מיואשת...
היי, אני קוראת בפורום הזה כבר שנים אבל לא כל כך הגבתי ובטח שלא סיפרתי על עצמי. מניחה שפחדתי שאנשים שמכירים אותי איכשהו יקראו את זה. כבר לא איכפת לי. אני נואשת ואני צריכה עזרה.
אז אני בת 27, סובלת מהפרעת חרדה כללית, אגורופוביה ועוד כל מיני דברים משניים.
ההתקפים הרציניים הראשונים שלי היו בגיל 15, מאוד נבהלתי ממה שקורה לי והפסקתי ללכת לבית הספר כי זה קרה שם ולא רציתי שאף אחד יראה וידע. מפה לשם פספסתי את כל כיתה י' והחלטתי לחזור עליה בבית ספר אחר. מאז אני מתמודדת עם הקללה הנוראית הזו שהיא הפרעת חרדה. כשהתחלתי לקחת ציפרלקס זה עזר בהתחלה, אבל מהר מאוד התרגלתי לכדור וחזרתי ל"שגרה". בבית ספר בקושי הגעתי. כל כך התרגלתי להיות בבית שזו הייתה ברירת המחדל שלי. באתי פעם בשבוע, עשיתי מבחן, קיבלתי 100 וחזרתי הביתה. איכשהו סיימתי עם בגרות מלאה. למזלי שכל לא חסר, רק האפשרות לנצל אותו. אני גם אציין שאני בת להורים גרושים, אכלתי מהם הרבה חרא (סליחה על המילה) כל החיים ויש לי רקע של חרדות ודיכאון במשפחה. גרתי עד הצבא עם אמא שאין לה הפרעת חרדה אך היא חרדתית מאוד. בדיעבד מגיל צעיר חוויתי חרדה רק שלא טופלתי ולא ידעתי. בנוסף אותרתי כמחוננת מה שגורם לי, אני מניחה, להיות מאוד רגישה. אני בת יחידה והפילו עלי את כל הסכסוכים המשפחתיים ככה שצברתי בתוכי המון כעס ועצבות.
איכשהו עשיתי צבא, איכשהו סיימתי תואר. ועדיין- לא מצליחה להתמיד במסגרות. לא יכולה להיות בחוץ יותר מדי. זה בא בגלים אבל בגדול אני לא מצליחה להחזיק בעבודה יותר מכמה חודשים, תמיד זה גדול עליי, תמיד יש לי התקפי חרדה שגורמים לי, מילולית, לברוח מהמקום. אין לי כבר כוחות להתמודד, מרגישה שהילדה בת ה16 התמודדה מספיק ולאישה בת ה27 כבר אין כוח לזה. מצד שני אני אופטימית מטבעי וכל פעם קמה על הרגליים. אבל נמאס מהמעגליות הזאת. עכשיו אני בתקופה אחת הקשות שלי, בקושי מוציאה את האף מהבית, מפחדת מהכל, לוקחת מלא כדורי הרגעה..נורא. פשוט נורא. לא יודעת למה אני כותבת את זה פה אפילו..
אני קוראת תגובות של אנשים שסובלים כמוני אבל הם כן עובדים במשרה מלאה ואני כל כך מקנאה.. לא יודעת מה יש בי שלא מצליח לעבוד, אני כל כך רוצה. נמאס לי לשמוע שיש לי פוטנציאל, נמאס לי להתקבל למקומות עבודה שכל חבריי חולמים עליהם ולוותר על כל ההזדמנויות שנקרות בדרכי בגלל הפחד. אני רוצה לחיות! אני רוצה לממש את עצמי! את הפוטנציאל שלי! להגשים חלומות! להיות עצמאית מבחינה כלכלית! להיות עצמאית מבחינה נפשית!! זה לא פייר. אלה לא החיים שדמיינתי, שחשבתי שיהיו לי. זה לא פייר.
היי, אני קוראת בפורום הזה כבר שנים אבל לא כל כך הגבתי ובטח שלא סיפרתי על עצמי. מניחה שפחדתי שאנשים שמכירים אותי איכשהו יקראו את זה. כבר לא איכפת לי. אני נואשת ואני צריכה עזרה.
אז אני בת 27, סובלת מהפרעת חרדה כללית, אגורופוביה ועוד כל מיני דברים משניים.
ההתקפים הרציניים הראשונים שלי היו בגיל 15, מאוד נבהלתי ממה שקורה לי והפסקתי ללכת לבית הספר כי זה קרה שם ולא רציתי שאף אחד יראה וידע. מפה לשם פספסתי את כל כיתה י' והחלטתי לחזור עליה בבית ספר אחר. מאז אני מתמודדת עם הקללה הנוראית הזו שהיא הפרעת חרדה. כשהתחלתי לקחת ציפרלקס זה עזר בהתחלה, אבל מהר מאוד התרגלתי לכדור וחזרתי ל"שגרה". בבית ספר בקושי הגעתי. כל כך התרגלתי להיות בבית שזו הייתה ברירת המחדל שלי. באתי פעם בשבוע, עשיתי מבחן, קיבלתי 100 וחזרתי הביתה. איכשהו סיימתי עם בגרות מלאה. למזלי שכל לא חסר, רק האפשרות לנצל אותו. אני גם אציין שאני בת להורים גרושים, אכלתי מהם הרבה חרא (סליחה על המילה) כל החיים ויש לי רקע של חרדות ודיכאון במשפחה. גרתי עד הצבא עם אמא שאין לה הפרעת חרדה אך היא חרדתית מאוד. בדיעבד מגיל צעיר חוויתי חרדה רק שלא טופלתי ולא ידעתי. בנוסף אותרתי כמחוננת מה שגורם לי, אני מניחה, להיות מאוד רגישה. אני בת יחידה והפילו עלי את כל הסכסוכים המשפחתיים ככה שצברתי בתוכי המון כעס ועצבות.
איכשהו עשיתי צבא, איכשהו סיימתי תואר. ועדיין- לא מצליחה להתמיד במסגרות. לא יכולה להיות בחוץ יותר מדי. זה בא בגלים אבל בגדול אני לא מצליחה להחזיק בעבודה יותר מכמה חודשים, תמיד זה גדול עליי, תמיד יש לי התקפי חרדה שגורמים לי, מילולית, לברוח מהמקום. אין לי כבר כוחות להתמודד, מרגישה שהילדה בת ה16 התמודדה מספיק ולאישה בת ה27 כבר אין כוח לזה. מצד שני אני אופטימית מטבעי וכל פעם קמה על הרגליים. אבל נמאס מהמעגליות הזאת. עכשיו אני בתקופה אחת הקשות שלי, בקושי מוציאה את האף מהבית, מפחדת מהכל, לוקחת מלא כדורי הרגעה..נורא. פשוט נורא. לא יודעת למה אני כותבת את זה פה אפילו..
אני קוראת תגובות של אנשים שסובלים כמוני אבל הם כן עובדים במשרה מלאה ואני כל כך מקנאה.. לא יודעת מה יש בי שלא מצליח לעבוד, אני כל כך רוצה. נמאס לי לשמוע שיש לי פוטנציאל, נמאס לי להתקבל למקומות עבודה שכל חבריי חולמים עליהם ולוותר על כל ההזדמנויות שנקרות בדרכי בגלל הפחד. אני רוצה לחיות! אני רוצה לממש את עצמי! את הפוטנציאל שלי! להגשים חלומות! להיות עצמאית מבחינה כלכלית! להיות עצמאית מבחינה נפשית!! זה לא פייר. אלה לא החיים שדמיינתי, שחשבתי שיהיו לי. זה לא פייר.
