~ מבזק מהחזית הפרטית והמצומצמת ~
חצי שנה אני בת-בית במחלקה האונקולגית. חצי שנה – ואפשר, מכל בחינה, להגיד שאני מורעלת. באה בשמחה, הולכת משם כמו גבעול כפוף. אין כמו הטעם של המאכלים שאמא מבשלת, ואין כמו הקוקטיילים שרוקחים במחלקה. יותר טוב מלף ברון, יותר שווה ממרפי'ז. אההה. איך איגמל מהעונג הזה בעוד זמן קצר, רק אלוקימה יודעת. אבל בעודי רואה את האור שבקצה המחלקה האונקולוגית בביה"ח הזה, אני נרגשת כבר מהחושך המצפה לי במנהרה הרדיולוגית של בי"ח חדש. חושך, כידוע לכם, זה מהמחלקה הגנטית שלי. זה מצב טבעי, נכון. צפויים לי ימים יפים. וגם אקפיד לבוא לבד, שלא יקלקלו לי את העונג שבמשפט "אני כבר אשב לי..." וגו'. ראו, הוזהרתם. ואח"כ... טוב, זה יהיה אח"כ. לא נדבר על זה עכשיו. נכון, הדרך עוד ארוכה ומפותלת, אבל אני אפול ואקום, אפול ואקום, אפול ואקום, וכמה שתהיה ארוכה, הדרך, אני אפול ואקום בראש מורם. אתם סומכים עליי בעניין הזה, נכון? וכך, היום, חצי שנה אחרי שגיליתי שבתוך הגוף שלי מסתובב גַּיס חמישי שמטרתו להשתלט על רוב חלקיי, קיבלתי סוף-סוף תו נכה לאוטו. ושלא תחשבו – חצי שנה זה לא הרבה זמן. התהליך במלואו היה אמור להיות הרבה יותר ממושך. זה עובד ככה: רק שלושה חודשים אחרי גילוי מוכח של המחלה (כלומר – תוצאות ביופסיה חד משמעיות) מותר להגיש לביטוח לאומי טופסי בקשה להכרה בנכות, ואז הם שולחים בחזרה בדואר זימון לוועדה רפואית בבית לווינשטיין, שאחריה מגיעה בדואר תשובה המפרטת את אחוזי הנכות שנקבעו. כל העניין הזה אורך כחודש וחצי-חודשיים. עם המכתב הזה פונים למשרד הבריאות (רק בדואר – הם לא מוכנים לקבל את הטפסים בפקס או ביד) וממלאים גם טפסים של בקשה לתו נכה. אחרי שבועיים מקבלים בדואר אישור על קבלת הטפסים והבטחה שתוך שישה שבועות תתקבל תשובתם. עם התשובה הסופית (שמגיעה, כאמור, ביו חודשיים לחודשיים וחצי מיום שנשלחה הבקשה) הולכים למשרד הרישוי, ומרגע זה מחכים שיגיע בדואר תו נכה. עניין של עוד שבועיים-שלושה, מקסימום חודש. - תביני, גיברת, יש מלחמה עכשיו, הכול הולך לאט יותר מהרגיל, אין מה לעשות. תצטרכי להמתין. יש עוד אלפים כמוך, לכולם אנחנו מעכבים, לא רק לך. - תודה. עכשיו באמת נרגעתי. גם הכאבים עברו איך ששמעתי. באמת תודה. שקוף לגמרי שכל משרדי הממשלה עושים כל שניתן כדי לייעל את השרות ולקצר הליכים למען מי שנזקק לסיוע בגלל מה שמגודר כ"קשיי ניידות". הניסיון לעזור לאזרח הנכה מרגש עד סוחט דמעות, נכון? אז זהו, זה בדיוק מה שקרה לי. וטוב שכך. ודאי שמתם לב שבזמן האחרון אני לא במיטבי. בלי לפרט יותר מדיי אסביר רק שעיקר הבעיה בגפיים, ובעיקר-בעיקר בכפות הרגליים, שעליהן אני נאלצת לעמוד או ללכת, בניגוד לשאר אברי גופי. מדובר בתחושה של זרמים חשמליים, שמקשים מאוד על התפקוד היומיומי מבחינת ניוד, ואינם תורמים גם למצב רוחי. אי לכך מצאתי את עצמי מדברת עם הגברת המטפלת בעניין תווי נכה במשרד הבריאות כשלוש פעמים בשבוע שעבר, ובשיחה האחרונה בינינו נשברתי לגמרי ובכיתי כשהיא הודיעה לי נחרצות שרק בעוד שישה שבועות אני אקבל את התו, ומה אתם יודעים! להפתעתי ביום שישי הגיע לי האישור הנחשק, זה שצריך להמשיך איתו למשרד הרישוי! אז אולי כשאני בוכה אני לא יפה, אבל אני בטח מעוררת רחמים... לכן הבוקר, במקום להיות מלווה באיש שאיתי, כמו כל שבוע, שלחתי אותו למשימה בלתי אפשרית, כשעל הטייפ שהאזין לו בחשאי חיכו, מוצפנות כהלכה, המילים: "צא,יקירי, למשרד הרישוי בעיר הרחוקה, וחזור כשבאמתחתך תו נכה. לא אסתפק בתשובה 'זה יגיע בדואר תוך שבועיים', אני זקוקה לזה בהקדם האפשרי. אם יש צורך, דְּמַע, אלון, דְּמַע! ובוא נבדוק מה יקרה קודם – יגיע תו-נכה, הקלטת תושמד או אני אושמד." ומה אתם יודעים – האיש עשה זאת! הר הבית בידינו! ************************************ אני יודעת, הארכתי במלים. ואם הגעתם עד כאן בלי לדלג אנא סלחו לי, אני יודעת שלא האורך קובע, אבל כמו אחדים מחבריי הגברים, אני חייבת לפעמים בכל זאת למתוח עד הסוף ולהרגיש שאני שווה משהו.... ובשבוע הבא הטיפול הכימי האחרון, אם ירצה מה-שמו. אני, בכל אופן, ממש רוצה.
חצי שנה אני בת-בית במחלקה האונקולגית. חצי שנה – ואפשר, מכל בחינה, להגיד שאני מורעלת. באה בשמחה, הולכת משם כמו גבעול כפוף. אין כמו הטעם של המאכלים שאמא מבשלת, ואין כמו הקוקטיילים שרוקחים במחלקה. יותר טוב מלף ברון, יותר שווה ממרפי'ז. אההה. איך איגמל מהעונג הזה בעוד זמן קצר, רק אלוקימה יודעת. אבל בעודי רואה את האור שבקצה המחלקה האונקולוגית בביה"ח הזה, אני נרגשת כבר מהחושך המצפה לי במנהרה הרדיולוגית של בי"ח חדש. חושך, כידוע לכם, זה מהמחלקה הגנטית שלי. זה מצב טבעי, נכון. צפויים לי ימים יפים. וגם אקפיד לבוא לבד, שלא יקלקלו לי את העונג שבמשפט "אני כבר אשב לי..." וגו'. ראו, הוזהרתם. ואח"כ... טוב, זה יהיה אח"כ. לא נדבר על זה עכשיו. נכון, הדרך עוד ארוכה ומפותלת, אבל אני אפול ואקום, אפול ואקום, אפול ואקום, וכמה שתהיה ארוכה, הדרך, אני אפול ואקום בראש מורם. אתם סומכים עליי בעניין הזה, נכון? וכך, היום, חצי שנה אחרי שגיליתי שבתוך הגוף שלי מסתובב גַּיס חמישי שמטרתו להשתלט על רוב חלקיי, קיבלתי סוף-סוף תו נכה לאוטו. ושלא תחשבו – חצי שנה זה לא הרבה זמן. התהליך במלואו היה אמור להיות הרבה יותר ממושך. זה עובד ככה: רק שלושה חודשים אחרי גילוי מוכח של המחלה (כלומר – תוצאות ביופסיה חד משמעיות) מותר להגיש לביטוח לאומי טופסי בקשה להכרה בנכות, ואז הם שולחים בחזרה בדואר זימון לוועדה רפואית בבית לווינשטיין, שאחריה מגיעה בדואר תשובה המפרטת את אחוזי הנכות שנקבעו. כל העניין הזה אורך כחודש וחצי-חודשיים. עם המכתב הזה פונים למשרד הבריאות (רק בדואר – הם לא מוכנים לקבל את הטפסים בפקס או ביד) וממלאים גם טפסים של בקשה לתו נכה. אחרי שבועיים מקבלים בדואר אישור על קבלת הטפסים והבטחה שתוך שישה שבועות תתקבל תשובתם. עם התשובה הסופית (שמגיעה, כאמור, ביו חודשיים לחודשיים וחצי מיום שנשלחה הבקשה) הולכים למשרד הרישוי, ומרגע זה מחכים שיגיע בדואר תו נכה. עניין של עוד שבועיים-שלושה, מקסימום חודש. - תביני, גיברת, יש מלחמה עכשיו, הכול הולך לאט יותר מהרגיל, אין מה לעשות. תצטרכי להמתין. יש עוד אלפים כמוך, לכולם אנחנו מעכבים, לא רק לך. - תודה. עכשיו באמת נרגעתי. גם הכאבים עברו איך ששמעתי. באמת תודה. שקוף לגמרי שכל משרדי הממשלה עושים כל שניתן כדי לייעל את השרות ולקצר הליכים למען מי שנזקק לסיוע בגלל מה שמגודר כ"קשיי ניידות". הניסיון לעזור לאזרח הנכה מרגש עד סוחט דמעות, נכון? אז זהו, זה בדיוק מה שקרה לי. וטוב שכך. ודאי שמתם לב שבזמן האחרון אני לא במיטבי. בלי לפרט יותר מדיי אסביר רק שעיקר הבעיה בגפיים, ובעיקר-בעיקר בכפות הרגליים, שעליהן אני נאלצת לעמוד או ללכת, בניגוד לשאר אברי גופי. מדובר בתחושה של זרמים חשמליים, שמקשים מאוד על התפקוד היומיומי מבחינת ניוד, ואינם תורמים גם למצב רוחי. אי לכך מצאתי את עצמי מדברת עם הגברת המטפלת בעניין תווי נכה במשרד הבריאות כשלוש פעמים בשבוע שעבר, ובשיחה האחרונה בינינו נשברתי לגמרי ובכיתי כשהיא הודיעה לי נחרצות שרק בעוד שישה שבועות אני אקבל את התו, ומה אתם יודעים! להפתעתי ביום שישי הגיע לי האישור הנחשק, זה שצריך להמשיך איתו למשרד הרישוי! אז אולי כשאני בוכה אני לא יפה, אבל אני בטח מעוררת רחמים... לכן הבוקר, במקום להיות מלווה באיש שאיתי, כמו כל שבוע, שלחתי אותו למשימה בלתי אפשרית, כשעל הטייפ שהאזין לו בחשאי חיכו, מוצפנות כהלכה, המילים: "צא,יקירי, למשרד הרישוי בעיר הרחוקה, וחזור כשבאמתחתך תו נכה. לא אסתפק בתשובה 'זה יגיע בדואר תוך שבועיים', אני זקוקה לזה בהקדם האפשרי. אם יש צורך, דְּמַע, אלון, דְּמַע! ובוא נבדוק מה יקרה קודם – יגיע תו-נכה, הקלטת תושמד או אני אושמד." ומה אתם יודעים – האיש עשה זאת! הר הבית בידינו! ************************************ אני יודעת, הארכתי במלים. ואם הגעתם עד כאן בלי לדלג אנא סלחו לי, אני יודעת שלא האורך קובע, אבל כמו אחדים מחבריי הגברים, אני חייבת לפעמים בכל זאת למתוח עד הסוף ולהרגיש שאני שווה משהו.... ובשבוע הבא הטיפול הכימי האחרון, אם ירצה מה-שמו. אני, בכל אופן, ממש רוצה.
