומקולפי תקרות. לא בכולם רואים רק אנשים כבויים ומזילי ריר, אלוהים ירחם על נשמתם. לא בכולם יש קשירות ולא כל מצב 'מזכה' בקשירות. ישנם בתי חולים סטריליים ועד כמה שאפשר יחסית נעימים, ועם מאושפזים אינטיליגנטים ונחמדים.
 
עכשיו, אינטואיטיבית, בא לי לשאול אותך מה עם אשפוז יום. עכשיו, לא כשחלילה ימות לך מישהו. אולי זה יכול להרים אותך קצת על הרגליים?
 
ובאשר אליי, הרבה אומרים לי שהם מעריצים אותי. אני חייבת לציין שאני לא מבינה את הביטוי הזה ולא מרגישה שהוא שייך אליי בכלל. כלומר, תודה, וזה, אבל אותי? מה יש להעריץ אותי? אני פוחדת למות. נורא נורא פוחדת. לפעמים זו סיבה מספיק טובה להישאר בחיים... אבל מה יש להעריץ מישהי שלא יוצאת מהבית פרט לטיפולים רפואיים, וגם זה הרבה פעמים עם ליווי? מה יש להעריץ מישהי שהחלום שלה זה לנסוע לבד באוטובוס למקום שלא מכירה? מה יש להעריץ מישהי שלא מפסיקה לאכול ומגיעה ל-BMI מפלצתי ביותר? מישהי שנראית כמוני? מישהי ללא שום רצון בזוגיות או בילדים, אבל עם פחד נורא גדול להישאר לבד? מישהי תלותית שבוכה מכל דבר ושיש לה תיק רפואי כמעט בכל מחלקה שאפשר להעלות על הדעת? שלוקחת 15 סוגי תרופות ביום? שיש לה נכות ובקושי יכולה ללכת ולנשום? שמתחברת למכשיר חמצן בלילות? את זה להעריץ? את זה? מישהי שמתקשה מאוד לעמוד על שלה ולהשיג דברים באופן אסרטיבי?
 
אבל אחרי המון שנים בעולם הזה, בפרט בשנים שלאחר מותה של אמי, ואני מדברת בשם עצמי בלבד, כי אני לא אוהבת את הקטע הזה של 'אם אני יכולה אז כולם יכולים' כי זה בולשיט אחד גדול, אני כן יכולה להגיד שהמצב יכול להשתפר. אני מייחסת את זה הרבה מאוד לצוות השיקום שלי שלא נותן לי ליפול ושהרים אותי על הרגליים בזמנים הכי קשים. ולקבוצות של OA שהייתי פעילה בהן הרבה שנים ולצערי עזבתי. לתרופות שלי. לצוות המטפל שהתחלף כבר מיליון פעמים בערך. הרבה גורמים ביקום חברו כדי להחזיק אותי בחיים. כל כך הרבה צ'אפחות וכאפות ובעיטות של ממש בבטן קיבלתי בחיים, כל כך הרבה פעמים הייתי על הגבול.
 
ועכשיו קורים דברים מדהימים שלא הייתי מעזה אפילו לחלום עליהם, בנוגע לתחום המקצועי. וגם בתחום הלימודי אני מזהירה ואין לי מושג איך זה קורה. אני לא מרגישה ראויה לשום כתרים וסרטים. כשנפרדתי מאמי, או יותר נכון מגופתה, הבטחתי לה שאני לא אעשה לעצמי כלום. לא לגמרי עמדתי בזה, אבל אני נורא משתדלת.
 
רוצה לומר: לא רק שלא האמנתי שאחיה אחריה, גם הייתה לי דרך 'ללכת', ומי בכלל דיבר על לימודים אקדמיים (שהתחלתי בגיל נורא מאוחר) ועל קריירה בתחום שהכי מושך אותי בעולם. וזה אפשרי, דרך המגע, זה אפשרי. אני באמת לא רוצה להגיד שאם אני הצלחתי, גם אתה תוכל. לא יודעת. לא מכירה אותך. אבל אני כן רוצה לתת לך תקווה. גם אם לא לשום דבר אחר ממה שהזכרתי, אז רק להישארות בחיים. עם תרופות אפשר להתייצב. עם הרבה עבודה פנימית אפשר להתייצב. אפשר גם להיות לא מאוזנים לתקופות, אבל אתה מדבר עם הבן אדם שהיה לגמרי הכי פסימי וחרדתי בעולם. עד היום החרדות שלי משתקות אותי בהמון היבטים של החיים. אבל גם כשאני רוצה כבר לוותר, לא 'מרשים' לי.
 
יש לי הרגשה שאתה תהיה בסדר. אני רוצה להאמין שאתה יכול. פשוט תנתב את האנרגיות הכל כך קשות שאתה מתאר כאן ושמצמררות אותי עד העצם, למקום של עשייה, של אמונה בעצמך וביכולות בעצמך. אל תישאר לבד. תעשה את זה עם העזרה של הפסיכולוגית, אולי אשפוז יום, אולי טיפול מדיסיפלינה אחרת.
 
האם אתה מתחבר למשהו מכל מה שתיארתי?
