זה לא שאני מתחמקת מאחריות,
זה שעד עכשיו לא היה לי כוח. באמת. מה להגיד, הרגו אותי כבר על הפעם הראשונה. השנייה, אגב, הייתה פחות גרועה, והשלישית בדרך. כלומר, אני בדרך. תיכף. איך שאני גומרת לכתוב. בהתחלה חשבתי שעובדים עליי. נכנסתי והתפשטתי, ומייד עטו עליי שי הטכנאי (שעוד יסופר בו) ועוד שלוש טכנאיות, ובידם ערכת טושים (וחסר למי שיתווכח איתי אם אלו טושים או לורדים. אני הייתי שם, כן? לא אתם!), והחלו לצייר על גופי העירום. לרגע חשבתי שטעיתי בחדר ונכנסתי לחדר יצירה (בחיי שיש שם דבר כזה!), והסתכלתי לראות אם לא מדביקים עליי פאייטים ונוצות ומכיתות זכוכית, אבל לא. הידע באמנות של הטכנאים מוגבל, כנראה, רק לרישום בטושים. בגלל זה הם טכנאים ולא אמנים. ברור. רואים את התסכול העמוק בכל קו שהם קישטו אותי בו. מה גם שהם עבדו רק בשחור ובסגול, כי גם הטעם שלהם בצבעים לא משהו. הם ציירו עליי קווים מעוקלים ארוכים ונקודות קטנות ונחמדות, ולא צחקו אפילו קצת כשהצעתי להם להוסיף גם עלים ופרחים, ואולי פרפר או שניים, ולגוון בצבעים, ואם אפשר גם להוסיף איזה שמיים או עננים. אח"כ הם הקרינו עליי מין מופע אור-קולי בלי קול, בלייזר, מה שהרשים אותי עמוקות, שאחריו עזבו אותי והלכו, מותירים אותי עם מכונה גדולה ומהמהמת שלא צחקה גם היא משום דבר שאמרתי לה (ואמרתי לה הרבה!). כשנגמר, ביקשו שלא אוריד את הציור (נו בטח, עבדו עליו קשה והשתדלו לא לצאת מהקווים) ושלחו אותי הביתה. וכך, היצירה הנושאת את השם "גנגי" מסתובבת לה בעולם מכוסה, כציור שטרם נתלה במוזיאון הראוי לו. הבטחתי לחזור לטכנאי שי, נכון? ובכן, חברים (גברים), אני רק יכולה להמליץ לכם על התפקיד הנחשק של הטכנאי שי. נסו להשיג לכם תפקיד כזה. בכל פעם שאני נכנסת לחדר ומתפשטת, עומד הטכנאי שי ובודק שהכול בסדר (כלומר, שהציצים שלי במקום), ואז עוזב. לעבוד זה לא בשבילו, כנראה. למה לו, כשהוא יכול רק לפקח על זה שהציצים שלי במקום וללכת לחדר אחר לפקח על זוג ציצים נוסף. וכל הכבוד לכנאי שי. בזכות הבדיקה היסודית שהוא עושה הבחנתי שאכן הציצים שלי עדיין במקומם. אלוקימה יודעת מה היה קורה אלמלא זוג עיניו הבוחנות. אני מפחדת לחשוב על זה אפילו. יאללה, רצה להוקרן. תקנאו!
זה שעד עכשיו לא היה לי כוח. באמת. מה להגיד, הרגו אותי כבר על הפעם הראשונה. השנייה, אגב, הייתה פחות גרועה, והשלישית בדרך. כלומר, אני בדרך. תיכף. איך שאני גומרת לכתוב. בהתחלה חשבתי שעובדים עליי. נכנסתי והתפשטתי, ומייד עטו עליי שי הטכנאי (שעוד יסופר בו) ועוד שלוש טכנאיות, ובידם ערכת טושים (וחסר למי שיתווכח איתי אם אלו טושים או לורדים. אני הייתי שם, כן? לא אתם!), והחלו לצייר על גופי העירום. לרגע חשבתי שטעיתי בחדר ונכנסתי לחדר יצירה (בחיי שיש שם דבר כזה!), והסתכלתי לראות אם לא מדביקים עליי פאייטים ונוצות ומכיתות זכוכית, אבל לא. הידע באמנות של הטכנאים מוגבל, כנראה, רק לרישום בטושים. בגלל זה הם טכנאים ולא אמנים. ברור. רואים את התסכול העמוק בכל קו שהם קישטו אותי בו. מה גם שהם עבדו רק בשחור ובסגול, כי גם הטעם שלהם בצבעים לא משהו. הם ציירו עליי קווים מעוקלים ארוכים ונקודות קטנות ונחמדות, ולא צחקו אפילו קצת כשהצעתי להם להוסיף גם עלים ופרחים, ואולי פרפר או שניים, ולגוון בצבעים, ואם אפשר גם להוסיף איזה שמיים או עננים. אח"כ הם הקרינו עליי מין מופע אור-קולי בלי קול, בלייזר, מה שהרשים אותי עמוקות, שאחריו עזבו אותי והלכו, מותירים אותי עם מכונה גדולה ומהמהמת שלא צחקה גם היא משום דבר שאמרתי לה (ואמרתי לה הרבה!). כשנגמר, ביקשו שלא אוריד את הציור (נו בטח, עבדו עליו קשה והשתדלו לא לצאת מהקווים) ושלחו אותי הביתה. וכך, היצירה הנושאת את השם "גנגי" מסתובבת לה בעולם מכוסה, כציור שטרם נתלה במוזיאון הראוי לו. הבטחתי לחזור לטכנאי שי, נכון? ובכן, חברים (גברים), אני רק יכולה להמליץ לכם על התפקיד הנחשק של הטכנאי שי. נסו להשיג לכם תפקיד כזה. בכל פעם שאני נכנסת לחדר ומתפשטת, עומד הטכנאי שי ובודק שהכול בסדר (כלומר, שהציצים שלי במקום), ואז עוזב. לעבוד זה לא בשבילו, כנראה. למה לו, כשהוא יכול רק לפקח על זה שהציצים שלי במקום וללכת לחדר אחר לפקח על זוג ציצים נוסף. וכל הכבוד לכנאי שי. בזכות הבדיקה היסודית שהוא עושה הבחנתי שאכן הציצים שלי עדיין במקומם. אלוקימה יודעת מה היה קורה אלמלא זוג עיניו הבוחנות. אני מפחדת לחשוב על זה אפילו. יאללה, רצה להוקרן. תקנאו!
