עוד שאלה - ארוכה למדיי
הבעיה הכי קשה בחיים שלי היא ללא ספק חרדת הנטישה. זה התחיל בילדות שלי, כשלא הרשיתי לאימא שלי להתעטש, כי חשבתי שזה אומר שהיא עומדת למות. הייתי אולי בת שנה או שנתיים. זה המשיך עם אבא חולה סרטן שנפטר כשהייתי בת 16, וזה המשיך בגיל 28 כשאמי חלתה בסרטן ונפטרה כעבור זמן קצר בידיים שלי (חלפו 10 שנים מפטירתה).
מגיל 12 און אנד אוף בטיפולים פסיכולוגיים ציבוריים, ומלפני 10 שנים גם בטיפול פסיכאטרי.
אני משחזרת ושחזרתי כל החיים שלי את הקשר עם אימא כדי לעשות תיקון. עברתי התעללות קשה בבית (מינית ונפשית, לא אלימות פיזית), ולמעשה ההורים שלי לא תפקדו כהורים מהבחינה הרגשית. כל הילדות וגיל ההתבגרות מצאתי לעצמי אימהות - מטפלות, מורות, סתם חברות מבוגרות שאימצו אותי, ובכל פעם ננטשתי מחדש, כל פעם בכאב אדיר. וזה ממשיך. אחת ה"מאמצות" שלי נטשה אותי לפני כמה חודשים בלי לומר מילה, וזה כאב כל כך. ועכשיו זה משתחזר מול הרופאה שלי (הפסיכיאטרית) שאצלה אני כבר קרוב לשנתיים, שמצדה אוהבת אותי ומשתדלת לתת לי חום ואהבה כמה שהיא יכולה. הבעיה היא שהיא קיצצה מאוד את שעות העבודה שלה במרפאה, ואינה זמינה לי בימים ובשעות אחרות. המצב שלי הידרדר עד לרמה של פגיעה עצמית קשה שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת או רוצה אותה. אני קורסת אצלה לפחות פעם בשבוע, למרות שהתורים הרשמיים אליה הם פעם בשלושה חודשים, עקב הקיצוץ במשרה. היא תמיד תמיד משתדלת לקבל אותי כשהיא שם, אפילו אם זה רק כדי לומר מילה טובה או לחבק. אני קשורה אליה בטירוף, וסולחת לה על קטעים לא נעימים שהיו בינינו, כולל משהו קשה מאוד שהעמיד (מבחינתי) בסימן שאלה את המשך הטיפול אצלה. הצלחנו ליישב את זה לאחרונה.
בכל פעם שהיא יוצאת לחופשה, היא דואגת שעמיתה שלה תחליף אותה בשבילי. אני מחבבת מאוד גם אותה, וגם היא אותי, אבל עדיין אני פוחדת כל כך להישאר בלי הרופאה הקבועה שלי, איילה. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה בצורה טובה, ובערך כל שבוע היא מציעה לאשפז אותי בגלל כוונות אובדניות ופגיעה עצמית שרק הולכת ומחמירה.
לא מזמן הייתי במשך חודש וחצי באשפוז יום, ואז הייתה לי הקלה, כי היא לא הייתה הרופאה שלי, וסתם פגשתי אותה במסדרון פה ושם בקלילות. ימים ולילות אני עסוקה בקשר שלי איתה, וכשאני אצלה, 80% מהזמן של הפגישה אני רק מתחננת שלא תעזוב אותי, שלא תכעס עליי, שואלת אותה כל הזמן אם היא בסדר (אם יש איזה שיעולון או אם היא מרימה את הקול על מישהו או שמישהו מרים את הקול עליה). אני ממש חרדה לה, שלא יקרה לה משהו, שלא תעזוב אותי. איכשהו תמיד יוצאות דרמות כאלה, אובססיות כאלה. מובן שאני לא מטרידה, אבל אני הולכת ומטביעה אותה בחרדות שלי ועושה לה מבחנים (לרוב בצורה לא מודעת) כדי לראות מתי היא תישבר ומתי גם היא תעזוב אותי, כי כולם עוזבים, אין מה לעשות. גם בני זוג שהבטיחו לא לעזוב עזבו (כי מי יכול להתמודד עם תובענות וחרדת נטישה כמו שלי...?!).
בתוכי אני מרגישה מאוד לא בריאה. היא מתוסכלת מכך שאינה מצליחה לעזור לי, ואני מתוסכלת מהתלות הזאת ורוצה להראות לה שהיא כן עוזרת, אבל אני לא מצליחה.
אין לי טיפול בשיחות, למעט עו"ס של סל שיקום, ופסיכולוגית שעושה לי שיחות מעקבים פעם בחודש בממוצע, במשך 30 דקות, שעם כל הכבוד, זו טיפה בים.
אני עובדת בעבודה מוגנת, אך מאז האשפוז לא מצליחה לתפקד שם ורק רוצה למות רוב הזמן.
בכל פעם שמגיע היום שבו היא עובדת, אני בחרדה נורא גדולה להספיק לתפוס אותה בבוקר כדי לוודא שהיא שם ושאפשר לבוא (כי לא תמיד יש לה זמן), והיא לא כל כך עונה לטלפונים. אחר כך אם אני נוסעת לשם אני בחרדה שמא היא לא תספיק לקבל אותי והיא תהיה עסוקה עם אחרים. ואם אני שומעת או רואה שהיא מדברת ברכות לאחרים, ובייחוד לאחרות (והיא באמת עושה את זה, כזאת היא) אני מוטרפת מקנאה. וכבר קרה שבאתי ולא יכלה לקבל אותי, וזה היה נורא. נורא. בכיתי בטירוף עד למצב שרצתה לאשפז אותי.
לסיכום: אני לא יודעת מה עושים. איך מתמודדים. אין לי שום כלים. החרדה מהרגע שבו היא תעזוב אותי (ורגע כזה אכן יגיע) גורמת לי לרצון אובדני. בכלל, השנה התחלתי לקחת את נושא האובדנות יותר ברצינות, והחלטתי שאם היא תעזוב זו תהיה סיבה מספיק טובה בשבילי. אני לא מתכוונת לזה כמניפולציה, אלא באמת חרדה מכך שלא אוכל להמשיך לחיות בלעדיה. חרדה כזאת הייתה לי רק כשגיליתי שאמי חולה בסרטן קטלני. אני לא יכולה להרפות מהחרדה הזאת. אני לא מסוגלת לשמוע אותה מקיימת שיחות טלפוניות עם הילדים שלה שמתקשרים לשם לפעמים. אני רוצה שהיא תהיה אימא שלי, ואם אפשר - רק שלי.
פעם, כשהייתי בהתקף של שפיות, אמרתי לה שהכול זה שחזור ושהיא רק סטטיסטית, מאוד נחמדה אבל סטטיסטית, בסרט הקורע של החיים שלי. זו במקרה עכשיו היא, זו יכלה להיות מישהי אחרת או מישהו אחר (זה קרה עם בן הזוג האחרון גם, ואז זה באמת נגמר באשפוז).
אני כל הזמן רואה מבחוץ מה אני עושה, מודעת למניפולציות שלי וגם אומרת לה את זה, רואה היטב מה אני עושה, רוצה מאוד למנוע את זה ולא מצליחה. לא מצליחה. הרווחים המשניים שלי מהקשר איתה חשובים לי יותר ככל הנראה מהבריאות הנפשית היחסית שתהיה לי אם אוותר על התלות הזאת.
ואני לא יודעת איך מוותרים. אני מבועתת. אני זקוקה לה כמו לסם, ממש ככה. אני נרגעת רק כשהיא מחבקת אותי ואומרת לי משהו טוב (ומיד אחרי זה וגם לפני זה בא לי למות. לא מרגישה ראויה. מתביישת).
בקיצור, לא יודעת כל כך מה אני שואלת או מבקשת. אולי זה רק שיתוף. ואולי במקרה תהיה לך עצה איך להתמודד בהצלחה עם נושא התלות וחרדת הנטישה שכל כך מנהלת אותי ומכתיבה את חיי.
תודה רבה וסליחה על האורך.