~הבשורה על פי המלאך-גבריאלה~
"יש לי בשבילך שתי בשורות, אחת טובה ואחת רעה", אמרה המלאך-גבריאלה שלי בתום הטיפול היום, כשהתייצבתי אצלה במשרד. "הטובה היא שגמרת בשעה טובה את הכימותרפיה." אכן, הלא ייאמן (שמתם לב שזה ההיפך של "אשר יגורתי"?) קרה. אצטרך לחפש לי תעסוקה לימי ראשון. אולי עבודות יד יזומות. ואולי איזו גיחה חו"לה. משהו שישכיח ממני את הגעגועים למחלקה, למחטים, לממציאת העצלוּת - האחות זונה, למלאך-גבריאלה (ממציאת ה"זונה"), לדכאוניים שבכורסאות ולקבוצת התמיכה הצוחקת, "מָלֵא קָרָחוֹת"- שלוש נשים מצחיקות, חזקות, שוות ביותר, שאני מתכוונת לשמור איתן על קשר במקומות סימפטיים יותר ועל קפה טוב יותר. לכבוד היום האחרון שלי היו שם מעט מטופלים היום, אבל המחלקה פיצתה בכל הפאשלות האפשריות, כך שהיה איזון מושלם והמספר הבסיסי נשמר. ממציאת העצלוּת הייתה בחופשה (כמה לא צפוי) וכך קרה שהאחות האחראית עליי במקומה התחילה להערות לי נוזלים רק באחת עשרה (באופן רגיל זה קורה בסביבות תשע) והיות שלא ידעה בדיוק את הסדר הנכון של הקוקטיילים שלי ובעיקר את השפעתם הצפויה בסדר רנדומלי שכזה (אף אחד לא ידע, נדמה לי שזה היה מין מחקר פרטי שלה), היא נכנסה לחרדות בכל פעם שראתה אותי הולכת לעשות פיפי (שזה אומר התקף-חרדה בערך כל עשר דקות). אני, שהבחנתי ברמזים למוזת-מנגלה-אינטלקטואלית בגישתה של האחות, די התייחסתי בכובד ראש לאפשרות שכשהצהירו על "הטיפול האחרון" זה היה בעצם על משקל "הסעודה האחרונה"... למרבה שמחתי כשהתעוררתי כאבה לי היד, וככה הבנתי שאני חיה (מורשת אמהות, תודה לאל. אמא שלי תמיד טרחה להנחיל לי כמה כישורים להבחנה בין חיים ומוות, והחשוב שבהם היה "אם אני קמה בבוקר וכואב לי – סימן שאני חיה". בפולנית זה נשמע יותר טוב). האחות מנגלית צהלה, הניסוי הצליח והפציינטית (עוד) לא מתה. עכשיו מה שנותר לפנציינטית השורדנית הוא רק לאסוף את שאריותיה הקמלות ולדדות לעבר חדר-ד"ר-המלאך-גבריאלה. כמו שקורה ברובוטריקים, רק די הפוך, גם לי יש שני מצבים ואחרי טיפול אני הופכת לסמרטוט. אז ישבתי לי בפאזה הסמרטוטית שלי וחיכיתי למלאך גבריאלה. המלאך קיבלה אותי איך שחזרה מלצעוק על מישהו בנועם שהוא בן-זונה-מזדיין, וישבנו לסכם את מה שהיה ומה שיהיה. מה שהיה אתם יודעים כבר, פחותויותר,ומה שיהיה אולי תדעו עם הזמן. זה עדיין בתחום הבשורות הרעות, מבחינתי, ואני צריכה להתרגל לרעיון לפני שארגיש מוכנה לפרוט אותו לפרוטות ולפרטים ככה קבל עם ופורום. בכל מקרה, בשבועות הקרובים אני בהתאוששות, אז אנא, קחו בחשבון שאני עושה רק דברים כייפיים. כלומר, חוץ מבדיקות מגעילות ופגישות עם רופאים חדשים ודיונים על עתידי ועל עתיד כמה חלקים נבחרים מגופי. רק דברים שמחים. ראו הוזהרתם! יאללה, בשמחות. כל מי שרוצה לעזור לי לחגוג את סיום פרק ב' מוזמן. הבירה תישפך כיין ומכסת הופעות הג'ז והסרטים המשובחים תגדל. אני אפילו שוקלת, אם וכאשר יתירו לי רגליי הבנות-זונות (למדתי משהו מהמלאך-גבריאל, לא?) לטוס לי מכאן לכמה ימים נחמדים במחוזות אחרים, ואולי לא לחזור, אם יתאפשר. אם כבר הכחשה, שלפחות תהיה בסטייל.
"יש לי בשבילך שתי בשורות, אחת טובה ואחת רעה", אמרה המלאך-גבריאלה שלי בתום הטיפול היום, כשהתייצבתי אצלה במשרד. "הטובה היא שגמרת בשעה טובה את הכימותרפיה." אכן, הלא ייאמן (שמתם לב שזה ההיפך של "אשר יגורתי"?) קרה. אצטרך לחפש לי תעסוקה לימי ראשון. אולי עבודות יד יזומות. ואולי איזו גיחה חו"לה. משהו שישכיח ממני את הגעגועים למחלקה, למחטים, לממציאת העצלוּת - האחות זונה, למלאך-גבריאלה (ממציאת ה"זונה"), לדכאוניים שבכורסאות ולקבוצת התמיכה הצוחקת, "מָלֵא קָרָחוֹת"- שלוש נשים מצחיקות, חזקות, שוות ביותר, שאני מתכוונת לשמור איתן על קשר במקומות סימפטיים יותר ועל קפה טוב יותר. לכבוד היום האחרון שלי היו שם מעט מטופלים היום, אבל המחלקה פיצתה בכל הפאשלות האפשריות, כך שהיה איזון מושלם והמספר הבסיסי נשמר. ממציאת העצלוּת הייתה בחופשה (כמה לא צפוי) וכך קרה שהאחות האחראית עליי במקומה התחילה להערות לי נוזלים רק באחת עשרה (באופן רגיל זה קורה בסביבות תשע) והיות שלא ידעה בדיוק את הסדר הנכון של הקוקטיילים שלי ובעיקר את השפעתם הצפויה בסדר רנדומלי שכזה (אף אחד לא ידע, נדמה לי שזה היה מין מחקר פרטי שלה), היא נכנסה לחרדות בכל פעם שראתה אותי הולכת לעשות פיפי (שזה אומר התקף-חרדה בערך כל עשר דקות). אני, שהבחנתי ברמזים למוזת-מנגלה-אינטלקטואלית בגישתה של האחות, די התייחסתי בכובד ראש לאפשרות שכשהצהירו על "הטיפול האחרון" זה היה בעצם על משקל "הסעודה האחרונה"... למרבה שמחתי כשהתעוררתי כאבה לי היד, וככה הבנתי שאני חיה (מורשת אמהות, תודה לאל. אמא שלי תמיד טרחה להנחיל לי כמה כישורים להבחנה בין חיים ומוות, והחשוב שבהם היה "אם אני קמה בבוקר וכואב לי – סימן שאני חיה". בפולנית זה נשמע יותר טוב). האחות מנגלית צהלה, הניסוי הצליח והפציינטית (עוד) לא מתה. עכשיו מה שנותר לפנציינטית השורדנית הוא רק לאסוף את שאריותיה הקמלות ולדדות לעבר חדר-ד"ר-המלאך-גבריאלה. כמו שקורה ברובוטריקים, רק די הפוך, גם לי יש שני מצבים ואחרי טיפול אני הופכת לסמרטוט. אז ישבתי לי בפאזה הסמרטוטית שלי וחיכיתי למלאך גבריאלה. המלאך קיבלה אותי איך שחזרה מלצעוק על מישהו בנועם שהוא בן-זונה-מזדיין, וישבנו לסכם את מה שהיה ומה שיהיה. מה שהיה אתם יודעים כבר, פחותויותר,ומה שיהיה אולי תדעו עם הזמן. זה עדיין בתחום הבשורות הרעות, מבחינתי, ואני צריכה להתרגל לרעיון לפני שארגיש מוכנה לפרוט אותו לפרוטות ולפרטים ככה קבל עם ופורום. בכל מקרה, בשבועות הקרובים אני בהתאוששות, אז אנא, קחו בחשבון שאני עושה רק דברים כייפיים. כלומר, חוץ מבדיקות מגעילות ופגישות עם רופאים חדשים ודיונים על עתידי ועל עתיד כמה חלקים נבחרים מגופי. רק דברים שמחים. ראו הוזהרתם! יאללה, בשמחות. כל מי שרוצה לעזור לי לחגוג את סיום פרק ב' מוזמן. הבירה תישפך כיין ומכסת הופעות הג'ז והסרטים המשובחים תגדל. אני אפילו שוקלת, אם וכאשר יתירו לי רגליי הבנות-זונות (למדתי משהו מהמלאך-גבריאל, לא?) לטוס לי מכאן לכמה ימים נחמדים במחוזות אחרים, ואולי לא לחזור, אם יתאפשר. אם כבר הכחשה, שלפחות תהיה בסטייל.
