שאלות לפסיכולוגית הקלינית שולי לניר

[ורדה צדיק]

שאלות לפסיכולוגית הקלינית שולי לניר

שלום לחברי הפורום ולמצטרפים חדשים,

יש לכם שאלות בנושאי הפורום שמסקרנות אתכם ?
זו הזדמנות לקבל תשובות מהאורחת שלנו, לקבל דעה נוספת, אולי גישה אחרת.

אתם מוזמנים להעלות את השאלות כבר מעכשו.
ורדה

 

[כדור צהוב]

שאלה לשולי ניר

ידוע לי מפרסומים שונים שיש פסיכולוגים המתמחים בעבודה עם ספורטאים ,עם שחקני כדורגל,כדורסל ועוד.
שאלה:מה הם עשים בדיוק?
האם הם פועלים בצורה קבוצתית או יחידנית?
האם הם באמת יכולים לגרום לקבוצה לשחק יותר טוב?
תודה

 

[כדור צהוב]

ובאותו הקשר

האם הדחפים הפנימיים של השחקנים בזמן משחק קשורה לאיזה סוג של פסיכולוגיה?

 

[אלומת האור]

איך זה קשור לחרדה?

 

[כדור צהוב]

אני מוצא שיש קשר

אני משוכנע שהפסיכולוגית תדע לשפוך עליו אור ,אלומת האור.
ערב טוב

 

[שולי לניר]

פסיכולוגית ספורט

לצערי אני לא מתמצאת בנושא פסיכולוגית הספורט, זוהי התמחות נפרדת. ומשום כך לא אוכל להשיב על שאלותיך.

 

[אלומת האור]

שלום שולי

אותי מעניין לדעת האם יש לטפל בחרדה ודיכאון שהם כחלק מהפרעת אישיות גבולית באופן שונה מאשר כשהם מופיעים בפני עצמם. וכשאני אומרת חרדה, אני מתכוונת לחרדה בלתי ספציפית, בעיקר חרדת נטישה וחרדה לצאת מהבית.
תודה.

 

[שולי לניר]

אלומת אור

שלום לך,
כל אדם הוא שונה, והדכאון או החרדה שלו נראים אחרת. ברור שיש להתאים את הטיפול לאדם הסובל ולמכלול בעיותיו.

 

[אלומת האור]

זה לא מה ששאלתי

שאלתי אם יש הבדל בין חרדה ודיכאון ראשוניים לבין חרדה ודיכאון על רקע של הפרעת אישיות גבולית.

 

[אלומת האור]

עוד שאלה - ארוכה למדיי

הבעיה הכי קשה בחיים שלי היא ללא ספק חרדת הנטישה. זה התחיל בילדות שלי, כשלא הרשיתי לאימא שלי להתעטש, כי חשבתי שזה אומר שהיא עומדת למות. הייתי אולי בת שנה או שנתיים. זה המשיך עם אבא חולה סרטן שנפטר כשהייתי בת 16, וזה המשיך בגיל 28 כשאמי חלתה בסרטן ונפטרה כעבור זמן קצר בידיים שלי (חלפו 10 שנים מפטירתה).

מגיל 12 און אנד אוף בטיפולים פסיכולוגיים ציבוריים, ומלפני 10 שנים גם בטיפול פסיכאטרי.

אני משחזרת ושחזרתי כל החיים שלי את הקשר עם אימא כדי לעשות תיקון. עברתי התעללות קשה בבית (מינית ונפשית, לא אלימות פיזית), ולמעשה ההורים שלי לא תפקדו כהורים מהבחינה הרגשית. כל הילדות וגיל ההתבגרות מצאתי לעצמי אימהות - מטפלות, מורות, סתם חברות מבוגרות שאימצו אותי, ובכל פעם ננטשתי מחדש, כל פעם בכאב אדיר. וזה ממשיך. אחת ה"מאמצות" שלי נטשה אותי לפני כמה חודשים בלי לומר מילה, וזה כאב כל כך. ועכשיו זה משתחזר מול הרופאה שלי (הפסיכיאטרית) שאצלה אני כבר קרוב לשנתיים, שמצדה אוהבת אותי ומשתדלת לתת לי חום ואהבה כמה שהיא יכולה. הבעיה היא שהיא קיצצה מאוד את שעות העבודה שלה במרפאה, ואינה זמינה לי בימים ובשעות אחרות. המצב שלי הידרדר עד לרמה של פגיעה עצמית קשה שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת או רוצה אותה. אני קורסת אצלה לפחות פעם בשבוע, למרות שהתורים הרשמיים אליה הם פעם בשלושה חודשים, עקב הקיצוץ במשרה. היא תמיד תמיד משתדלת לקבל אותי כשהיא שם, אפילו אם זה רק כדי לומר מילה טובה או לחבק. אני קשורה אליה בטירוף, וסולחת לה על קטעים לא נעימים שהיו בינינו, כולל משהו קשה מאוד שהעמיד (מבחינתי) בסימן שאלה את המשך הטיפול אצלה. הצלחנו ליישב את זה לאחרונה.

בכל פעם שהיא יוצאת לחופשה, היא דואגת שעמיתה שלה תחליף אותה בשבילי. אני מחבבת מאוד גם אותה, וגם היא אותי, אבל עדיין אני פוחדת כל כך להישאר בלי הרופאה הקבועה שלי, איילה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בצורה טובה, ובערך כל שבוע היא מציעה לאשפז אותי בגלל כוונות אובדניות ופגיעה עצמית שרק הולכת ומחמירה.

לא מזמן הייתי במשך חודש וחצי באשפוז יום, ואז הייתה לי הקלה, כי היא לא הייתה הרופאה שלי, וסתם פגשתי אותה במסדרון פה ושם בקלילות. ימים ולילות אני עסוקה בקשר שלי איתה, וכשאני אצלה, 80% מהזמן של הפגישה אני רק מתחננת שלא תעזוב אותי, שלא תכעס עליי, שואלת אותה כל הזמן אם היא בסדר (אם יש איזה שיעולון או אם היא מרימה את הקול על מישהו או שמישהו מרים את הקול עליה). אני ממש חרדה לה, שלא יקרה לה משהו, שלא תעזוב אותי. איכשהו תמיד יוצאות דרמות כאלה, אובססיות כאלה. מובן שאני לא מטרידה, אבל אני הולכת ומטביעה אותה בחרדות שלי ועושה לה מבחנים (לרוב בצורה לא מודעת) כדי לראות מתי היא תישבר ומתי גם היא תעזוב אותי, כי כולם עוזבים, אין מה לעשות. גם בני זוג שהבטיחו לא לעזוב עזבו (כי מי יכול להתמודד עם תובענות וחרדת נטישה כמו שלי...?!).

בתוכי אני מרגישה מאוד לא בריאה. היא מתוסכלת מכך שאינה מצליחה לעזור לי, ואני מתוסכלת מהתלות הזאת ורוצה להראות לה שהיא כן עוזרת, אבל אני לא מצליחה.

אין לי טיפול בשיחות, למעט עו"ס של סל שיקום, ופסיכולוגית שעושה לי שיחות מעקבים פעם בחודש בממוצע, במשך 30 דקות, שעם כל הכבוד, זו טיפה בים.

אני עובדת בעבודה מוגנת, אך מאז האשפוז לא מצליחה לתפקד שם ורק רוצה למות רוב הזמן.

בכל פעם שמגיע היום שבו היא עובדת, אני בחרדה נורא גדולה להספיק לתפוס אותה בבוקר כדי לוודא שהיא שם ושאפשר לבוא (כי לא תמיד יש לה זמן), והיא לא כל כך עונה לטלפונים. אחר כך אם אני נוסעת לשם אני בחרדה שמא היא לא תספיק לקבל אותי והיא תהיה עסוקה עם אחרים. ואם אני שומעת או רואה שהיא מדברת ברכות לאחרים, ובייחוד לאחרות (והיא באמת עושה את זה, כזאת היא) אני מוטרפת מקנאה. וכבר קרה שבאתי ולא יכלה לקבל אותי, וזה היה נורא. נורא. בכיתי בטירוף עד למצב שרצתה לאשפז אותי.

לסיכום: אני לא יודעת מה עושים. איך מתמודדים. אין לי שום כלים. החרדה מהרגע שבו היא תעזוב אותי (ורגע כזה אכן יגיע) גורמת לי לרצון אובדני. בכלל, השנה התחלתי לקחת את נושא האובדנות יותר ברצינות, והחלטתי שאם היא תעזוב זו תהיה סיבה מספיק טובה בשבילי. אני לא מתכוונת לזה כמניפולציה, אלא באמת חרדה מכך שלא אוכל להמשיך לחיות בלעדיה. חרדה כזאת הייתה לי רק כשגיליתי שאמי חולה בסרטן קטלני. אני לא יכולה להרפות מהחרדה הזאת. אני לא מסוגלת לשמוע אותה מקיימת שיחות טלפוניות עם הילדים שלה שמתקשרים לשם לפעמים. אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי, ואם אפשר - רק שלי.

פעם, כשהייתי בהתקף של שפיות, אמרתי לה שהכול זה שחזור ושהיא רק סטטיסטית, מאוד נחמדה אבל סטטיסטית, בסרט הקורע של החיים שלי. זו במקרה עכשיו היא, זו יכלה להיות מישהי אחרת או מישהו אחר (זה קרה עם בן הזוג האחרון גם, ואז זה באמת נגמר באשפוז).

אני כל הזמן רואה מבחוץ מה אני עושה, מודעת למניפולציות שלי וגם אומרת לה את זה, רואה היטב מה אני עושה, רוצה מאוד למנוע את זה ולא מצליחה. לא מצליחה. הרווחים המשניים שלי מהקשר איתה חשובים לי יותר ככל הנראה מהבריאות הנפשית היחסית שתהיה לי אם אוותר על התלות הזאת.

ואני לא יודעת איך מוותרים. אני מבועתת. אני זקוקה לה כמו לסם, ממש ככה. אני נרגעת רק כשהיא מחבקת אותי ואומרת לי משהו טוב (ומיד אחרי זה וגם לפני זה בא לי למות. לא מרגישה ראויה. מתביישת).

בקיצור, לא יודעת כל כך מה אני שואלת או מבקשת. אולי זה רק שיתוף. ואולי במקרה תהיה לך עצה איך להתמודד בהצלחה עם נושא התלות וחרדת הנטישה שכל כך מנהלת אותי ומכתיבה את חיי.

תודה רבה וסליחה על האורך.

 

[תפו ופוזה]

 

[אלומת האור]

תודה! כיף לראות אותך לידי!

 

[liat1953]

גם אני שולחת לך אור

 

[אלומת האור]

ליאת - שנים!!! כמה טוב לראות אותך

 

[תרנגול פראי ועליז]

שנים רבות סבלתי ולא ידעתי למה

אני זוכר עצמי בגיל 12 או 13 בהתקף חרדה כלכך עז, שלא הייתי מסוגל כמעט לזוז. עם השנים הבנתי שכנראה יש לי התקפי חרדה, ולאחר ביקור אצל פסיכיאטר התחלתי לקבל תרופות.
נסיתי גם טיפול פסיכותרפויטי והוא כשל [ ארבע פעמים, ארבעה מטפלים שונים, תמיד אותה פרוצדורה - אמא שלי, אבא שלי, הנטיות המיניות שלי - די נמאס לי לדבר כלכך על עצמי ועל הוריי, ולא היתה שום גהה באופק]
התרופות עוזרות לי, אם כי אני עדיין חוטף התקפי חרדה מאסיביים הקשורים לשינויים, להגשת עבודות, לעבודות הקשורות ללוח זמנים, לאיסוף נתונים, לתוצאות עתידיות של פעולה.
מה את ממליצה כהרגעה מיידית, כי אני מסתובב עם החרדות האלה לפעמים יותר מיום
תודה

 

[שולי לניר]

התקפי חרדה

ממה שכתבת אתה סובל מחרדות ופניקה מגיל צעיר, מה שמעיד שזו נטיה שלך להגיב בחרדה לשינוי. לפעמים צריך לקבל את זה שהחרדה היא התגובה הטבעית שלך, וללמוד לתת לה פחות משקל. כמו אזעקה מקולקלת ששולחת אזעקות שוא מידי פעם, ולאחר שנבהלים לומדים לא להתייחס. מאחר שיש לך חוויות לא טובות מטיפול פסיכולוגי, אולי תנסה להעזר במדיטציה (mindfulness) על מנת להרגע וללמוד לקבל את עצמך.

 

[KFIRB]

האם לEMDR יש יעילות בחרדה חברתית?

 

[שולי לניר]

EMDR וחרדה חברתית

EMDR יכול לעזור מאוד בעיבוד טראומות שקשורות בחרדה החברתית. כמו למשל חויות של דחייה מהילדות. עם זאת בטיפול בחרדה חברתית חשוב גם לשלב מרכיב של חשיפה.

 

[marllasinger]

שאלה לשולי

היי שולי,
אני סובלת מחרדות שמופיעות בעיקר כשאינני בשליטה, בעיקר בטיסות (הפסקתי לטוס בכלל ורק המחשבה על טיסה מעוררת בי חרדות איומות) ובנסיעות כשמישהו אחר הוא הנהג. הייתה לי תקופה ארוכה שסבלתי מחרדה כללית קשה שנפתרה וחלפה אחרי טיפול פסיכולוגי ללא כדורים.

לצערי, למרות הטיפול האינטנסיבי לא הצלחתי להיפטר מהחרדות הספציפיות בנסיעה ובטיסה ואני מרגישה שהן משבשות את איכות החיים שלי ושל משפחתי הקרובה. האם יש טיפול יעיל ומוכח שאינו תרופתי בעזרתו ניתן להיפטר מהחרדות האלו?

תודה מראש

 

[שולי לניר]

חרדת טיסות ונסיעות

שלום לך,
חרדה תמיד קשורה לפחד מאובדן שליטה, ואצלך בעקבות העבודה שעשית, זה מתמקד רק בפחד מנסיעות וטיסות. טיפול CBT או טיפול EMDR נחשבים יעילים לטיפול בחרדות ספציפיות. בכדי שהטיפול יצליח הוא חייב להיות כרוך בחשיפה הדרגתית למצבים המפחידים. לגבי טיסות, לעיתים שימוש בכדור הרגעה יכול להיות פתרון יעיל ונקודתי, אם כי אני יודעת שקשה לותר על השליטה ולקחת כדור הרגעה.