~הימים הנוראים~
ושוב אני שבה לספר לכם כמה לא כדאי לכם סרטן. אם אתם מוכרחים, לפחות תשתדלו לבקש איזה תחליף סינטטי, משהו לייט כזה. לא את הדבר האמיתי. כאילו, לא שהסרטן הזה עושה לי משהו רע. זה רק הרופאים, האחיות והטכנאים. אבל הרע שהם עושים... ועוד מחייכים אליי ואומרים לי שזה לטובתי! ימותו המאמינים. כמו שאתם יכולים להבין, היום הייתי במפגש הראשון שלי בבי"ח עם מכשירי ההקרנה. לא, עוד לא הקרנת בכורה, זה היה "טרום בכורה". הם כנראה עובדים בשיטת העז, כי אחרת אי אפשר להבין למה עינו אותי (אבל באמת) שעה שלמה עד שצעקתי, ומעכשיו יענו ככה רק עשר דקות בכל יום. ודאי כדי שאגיד "אה, עשר דקות זה כלום! עמדתי בזה שעה שלמה, מה זה עשר דקות יומיות!". הבוקר נפתח בהמתנה של שעתיים לרופאה, ונמשך בהמתנה של שעתיים לעינוי. המקום נטול חלונות וממוזג, והאוויר הממוחזר מחניק ומעיק. בשלב כלשהו התחלתי להתנמנם או לאבד את השפיות, כנראה, כשלחדר ההמתנה (שהיה ריק מלבדי) נכנס אדם בסביבות גיל 65, נמוך, שמן, חובש כיפה ולבוש בבוקסר ובגופייה בעלת פתחי-ידיים עצומים ועם ציור של קאובוי עליה, שעליה חגר חגורת-גב רחבה ושחורה ועליה חגורת עור רחבה בצבע קרם, בעלת אבזם ענקי, ולרגליו היו סניקרס וגרביים לבנים עד הברך. בחגורת העור היה נעוץ לו אקדח ענקי (אמיתי!), ועל פרקי הידיים והצוואר הוא ענד שרשראות מתכת עצומות ממדים. נשבעת לכם שהייתי בטוחה שאני בשלב ההלוצינציות, בעיקר כשהאיש פנה אליי ושאל איפה השירותים, וכשהצבעתי עליהם הוא הסתובב והלך. אחר כך באו כמה נשים לשבת בחדר ההמתנה, ואני שפשפתי את העיניים ושאלתי את עצמי מה זה היה קודם, ובעיקר מה מזרימים במערכת המיזוג של המחלקה, לעזאזל. ואז קראו לי לבדיקה (להלן - "העינוי") ורוקנו את מוחי מכל מחשבה מלבד כזאת על כאב ונקמה. כשיצאתי משם, על ארבע, שפוכה כולי, עוד הספקתי לראות את הגוץ בעל השרשרים והאקדח הענק נכנס לחדר ההמתנה ומתיישב במקום שפיניתי. וידאתי היטב שגם הנשים האחרות שהיו שם רואות אותו, ויצאתי משם בהקלה מסוימת - שברו את גופי, אבל לא הוציאו אותי מדעתי. טוב, רק כמעט. החל מהשבוע הבא: הקרנות יומיות. בדיבוב לפרחית-פקאצית.
ושוב אני שבה לספר לכם כמה לא כדאי לכם סרטן. אם אתם מוכרחים, לפחות תשתדלו לבקש איזה תחליף סינטטי, משהו לייט כזה. לא את הדבר האמיתי. כאילו, לא שהסרטן הזה עושה לי משהו רע. זה רק הרופאים, האחיות והטכנאים. אבל הרע שהם עושים... ועוד מחייכים אליי ואומרים לי שזה לטובתי! ימותו המאמינים. כמו שאתם יכולים להבין, היום הייתי במפגש הראשון שלי בבי"ח עם מכשירי ההקרנה. לא, עוד לא הקרנת בכורה, זה היה "טרום בכורה". הם כנראה עובדים בשיטת העז, כי אחרת אי אפשר להבין למה עינו אותי (אבל באמת) שעה שלמה עד שצעקתי, ומעכשיו יענו ככה רק עשר דקות בכל יום. ודאי כדי שאגיד "אה, עשר דקות זה כלום! עמדתי בזה שעה שלמה, מה זה עשר דקות יומיות!". הבוקר נפתח בהמתנה של שעתיים לרופאה, ונמשך בהמתנה של שעתיים לעינוי. המקום נטול חלונות וממוזג, והאוויר הממוחזר מחניק ומעיק. בשלב כלשהו התחלתי להתנמנם או לאבד את השפיות, כנראה, כשלחדר ההמתנה (שהיה ריק מלבדי) נכנס אדם בסביבות גיל 65, נמוך, שמן, חובש כיפה ולבוש בבוקסר ובגופייה בעלת פתחי-ידיים עצומים ועם ציור של קאובוי עליה, שעליה חגר חגורת-גב רחבה ושחורה ועליה חגורת עור רחבה בצבע קרם, בעלת אבזם ענקי, ולרגליו היו סניקרס וגרביים לבנים עד הברך. בחגורת העור היה נעוץ לו אקדח ענקי (אמיתי!), ועל פרקי הידיים והצוואר הוא ענד שרשראות מתכת עצומות ממדים. נשבעת לכם שהייתי בטוחה שאני בשלב ההלוצינציות, בעיקר כשהאיש פנה אליי ושאל איפה השירותים, וכשהצבעתי עליהם הוא הסתובב והלך. אחר כך באו כמה נשים לשבת בחדר ההמתנה, ואני שפשפתי את העיניים ושאלתי את עצמי מה זה היה קודם, ובעיקר מה מזרימים במערכת המיזוג של המחלקה, לעזאזל. ואז קראו לי לבדיקה (להלן - "העינוי") ורוקנו את מוחי מכל מחשבה מלבד כזאת על כאב ונקמה. כשיצאתי משם, על ארבע, שפוכה כולי, עוד הספקתי לראות את הגוץ בעל השרשרים והאקדח הענק נכנס לחדר ההמתנה ומתיישב במקום שפיניתי. וידאתי היטב שגם הנשים האחרות שהיו שם רואות אותו, ויצאתי משם בהקלה מסוימת - שברו את גופי, אבל לא הוציאו אותי מדעתי. טוב, רק כמעט. החל מהשבוע הבא: הקרנות יומיות. בדיבוב לפרחית-פקאצית.
