מנצחת את זה בהליכה! (אגדה קטנה)
היה הייתה, בארץ רחוקה-רחוקה, ילדה ושמה גנגי. משחר נעוריה אהבה ללכת, בשדות, בדרכים, ביערות ובעיקר בשבילי העיזים שבהרים. הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-...אה, סליחה, זה מסיפור אחר. לא חשוב. בכל אופן, אמא של גנגי השקיעה בנעלי ספורט משובחות - מה שהיה מצרך נדיר בתקופה הקדומה ההיא, שבה נעלי ספורט היו חרא של נעליים, שטוחות מאוד ובעלות סוליות גומי חורקות - והילדה גנגי מימשה את אהבתה והלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-...אופס, סליחה, בבית השחי כבר היינו. בכל אופן, היא הלכה עד שהתבגרה, וגם אז לא הפסיקה ללכת, והלכה לבי"ס, ואח"כ הלכה לצבא, והלכה אחרי הארון של אבא שלה, ומשם הלכה לאוניברסיטה, ולעבודה, והלכה עם אמא שלה לטיפולים כימיים, והלכה והתחתנה, והלכה ללדת, והלכה לעזור לאחותה, והלכה אחרי אישה בארץ לא זרועה (מסתבר שאף אחד לא זורע ברחובות מסצ'וסטס), אבל לא על זה רציתי לספר בכלל. כי בין כל ההליכות האלה היא גם הלכה בשדה לבדה, לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם (כי זה היה בירושלים), וטיפסה על כמה הרים, ודילגה על כמה גבעות, וגמאה מרחקים וגם.. אה. מרחקים. כן. ובכל אשר הלכה היו רגליה, הנתונות בנעלי ספורט משובחות, מרחפות מעל הקרקע באושר, קלות כאיילות, ואושרה הרגיע שחקים וטיפס אל מעל לעננים. ובאחד הימים שהלכה, הלכה להיבדק, וגילתה שהלכה לה כל התוכנית להגיע ראשונה לפסגה. היא עוד ניסתה קצת ללכת יפה בתלם וללכת, אבל רגליה הפסיקו לחוש את הקרקע מתחתן ונעלי הספורט המיוחדות שלה נותרו מיותמות ועלובות, שרוכיהן סרוחים ולשונן מתכנסת פנימה, כמתביישות. וכשששי קשת צחק לה: "הן תוכלי לקום וללכת, דבר מה קורא לך ללכת!" ואריק איינשטיין לעג לה: "אז התחלתי ללכת, לא חשבתי בכלל לאן, רק רציתי ללכת, ללכת את כל הזמן", ושלמה ארצי פלח לה אבטיח משירו של אמיר גלבוע: "פתאום קמה דם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיללכת" ואפילו מירי אלוני זמזמה לכבודה ממרבצה שבאלנבי: "ללכת וללכת, וללכת - כי כולם הולכים" – נשמתה נצרבה. רגליה, שהיו רגילות ללכת וללכת, הלכו עכשיו לעזאזל. ואיתן הלכה שמחת הדרך. כך, עד שיום אחד החליטה שלא תוכל עוד. היא הוציאה את נעלי הספורט מהארון, מתחה את שרוכיהן, חילצה את הלשון המתכנסת ואילצה את כפות רגליה העצובות להיכנס בחזרה למשכנן הטבעי; אחר כך התרוממה מרבצה בנחישות ו...החליטה ללמוד מחדש ללכת. אך – אהוי! כל צעד שידר חשמל, כל פסיעה שיגרה מכאובים. הן תוכלי לקום וללכת! לחש לה ליבה. דבר מה קורא לך ללכת! אז התחילי ללכת, לא חשוב לך בכלל לאן, רק תתחילי ללכת, ללכת את כל הזמן, כי כולם הולכים, הולכת את מאיתי, לא חשבתי שתלכי ממני. טוב ללכת בדרכים; אבל אני, אבל אני, לבד-לבד הולכת, הללו, הללויה, הללו! הכוכבים דלקו על אש קטנה, הגשם ניקה את העולם, ריחות הבושם של פרחי הסתיו היכו בנחיריים – והרגליים, בנעלי הספורט, הלכו. נאנחו והלכו. כאבו והלכו. גאות, שמחות. הולכות לקראת ימים טובים יותר. הן הלכו וכאבו, הן הולכות ומתאמצות, הן ילכו ויתגברו.
היה הייתה, בארץ רחוקה-רחוקה, ילדה ושמה גנגי. משחר נעוריה אהבה ללכת, בשדות, בדרכים, ביערות ובעיקר בשבילי העיזים שבהרים. הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-...אה, סליחה, זה מסיפור אחר. לא חשוב. בכל אופן, אמא של גנגי השקיעה בנעלי ספורט משובחות - מה שהיה מצרך נדיר בתקופה הקדומה ההיא, שבה נעלי ספורט היו חרא של נעליים, שטוחות מאוד ובעלות סוליות גומי חורקות - והילדה גנגי מימשה את אהבתה והלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-הלכה, הלכה-הלכה-...אופס, סליחה, בבית השחי כבר היינו. בכל אופן, היא הלכה עד שהתבגרה, וגם אז לא הפסיקה ללכת, והלכה לבי"ס, ואח"כ הלכה לצבא, והלכה אחרי הארון של אבא שלה, ומשם הלכה לאוניברסיטה, ולעבודה, והלכה עם אמא שלה לטיפולים כימיים, והלכה והתחתנה, והלכה ללדת, והלכה לעזור לאחותה, והלכה אחרי אישה בארץ לא זרועה (מסתבר שאף אחד לא זורע ברחובות מסצ'וסטס), אבל לא על זה רציתי לספר בכלל. כי בין כל ההליכות האלה היא גם הלכה בשדה לבדה, לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם (כי זה היה בירושלים), וטיפסה על כמה הרים, ודילגה על כמה גבעות, וגמאה מרחקים וגם.. אה. מרחקים. כן. ובכל אשר הלכה היו רגליה, הנתונות בנעלי ספורט משובחות, מרחפות מעל הקרקע באושר, קלות כאיילות, ואושרה הרגיע שחקים וטיפס אל מעל לעננים. ובאחד הימים שהלכה, הלכה להיבדק, וגילתה שהלכה לה כל התוכנית להגיע ראשונה לפסגה. היא עוד ניסתה קצת ללכת יפה בתלם וללכת, אבל רגליה הפסיקו לחוש את הקרקע מתחתן ונעלי הספורט המיוחדות שלה נותרו מיותמות ועלובות, שרוכיהן סרוחים ולשונן מתכנסת פנימה, כמתביישות. וכשששי קשת צחק לה: "הן תוכלי לקום וללכת, דבר מה קורא לך ללכת!" ואריק איינשטיין לעג לה: "אז התחלתי ללכת, לא חשבתי בכלל לאן, רק רציתי ללכת, ללכת את כל הזמן", ושלמה ארצי פלח לה אבטיח משירו של אמיר גלבוע: "פתאום קמה דם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיללכת" ואפילו מירי אלוני זמזמה לכבודה ממרבצה שבאלנבי: "ללכת וללכת, וללכת - כי כולם הולכים" – נשמתה נצרבה. רגליה, שהיו רגילות ללכת וללכת, הלכו עכשיו לעזאזל. ואיתן הלכה שמחת הדרך. כך, עד שיום אחד החליטה שלא תוכל עוד. היא הוציאה את נעלי הספורט מהארון, מתחה את שרוכיהן, חילצה את הלשון המתכנסת ואילצה את כפות רגליה העצובות להיכנס בחזרה למשכנן הטבעי; אחר כך התרוממה מרבצה בנחישות ו...החליטה ללמוד מחדש ללכת. אך – אהוי! כל צעד שידר חשמל, כל פסיעה שיגרה מכאובים. הן תוכלי לקום וללכת! לחש לה ליבה. דבר מה קורא לך ללכת! אז התחילי ללכת, לא חשוב לך בכלל לאן, רק תתחילי ללכת, ללכת את כל הזמן, כי כולם הולכים, הולכת את מאיתי, לא חשבתי שתלכי ממני. טוב ללכת בדרכים; אבל אני, אבל אני, לבד-לבד הולכת, הללו, הללויה, הללו! הכוכבים דלקו על אש קטנה, הגשם ניקה את העולם, ריחות הבושם של פרחי הסתיו היכו בנחיריים – והרגליים, בנעלי הספורט, הלכו. נאנחו והלכו. כאבו והלכו. גאות, שמחות. הולכות לקראת ימים טובים יותר. הן הלכו וכאבו, הן הולכות ומתאמצות, הן ילכו ויתגברו.
והדרך? ארכה - יפתה - קשתה? יפתה - קשתה - ארכה? אחר? ע.
