אם נמאס לכם אתם יכולים לדלג,
אבל אז לא תדעו איך ביקשו לצלם אותי היום באונקולוגית לסרטון של "עזר מציון" בתור "הפציינטית הכי חייכנית ונחמדה של המחלקה". נו, אחרי התחנפנויות כאלה יכולתי להגיד "לא"? ואילו הייתי אומרת לא, למה הייתי מתכוונת? אז כהרגלי, אמרתי ישר "כן" ונפטרתי מהדילמה. עברתי היום את הטיפול השישי, בסיעתא דשמיא ובעיקר בסיעתא דרופאה-המקסימה-שלי ודאחיות-מחייכות. זה שנותנים לי חדר פרטי ("הסוויטה" , כזכור) מאפשר לי לשוחח בטלפון ברגעים שאני לא ישנה ולא עושה פיפי (נדמה לי שהשני לוקח די בגדול, ואתם כבר מכירים אותי ממפגשים ויודעים שכל מילה בסלע, ואם אין סלע אז מאחורי העצים) במקום לשמוע את סיפורי חבריי למחלקה. העניין הוא שהתחבבתי עליהם והם באים לדרוש בשלומי ולשבת לי על פאת המיטה ולשוחח (על עצמם, כאילו דאאאאא), אבל הכימו שלי מרדים, וכך אני נרדמת לי מייד כשמוזכרת המילה "התפשט" מכיוונם (בניגוד מוחלט למה שקורה בשיחותיי עם אנשים בריאים, אגב. מוזר, לא?....), ויפה שעה אחת קודם. ובבניין תאינו הבריאים ננוחם.
אבל אז לא תדעו איך ביקשו לצלם אותי היום באונקולוגית לסרטון של "עזר מציון" בתור "הפציינטית הכי חייכנית ונחמדה של המחלקה". נו, אחרי התחנפנויות כאלה יכולתי להגיד "לא"? ואילו הייתי אומרת לא, למה הייתי מתכוונת? אז כהרגלי, אמרתי ישר "כן" ונפטרתי מהדילמה. עברתי היום את הטיפול השישי, בסיעתא דשמיא ובעיקר בסיעתא דרופאה-המקסימה-שלי ודאחיות-מחייכות. זה שנותנים לי חדר פרטי ("הסוויטה" , כזכור) מאפשר לי לשוחח בטלפון ברגעים שאני לא ישנה ולא עושה פיפי (נדמה לי שהשני לוקח די בגדול, ואתם כבר מכירים אותי ממפגשים ויודעים שכל מילה בסלע, ואם אין סלע אז מאחורי העצים) במקום לשמוע את סיפורי חבריי למחלקה. העניין הוא שהתחבבתי עליהם והם באים לדרוש בשלומי ולשבת לי על פאת המיטה ולשוחח (על עצמם, כאילו דאאאאא), אבל הכימו שלי מרדים, וכך אני נרדמת לי מייד כשמוזכרת המילה "התפשט" מכיוונם (בניגוד מוחלט למה שקורה בשיחותיי עם אנשים בריאים, אגב. מוזר, לא?....), ויפה שעה אחת קודם. ובבניין תאינו הבריאים ננוחם.